הלב והמעיין – מכתב 4

למה בורא עולם מתיר לזוועות כאלה להתרחש? הרי 'ההוזים המאושרים' האלה, שעלולים לגלות בסוף הסרט כי החיים שלהם הם רק מסך לבן וריק, נפלו לתוך המציאות בלי שום הגנה, בלי שום...

9 דק' קריאה

הרב ארז משה דורון

פורסם בתאריך 25.12.07

"…למה בורא עולם מתיר לזוועות כאלה להתרחש? הרי
‘ההוזים המאושרים’ האלה, שעלולים לגלות בסוף הסרט כי
החיים שלהם הם רק מסך לבן וריק, נפלו לתוך המציאות
בלי שום הגנה, בלי שום הכנה! איפה הבחירה?…"
 
ארז שלום,
 
מכתביך מעוררים בי בכל פעם סערה ומבוכה. קולות וקולות סותרים מציפים אותי. יש שורות שאני מגיב עליהם (בקול רם!) בהסכמה נלהבת, יש מקומות שבהם אני אומר: "כאילו!", בהסתייגות, אבל הכי קשה לי עם המשפטים והדעות שאני חש שהם פשוט מדכאים אותי.
 
אבל אסור לי ליפול ברוחי, כל שעלי לעשות הוא לקחת את העט והדף ולנסות לבטא את הכל. הסכמה, הסתייגות, דיכאון וייאוש – כולם, לפי סדר הופעתם. וחוץ מזה (אני פשוט מזכיר לעצמי), מותר לי לגלות התנגדות לעיתים, נכון? העובדה שאתה מדבר בשם אמת מופלאה איננה מחייבת אותי להשתיק בתוכי את אי ההסכמות או את אי ההבנות שלי, כי אם אדלג על הדיבורים שמדכאים אותי ולא אנסה לברר אותם, אחזור על השגיאה שאותה הגדרת כ’שלב הראשון של התשובה’, כלומר אותו שלב נאיבי הבולע על אמירה בשם התורה כאילו היא התורה בעצמה. דומני שאתה עצמך קראת לי במכתבך הקודם שלא לעשות זאת בשום אופן.
 
לפני הכל (ועד שאאזור אומץ ובהירות), אני רוצה להודות לך על שאתה מתייחס למכתביי המבולבלים ועונה עליהם בפרוטרוט. כנות תשובותיך וגילוי הלב שבהן כאילו מדבר אלי מבין השורות ואומר לי: "בחיבוטים שלך גם אני התחבטתי, בלבטים האלה גם אני התלבטתי, בדרך הזאת שאתה צועד ומועד בה – עברתי גם אני, ולא בביטחון ובנחישות, אלא מתוך חיפוש והיסוס, כמוך".
 
אולי לכן, עושה לי הבירור הזה משהו יסודי ועמוק. אני חש שבאמצעות חילופי השאלות והתשובות אני משליט סדר באמונתי, בתחושותיי וברצונותיי – דבר שעד היום לא עשיתי באופן שיטתי, בשום שלב של חיי, אולי מפני שלא פגשתי מורה או מדריך שהסכים לדבר בגלוי וביושר, כמוך.
 
תודה לך. אני מקווה שגם אתה תקבל משמיים כל סוג של עזרה שתצטרך לה בדרכך הרוחנית – ממש כפי שאתה משמש כמסייע לאחרים. (אגב, זהו איחול שעד היום לא העליתי בדעתי לאחל לאף אחד מרבותיי, תמיד ידעתי שאני הוא הזקוק לעזרה רוחנית, רק עכשיו אני מבין, שכל אחד, בכל מקום, זקוק לה).
 
ובכן ראשית אספר לך היכן קראתי: "נכון מאוד" בקול רם, אם כי לא בקול שמח. זה היה בחלק של תיאורך, שהתייחס ל"מכורים, הנרקומנים של האורות ושל הרוחניות", שאינם מסוגלים לקבל על עצמם שום עול. אלה שכבר לא מסוגלים להינשא ולהיות אחראים לאישה ולילדים, אלה שמתקשים אפילו לנהל שיחה מחייבת ורצינית, והם כאילו איבדו את היכולת להתמודד עם החיים ולהוציא מהם מה שניתן.
 
