השראה עם שלוש נקודות

שלוש נקודות אלה – נקודת הצדיק, נקודת החבר ונקודת ההתבודדות, הן הדרך לכל אחד להכיר את מעלותיו וסגולותיו ושליחותו המיוחדת בממלכת היוצר...

10 דק' קריאה

הרב ארז משה דורון

פורסם בתאריך 25.12.07

שלוש נקודות אלה – נקודת הצדיק, נקודת
החבר ונקודת ההתבודדות, הן הדרך לכל אחד
להכיר מעלותיו וסגולותיו ושליחותו המיוחדת
בממלכת היוצר…
 
 
עיקר עבודתו של האדם בטהרת הלב היא מציאת "הנקודה השייכת לליבו", דהיינו העניין הנוגע אליו ו"מדליק" אותו ביותר שמשם יבוא לאש קודש המטהרת את ערלת הלב, ואז יבוא, לפי ערכו, להתגלות.
 
וזה ביאור הפסוק "לאדם מערכי לב, ומה’ מענה לשון" (משלי טז, א) שתפקידו של האדם, לטהר ולערוך את ליבו, ואז אם יזכה – "מה’ מענה לשון" שה’ הוא זה שיפתח את שפתיו והדיבורים יבואו לו מלמעלה.
 
וכן מובן גם מדברי רבי נחמן (שם בתורה קנו) "וכשיש לו טהרת הלב, אזי זוכה לדבר בכל פעם דיבורים חדשים, שהוא בחינת רוח-הקודש". דהיינו שהדברים החדשים שיעלו על ליבו – דברים שלא עלה על דעתו לאומרם, יש והם עצמם מענהו של ה’ לשאלתו ובקשתו, ודרך מילותיו שלו הוא "עונה".
 
 
וכך מבארים הרמב"ם ורבי חיים ויטאל את הפסוק "רוח ה’ דיבר בי ומילתו על לשוני" (שמואל ב, כג) שאין המדבר כאן במצב של התגלות נבואית, כי אם במדרגה נמוכה של רוח-הקודש, בה מצב התודעה של האדם לא משתנה, רק שבעזר אלוקי ה’ הוא המדבר בו ומגרונו.
 
וכן מצאנו מעין זה בדברי חז"ל: "אמרו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף" (ברכות לד).
 
והרי שרבי חנינא בן דוסא, בתשומת ליבו למה שמתרחש עימו בשעת תפילתו, הבין מה עומד לקרות לאנשים עליהם התפלל, אף שלא היה בזה התגלות נבואית ממש. וכמו שאמר להם: "לא נביא אני ולא בן נביא".
 
"ונביא לבב חכמה"
 
אומנם, כדברי רבי חיים ויטאל תלמיד האריז"ל: "והמשכיל הבא להתבודד ולקבל רוח-הקודש, צריך וחייב (לדעת) שכל השגה שישיג וכל אור שיראה בתחילת התבודדותו שיהיה בעיניו חושך ואפילה מצד הטומאה, כי כן הוא על כל פנים בתחילת הנהגתו בזה מפני המחיצות והעוונות המבדילים" (כתבים חדשים למהרח"ו שערי קדושה שער ד).
 
ועל כן, אף אם זכה האדם לאיזו הבנה או "תשובה" משמים, אל ימהר להחליט בדעתו כי מצד הקדושה באה, ועוד בירור גדול יש בזה – לברר ולחקור מה טיבה ומה מקורה.
 
וכאן מקומה של תבונת התורה, וחקירת השכל, שהתגלות בלא התבוננות אמיתית היא חלקם של בעלי הדמיון וכלשון הרמב"ם: "וקצת מאנשי זאת הכת השלישית – יתחדשו להם דמיונות, חלומות וטירופים…עד שיחשבו בעצמם שהם נביאים, ויבואו בבלבולים גדולים…וכל זה לחוזק המדמה וחולשת הדיבורי (והוא כוח השכלי שלהם). וזהו "ונביא לבב חכמה" (תהלים צב, יב) יאמר שהנביא באמת הוא לבב חכמה!" דהיינו שמשתף את חכמת התורה בבדיקת נבואתו ואינו סומך רק על תחושותיו. (וחשוב לדעת, כי "רוח אלוקים" – היא רוח-הקודש מרחפת דווקא "על פני המים" היא התורה, ולא במקום אחר…).
 