אני מכיר אותם. הרבה מהם היו חברים טובים שלי בתיכון, בשירות הצבאי, ובטיולים שלפני האוניברסיטה. חבר’ה שהיו להם תוכניות ושאיפות ותכנונים מדוייקים מה הם הולכים להוציא מהחיים – ופתאום החיים כאילו הוציאו מהם את עצמם. בחורים בעלי כשרונות מצויינים – גם במקצועות הריאליים וגם בתחומים שונים של אומנות, שרצו בלהט – אני זוכר אותם רוצים! – לשנות את העולם, והיום, מה שהם מסוגלים להגיד ברגע של רצינות זה "עזוב אותך" אמיתי וגלוי, שמבטא חוסר אונים. איך הם נהיו חסרי אונים? מי לקח להם את הכוח? איך הפך הניסיון לבחון את החיים ואת מה שבהם, לנפילה מרסקת ומרוקנת כזאת? וזה עוד בלי לחשוב על אלה שהתרסקו באופן פיזי – בתאונות, בהתמכרויות, בהתאבדויות.
 
מה העולם עושה לנו?
 
ואם תרשה לי לכתוב את מה שאני באמת מרגיש, אז – איך נותן בורא עולם לטרגדיות כאלה להתרחש? למשחק אכזרי כזה לשחק בנו. הרי הוא זה שמוריד נשמות לעולם של חולין ושל חומר, עולם של תקשורת טורפת וחולנית, שתוקפת אותנו עוד לפני שאנחנו יוצאים לאויר העולם, ואוכלת אותנו עם כפית לפני שאנחנו יוצאים לאוויר העולם, ואוכלת אותנו עם כפית ומזלג כשאנחנו ילדים בני שנתיים ושלוש. תקשורת שעושה מה שהיא רוצה למוח הילדותי והתמים שלנו. משחקת ברגשות, מלבה יצרים, קובעת מה נחשב, מי נחשב, מה זה להצליח, מי ‘אין’ ומי ‘אאוט’.
 
ואחרי שהיא זוללת לנו את כל התמימות ומעוותת לנו את ההשקפה, אנחנו נזרקים לתוך עולם אכזרי אפילו יותר מזה שהתחולל בסרטים, והעולם מוצץ אותנו באותה ערמומיות מתועבת שפגשת על חופי הודו.
 
עד עכשיו חשבתי שהעולם מושחת בביזנס, בבורסה, בבתי המשפט, והנה באת והוכחת לי באופן שלא ניתן להתכחש לו – שגם בחיפושי הרוחניות יכולים החברים הטובים שלי, להתרוקן מכל האנרגיה שלהם ולהיוותר מושלכים מתחת לעצי הפפאיה כמו קונכיה ריקה על חול.
 
למה בורא עולם מתיר לזוועות כאלה להתרחש? הרי ‘ההוזים המאושרים’ האלה, שעלולים לגלות בסוף הסרט כי החיים שלהם הם רק מסך לבן וריק, נפלו לתוך המציאות בלי שום הגנה, בלי שום הכנה! איפה הבחירה?
 
איזו בחירה יש לצעיר חילוני שגדל כמוני, מוקף בעולם מסואב ומחטיא? איזו בחירה יש לבחורים הצעירים של היום – שהסיאוב והחטא מוצאים אותם לא אחרי הצבא, בטיולים, כאשר הם מנסים להיכנס אל העולם וחוטפים מהלומה – אלא הרבה הרבה קודם לכן, כשהם ילדים במוסדות החינוך? הרי הנורמות החברתיות מידרדרות והולכות עד שאני לא מצליח לזהות אפילו את המקום שבו למדתי, אלו הגנות ניתנו לנשמות האלה? מי שומר עליהן שלא תעלמנה בין שיני הקרוקודילים שכל הזמן מחפשים את מי לבלוע? איך בכלל ניתן לדון או להאשים אותן?
 