"חכם יהודי אני"
 
ובכן, רבי נחמן, שגילה לנו את השער ל"בחינת רוח הקודש" גילה גם דרך לבקר ולבדוק את המתגלה דרכו. בתורה א’ בליקוטי מוהר"ן הוא כותב: "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה שיש בכל דבר. כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר".
 
ובכן, גם כאן חוזרת ההוראה להיות "איש מתבונן". לא רק במה שמתרחש בשעת ההתבודדות אלא בכל מה שקורה לאדם, שהרי "הרבה שלוחים למקום" (תענית יח), והקב"ה "משוחח" איתי, למעשה, באמצעות כל מאורעותיי.
 
וזוהי כוונת הדברים, "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בשכל של כל דבר". להתבונן ולהיות קשוב לכל. אומנם אותה התבוננות מגמתה אחת – "לקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר", לחפש ולבקש בכל מקרה, ובודאי בשעת ההתבודדות, כאמור – מה זה אומר לי. לא להתבונן על הדברים מבחוץ, מנותק וזר. אלא מבפנים, כמי שמפנים אליו את הדברים באופן אישי.
 
אומנם גם בזה אין די, שהרי גם אם יקשר את הדברים לעצמו, כאמור, רבה עדיין סכנת הדמיון והשגיאה, ועל כן מוסיף כאן רבי נחמן ואומר כלל יסודי בכל ההבנות: "כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר".
 
אם ההבנה אליה הגעתי מקרבת אותי אל בוראי – מוטב, ואם לאו – ודאי מקורה בטומאה ושקר – ואין לי כל עניין בה. ורצון הבורא, בחסדיו, הלא הוא מפורש בכל כתבי הקודש ובספרי ההלכה. והרי שאם הבנתי דבר-מה או "האיר" לי משהו שסותר את הנאמר בתורתו, ומתנגד אפילו לפרט הקטן ביותר במצוותיו סימן מובהק הוא עבורי – לברוח מ"אור" חשוך זה כמטווחי קשת.
 
וזהו שענה רבי יהושע בן חנניה לחכמי אתונה בתחילת הדיון שניהלו אודות אמונה ודעות (מסכת בכורות ח) כששאלוהו מה מעשיו, וענה להם "חכם יהודי אני", וביאר רבי נתן: "שהשיב להם שהוא חכם יהודי, שכל חכמתו הוא רק חכמות היהדות, שהוא חכמה תכליתית, חכמה יהודית, איך להשיג את התכלית הנצחי" (ליקוטי הלכות, שבת ו). וכל חכמתו והבנתו נוגעת ועוסקת רק בעניין זה – להתקרב אל השם יתברך ולא להתרחק ממנו או מתורתו חלילה.
 
שלוש נקודות
 
כדי למצוא את תפקידו בעולם, וכדי להבין כראוי את רמזי ה’ ואת "ההארות" שהאדם משיג – מלמד רבי נחמן שיטה שלימה, וכלשונו (ליקוטי מוהר"ן לד): "ונמצא, שצריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו…וגם צריך כל אדם לדבר עם חברו מהנקודה שיש בחברו יותר ממנו…וכל הנקודות הללו הם ענפים לצדיק, שהוא נקודה כללית של כל ישראל, שהכל צריכין לקבל תחילה מהצדיק, ואחר כך יקבלו דֵין מין דֵין (זה מזה) וכל אחד יקבל מיניה וביה, ועל ידי שלשה בחינות אלו נתבטל החרפות, היינו ערלת הלב".
 
שלוש נקודות אלה – נקודת הצדיק, נקודת החבר ונקודת ההתבודדות, בדומה לניקוד הסגול, המורכב משלוש נקודות, הן הדרך לכל אחד מעם סגולה, להכיר מעלותיו וסגולותיו ושליחותו המיוחדת בממלכת היוצר. ואותה התקשרות המסוגלת לסלק ערלת הלב ואטימותו, כמובא באותה תורה, מאירה ללב באמצעות הפה, דהיינו באמצעות הדיבורים הקדושים.
 
עתה נבאר, בעזרת א-ל עליון, את שלושת הנקודות ובחינות ההתקשרות שבהן, כסדר הנמנה על ידי רבי נחמן. צדיק, חבר והתבודדות.
 
נקודת הצדיק
 
כותב רבי נחמן: "העיקר והיסוד שהכל תלוי בו – לקשר עצמו להצדיק שבדור ולקבל דבריו, על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטון ודבר גדול" (ליקו"מ קכג). ובעניין מושג "הצדיק" במשנת רבי נחמן ביאר רבי אברהם בן רב נחמן, מגדולי חסידי ברסלב בספרו "ביאור הליקוטים" (ח"י כללים ללימוד ליקוטי-מוהר"ן בכלל התשיעי): "בדבר השגותיו והודעותיו ברוממות הצדיק ותורתו, סובב כוונתו על יחיד הדורות כרבי שמעון בר יוחאי והאריז"ל, ובעיקר לא יהיה כוונתו ברובם ככולם זולת על משה משיח בעצמו שאנו מחכים אליו".
 
הווה אומר, בכל מקום שרבי נחמן מזכיר "צדיק" אין כוונתו אלא לנשמת משיח בעצמה, ולהתגלותה במשך הדורות ביחידי סגולה, מאורי הדורות.
 
בעניין ההכרח בהתקשרות לצדיק על מנת לקבל השראה ממרום או לבחון אותה מצאנו בדברי המלבי"ם אודות שמואל הנביא (שמואל א, יט): "הוא היה המקור שממנו שאבו. הוא היה הנר שממנו הודלקו נפשותיהם באור האלוקי הגדול". וכן ביאר במקום אחר (מלכים ב, ב): "דרך האור האלוקי להתפלש דרך המאורות הגדולים אל הקטנים, וכל שימצא מאור יותר גדול, יתפלש האור עליו, עד שהוא יעשה צינור ואמצעי להריק על ידו על הכוכבים הקטנים, כמו שתקבל הארץ אור השמש בלילה באמצעות הירח"…
 
ועוד בעניין יכולתו של האדם להיות "איש מתבונן" רק בכוח הצדיק כותב רבי נחמן (ליקו"מ לט): "וצריך כל אחד להעמיק עיונו בזה, לדעת ולהכיר גדולת הבורא בכל דבר ודבר…ולעובדו יתברך בזה". ומוסיף: "והנה הבעלי שכל, שיש להם שכל גדול, הם יכולים זאת. אבל קטני ערך כמונו היום, שכולנו במדרגה פחותה מאוד, בבחינת רגלין, איך אפשר לנו לבוא לידיעה זו? ועל כן יש לנו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק מאוד: מי ייתן והיה לנו מנהיג הדור, רועה נאמן, שיהיה לו זה הכוח, שיוכל להאיר אפילו בנו, בבחינת רגלין, ידיעה והשגה כנ"ל, שנזכה לבוא אל התכלית… וראוי לנו לומר זאת בבכייה בדמעות שליש, לבכות ולהתגעגע, לבקש ולהתחנן לפניו יתברך, מתי נזכה לזה"…
 
ואומר רבי נתן בעניין החיפוש אחר הצדיק (ליקוטי הלכות, שלוחין, ה): "כי בודאי אין החיפוש והבקשה אחרי גוף הגשמי של הצדיק, כי אם אחר רוח-הקודש שלו…ואם לא מצאו עדיין כלל בודאי הוא צריך לילך על ידיו ועל רגליו ולבקשו ולחפשו בכל כוחו בכל העולם כולו מקצה עד קצה כל ימיו אשר הוא חי על פני האדמה אולי יוכל למצוא חיי נפשו לנצח, על כל פנים יום אחד או שעה אחת לפני מותו, ואם כבר נדמה לו שמצא את הצדיק האמת – בודאי זה צריך לבקש ולחפש עוד יותר ויותר, כי יכול להיות שהוא יושב אצל הצדיק ועדיין אורו חשוך אצלו ואינו מרגיש נעימות עצותיו הקדושות, ומחמת זה הוא רחוק עדיין מתיקונו".
 
מהות החיפוש וההתקשרות לצדיק האמת מבואר שם היטב בהמשך לדבריו: "לעיין ולחפש בתורה אמיתת עמקות עצות התורה הקדושה לעובדא (למעשה) זהו עיקר בחינת החיפוש והבקשה…כי צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר לסלסל ולחפש בתורתו הקדושה לילך בדרכיו ואורחותיו הקדושים, ולבקש ולהתחנן הרבה לפני השם יתברך עד שיזכה למצוא ולהשיג פנימיות כוונות תורתו הקדושה, שזהו בחינת הצדיק בעצמו, כי עיקר הצדיק הוא תורתו הקדושה ששם גנוז רוח-הקודש שלו".
 
נמצאנו למדים, ש"נקודת הצדיק" שהיא "נקודה כללית של כל ישראל" דהיינו שהוא יודע שורש הנשמות כולן ותיקונן – נמצאת בספרי הצדיק. שם נמצא את העצה, המילה, האות, שיובילו את האדם, בכוח הצדיק, אל דרכו שלו ואל תיקון נפשו המיוחד עלי אדמות. "כי עיקר הצדיק הוא תורתו הקדושה ששם גנוז רוח-הקודש שלו!".
 
רבי נחמן לא הסתפק בדיבורים כללים על הצדיק, ולמרות ענוותנותו העצומה, למען לא נגשש באפילה, אמר כי בדור הזה – המדובר בו. הוא הצדיק שעוסק בתיקוני הנשמות ותורתו היא הנחל ממנו נובעים החכמה, העצה והתבונה, לאובדי דרך כמונו.
 
נקודת החבר
 
והנה אף שההתקשרות לצדיק, שורש נשמות ישראל והלימוד בתורתו הם "הנקודה הכללית" דהיינו שורש כל המעלות והסגולות של כל נשמות ישראל, ומתוך המעיין הזך הזה בודאי יכול כל אחד לרוות את צימאונו, עדיין אין די בזה.
 
לעסוק בתורת הצדיק בלבד, אפילו בסיוע תלמידיו הבקיאים בה, עדיין עלול להשאיר לאדם מקום לטעות לגבי ענייניו ומהות תיקונו.
 
ועל כן, הנקודה השנייה, ה"נקודה הפרטית" עליה מדבר רבי נחמן, היא "נקודת החבר".
 
חבר, לשיטת רבי נחמן הוא עניין מהותי לאין שיעור והוא כותב (ספר המידות, "מריבה" סג): "אם אין לאדם חברים ואוהבים – נוח לו שימות".
 
חבר הוא מישהו שמכיר אותי באמת, על מעלותי וחסרונותיי, שמחבר אותי לעצמי ולתכליתי, שאיתו אין אני צריך להעמיד פנים שהנני מישהו אחר.
 
אדם כזה, שאוהב אותי וחפץ בטובתי – בודאי יכול לתרום רבות לעבודתי הרוחנית, שכן מחד אין הוא משוחד כשם שאדם משוחד לגבי עצמו ("כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" אמרו חז"ל) ומאידך, מאחר שהוא אוהב אותי וחפץ בטובתי, ממנו אוכל לקבל ביקרות בלי להתנגד, שכן אהבתו תחפה על הקושי הטבעי שיש לכל אדם לשמוע אודות חסרונותיו. "כי זה נראה בחוש", כותב רבי נחמן (שם, לב), "שעל כל פשעים תכסה האהבה" (משלי י) אפילו אם אחד פושע נגד חברו, אזי אינו מחרפהו, כי האהבה מכסה על כל פשעים".
 
ועל כן, מן הנחוץ בכל הבנה והשגה שאדם משיג, לשתף גם את חבריו ולקבל את התרשמותם, וכבר אמר שלמה המלך בחכמתו "ותשועה ברוב יועץ" (משלי יא, יד), שעל ידי ריבוי העצות שהאדם שומע יזכה בסופו של דבר להיוושע.
 
יתירה מזו, כל אדם "תופש" את מציאותו ואת מאורעותיו מזווית הראיה שלו, לפי מידותיו, שיכלו וניסיונו. ופעמים רבות כמעט שאינו מסוגל להתבונן על הדברים מזווית ראיה אחרת.
 
ואם כן, אם זוכה האדם להבין שהשוני שבין האנשים יש בו גם צד חיובי ומועיל, ומאמין, כדברי רבי נחמן שם: "כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר, שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחברו". אדם כזה ייגש לכל אדם אחר מתוך פתיחות, ומתוך כבוד למיוחד וליקר שבו, ובודאי לחבריו ואוהביו ייגש באופן כזה.
 
אז, מתוך שיחה והידברות כנה ואמיתית, ששורשה באהבה ובכבוד שרוחשים זה לזה – "בחינה הזאת שיש בו יותר מחברו, הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חברו, וחברו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו". דהיינו שיזכה לקבל "אור" גם ממעלות חברו, ולהסתייע בתפישתו וזווית ראייתו השונה.
 
וללא סיוע ב"נקודת החבר" יכול האדם להישאר "תקוע" בנקודה ותפישה שגויה, ללא יכולת להיחלץ ממנה, ואף אם יחקור אחר תיקונו בכתבי הקודש ותורת הצדיק, בנקל לו להטעות את עצמו ולהחמיץ את ההבנה האמיתית הנוגעת לו, מה שאין כן בשיחה עם חבר, חי ואוהב – יוכלו להתברר דברים אחרים, והסיכוי לטעות ולשגות יקטן.
 
מחבר, מוסיף רבי נחמן ומחדש, אפשר לקבל אור והתעוררות רוחנית אפילו כשנושא השיחה איננו רוחני: "ולפעמים מקבל הנקודה מחברו על ידי דברים אחרים שמספר עימו. כי יש לפעמים שיכולים לקבל אור והתעוררות לעבודת השם יתברך מהנקודה של חברו על ידי שיחות חולין שמדברים עמו".
 
אומנם, כפי המבואר שם, כל זאת בתנאי שתתנהל השיחה מתוך אהבה וכבוד, ומתוך יראת-שמים, שתהיה מגמת הלבבות, גם אם אינה מוזכרת בפירוש – להתקדם, להתקדש, ולהגיע למלא את תכליתו האמיתית של האדם.
 
נקודת ההתבודדות
 
אחד מן המראות המרגשים ביותר שקיים בתבל, מספרים חז"ל – היה מראהו של הכהן הגדול פעם בשנה ביום הכיפורים, בצאתו מקודש הקודשים – שם היה מתפלל לפני ה’ על עמו ישראל. הנופים או הצלילים הנפלאים ביותר, החוויות העמוקות מכל, אין בכוחם להשתוות לאותו רגע – בו חזו המוני בני ישראל באור פניו.
 
בניסיונם למצוא דבר-מה בר השוואה מראה נשגב זה כותבים חז"ל (בתפילה ליום כיפור): "כיושב בסתר לחלות פני מלך – מראה כהן".
 
מי הוא אותו "יושב בסתר לחלות פני מלך"? והלא המבקש דבר מה ממלך בשר ודם איננו "יושב בסתר". אין זה כי אם "מלכו של עולם", והיושב בסתר לחלות פניו, להתבודד ולשפוך ליבו לפניו, דומה, אם כן, לאדם הקדוש ביותר, ביום הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר – כהן גדול, ביום כיפור, בקודש הקודשים!
 
במשך היום היום, בהיותו עוסק בענייני העולם הזה, ומעורב עם בריותיו, הולך האדם ומתרחק מעצמו. מהקדוש והטהור האמיתי שבתוכו. מאבד את הקשר עם נפשו ומשאלותיה, ועם הזוהר והעומק של עולמותיה. דרכו של עולם החול, ללא רחם, לתבוע מאיתנו תשומת לב. מבלי משים אנו מעצבים את עצמנו לפי צורתו, לפי דרישותיו, ופנימיותנו האמיתית – הולכת ואובדת, שהלא כמה אנרגיה אנו משקיעים בכדי להצליח ולהשיג את מאוויינו הגשמיים, כמה כוח וזמן, מחשבה ורצון אנו מקדישים כדי להיראות טוב, למצוא חן, להשיג אהבה…
 
נמצא שחלק גדול מכוחות נפשנו עסוק ב"ללבוש לבושים", להעמיד פנים או לרדוף אחר מאוויים. כך, יום אחר יום, שעה אחר שעה, "גונב" מאיתנו העולם אנרגיות. מותיר אותנו בסוף כל יום – מותשים וסחוטים, אף שלא עבדנו קשה כל עיקר.
 
אבל יש מקום בו אין צורך לחייך שום חיוך מיותר, להאזין לדברים שאין לנו צורך אמיתי בהם או לנסות למצוא חן. יש מקום בו יש בכוחנו להיפטר, ולו לזמן מה, מכל האיפור המיותר – החן השקרי ואין-סוף הלבושים והעמדות הפנים. להיות בדיוק מה שהננו. לא פחות ולא יותר. לעמוד מול האחד שבראנו, ובפניו, החומל האמיתי, לגלות את עצמנו.
 
להתגלות – ולגלות. שכן בדו-שיח הקדוש הזה שבין האדם לאלוקיו עשוי האדם לזכות להתגלויות רבות. להבנות אמיתיות וחדשות על חייו, ובמידה רבה מאוד – לנחמה. שכן אין נחמה גדולה מזו שיש מי שמאזין באמת, שמבין באמת, שחפץ בטובתי ואושרי יותר מכל יצור עלי אדמות, שמוביל אותי כל ימי, גם בדרכים נעלמות, אל הטוב ביותר והנכון ביותר עבורי.
 
בהתבודדות לפני ה’, עשוי האדם לגלות את השייכות העמוקה ביותר שיכול בן אנוש להרגיש. שייכות גבוהה ועמוקה משייכות לעם, לאדם, רעיון או חפץ. שייכות למי שאמר והיה העולם. שייכות למי שהוא נצחי ואין סופי מכל, שאין גבול וקץ לאהבתו, שאין מספר ומידה לרחמיו.
 
כמה נחמה, כמה מזור לפגעי החיים ומבוכותיהם, יש בתחושות הללו. כמה שונה נראה העולם לאחר הפגישה עם בוראו. וכמה מאיימים פחות נראים קורותיו לאחר השיחה עם קורא-הדורות וכותב הקורות.
 
התבודדות – פירושה לכאורה להיות לבד. אך באמת זהו המקום בו האדם רחוק ביותר מן הבדידות, שכן גם בין אנשים, אפילו קרובים – לעיתים בודדים אנו, אך מולו, אלוקים חיים ומלך עולם, אפשר לחוש יותר מכל מקום אחר – כמה אין אנו לבד. כמה הוא, בכל צעד ושעל, מלווה אותנו.
 
כל אדם, גם מי שנדמה לו כי רחוק הוא מבוראו בתכלית הריחוק, יכול להיכנס אל היכל ההתבודדות, ויכול לזכות לטוב הצפון בה. "על ידי תפילה", כותב רבי נחמן, "יכולים לבוא לכל. לכל טוב, לתורה ועבודה, ולכל הקדושות, ולכל העבודות, ולכל הטובות שבכל העולמות" (ליקו"מ ח"ב, קיא).
 
חמש דקות ביום, אם יהיו קבועות, גם בהן די, על מנת להשתחרר מאחיזתו התובענית של העולם הזה בנפשנו. חמש דקות ביום, בהן האדם מדבר עם בוראו בשפתו שלו, שופך לפניו את ליבו, יכולות להאיר באור אחר ובהבנה שונה, את כל מאורעות החיים. וחמש יהפכו לעשר, ועשר לחצי שעה. ואם יזכה האדם, כעצת רבי נחמן, להקדיש שעה ביום לעצמו, לעצמו האמיתי, בודאי יוארו כל חייו באור יקרות.
 
ובדקות יקרות אלו, אפשר לדבר על הכל. ממש כשם שמדברים עם "חבר טוב אמיתי" כלשון רבי נחמן. לספר על רגשות ומחשבות, לבקש עצה, להודות על הטוב שכבר יש ולבקש סיוע לעתיד לבוא. לבכות, לשיר, לצחוק, אפילו לשתוק. העיקר, לעשות זאת לפני אלוקים. כי אפילו המחשבה על נוכחותו פותחת "ערוצים" חסומים בנפש, לא כל שכן הדיבור, שהוא הכלי שהאדם מכין כדי לקבל בו את השפע.
 
בהקשר של בירור אמיתות והבנות שאדם משיג נתייחס להתבודדות מסוג הנקרא "משפט", שאדם שופט את עצמו ואת מעשיו בדיבוריו לפני ה’. הרמח"ל, בספרו "מסילת ישרים" מתאר את השלבים המביאים לידי רוח-הקודש, שלב "המשפט" הוא הראשון: "וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו", ומה שרוב בני האדם רחוקים מהתבוננות אמיתית על עצמם, מבאר הרמח"ל – "הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר-הרע ועורמתו להכביד בתמידות על ליבות בני האדם עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים".
 
לאן מובילים מעשי? מהם המניעים האמיתיים של פעולותיי ומחשבותיי? מה אני עושה בעולם הזה? מהו תפקידי והאם אני עושה די כדי לגלותו וליישמו? האם אני עסוק במה שבאמת שייך לי? האם אני מתנהג כפי שצריך להתנהג? האם אני קשור לאנשים שחברתם מועילה לי? – את השאלות הללו, ודומות להן, צריך האדם לשאול את עצמו בהתבודדות. כך, בינו לבין עצמו, באופן הכנה ביותר שיוכל, ינסה לברר לעצמו ולשקול במאזני שכלו, כל מחשבה, דיבור ומעשה – הלעשות אם להיעזב?
 
אומנם, לפי שיטת רבי נחמן, את אותה ביקורת עצמית עורך האדם דווקא לפני בוראו, ובזה ממשיך על עצמו סיוע משמים ואינו עומד במערכה לבדו.
 
לסיכום
 
מסכם רבי נחמן את שלושת הבחינות (תורה לד):
 
"נמצא, שעל ידי שלוש בחינות לו, היינו התקשרות הצדיקים, והם יאירו בו, כי הם הנקודה (של) כלליות ישראל, ויעוררו את ליבו. וגם על ידי שידבר עם חברו, יכול גם כן כל אחד ואחד, להאיר ולעורר לב חברו. וגם על ידי עצמו, שמדבר בינו לבין קונו, יכול גם כן לעורר את לבבו…ויסיר ממנו ערלת הלב".
 
וזוהי, כאמור, דרך ה"סגול", לברר את סגולתנו ומעלתנו, למצוא את מקומנו האמיתי בעולם, וליצור קשר חי ואמיתי עם בוראנו – עד שנזכה שיקויים בנו הפסוק (אותו מביא רבי נחמן בתורה לד): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט), שהיקר והמיוחד שבכל אחד מאיתנו יאיר לנו, וזה לזה, עד שסגולת ישראל האמיתית תשטוף את העולם כולו באור יקרות.
 
 
(מתוך אתר "לב הדברים")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אחד התפקידים שמקבל האדם בהגיעו אל העולם הזה, הוא חידוש הקשר עם המקור ממנו באה הנשמה, עם עולם האין סוף, העולם הרוחני, בו בזמן שהנשמה נמצאת בתוך הגוף הפיזי והגשמי, איך עושים את זה?

Featured Products