זהו הכאב הראשון הפורץ מתוכי אחרי קריאת המכתב שלך. הנה הוכחת לי שגם החיפושים אחר הרוחניות, במרבית המקרים, אין בהם ממש, ואני חשבתי שיש בהם טוב…
 
הכאב השני, האחר לחלוטין, הוא הכאב הפרטי שלי. אם קודם כאבתי את אין האונים של חבריי, כעת אני כואב את אין התקווה של עצמי. מה אמרת לי בעצם, במכתב? אמרת שאם לא נילחם נגד המציאות ונגד הנתונים החיצוניים – ניכחד. אמרת שאין מה לחלום על הזמן של שקט ועל מנוחת הדעת כי אין סחורה כזאת בעולם. כתבת שאנחנו שרויים במצולות ומפה עלינו לדלות מה שנוכל. כתבת שאתה רוצה לצאת מפה עם משהו ביד, ולשם כך אתה מוכן להזיע, לעמול, לשאת בעול, ושמי שמחפש לנשום חמצן בעולם לא מבין היכן הוא חי.
 
ובכן מה בינך לבין אותם בני זוג, מיכאל ואשתו, שמפניהם נמלט אורי כשהיה בתחילת התשובה? גם הם נשאו בעול – ויש עוד חרדים רבים כמותם וגם חוזרים בתשובה רבים, שנושאים בעול. בשתיקה. במועקה. מתוך עמל כבד מדיי ושמחה מועטה מדיי, אם בכלל. הנה הוא אותו שיממון, שהחיים החרדיים דורשים ממני להסכין אליו. אתה עצמך כתבת עליו במכתב שאני מחזיק כעת לפני. כתבת: "ביהדות לא מחפשים טריפים. ביהדות עובדים קשה. מזיעים. היהדות היא צמצום וגבולות. אלוקי ישראל איננו אלוקי המוזיקה, היופי והחירות".
 
אתה מצפה ממני שאבין, שכעת עלי לעטות חליפת אמודאים (שחורה) ומגבעת, ולצלול אל המצולות בדומה לאורי, עד שלא יהיה לי רגע של שקט ולא רגע של מנוחה? שאבין, שאם חזרתי בתשובה עלי לקבל על עצמי עול אפור ויומיומי כי זה מה שה’ רוצה ממני? מאיפה יהיה לי כוח לשאת את העול הזה?
 
ובכלל, מי שאינו מאושר בחייו אינו יכול להעניק לאחרים אושר, והאם לא מוטלת עלי החובה להעניק לאשתי ולילדיי גם אושר, מלבד אוכל ובגדים?
 
מה יעשה אותי מאושר – הידיעה שאי פעם, באיזה זמן מעורפל שעתיד לבוא, אני עשוי להתענג על הפנינים שדליתי?
 
מניין אקח שמחה וכוחות נפש – מקבלת העול החרדי הכבד, החונק, שהוא, לדעתך, רצון ה’? האם אתה בטוח שמה שה’ רוצה זה פועלים כנועים ולא אנשים יצירתיים ומאושרים? (והאם אתה סבור שאני מתחצף בשאלות שלי?) אולי זוהי הכנות שלך, שמזמינה גם אותי להיות כן ולא להצטעצע במליצות. אני חושב שדי זמן נעלמתי בתוך המילים המפוארות של הספרים המופלאים וכעת אני פשוט רוצה להיות מה שאני מרגיש עד הסוף. הרשות בידך לנזוף בי אם אני מגזים.
 
תודה וברכה,
דניאל
 
נ.ב. – מי זאת "ממלכת הקדושה" שהזכרת?
 
****
 
אני יודע שציטוטים אלה עלולים לקומם אותך, אבל מה לעשות,
הם האמת. איננו אלוקים ואיננו מסוגלים להבין כיצד הוא מנהיג את
עולמו. אבל ברגע שאנו מסוגלים לגייס מספיק ענווה כדי לא
לבעוט באמת הפשוטה הזו…
 
 
דניאל יקר,
 
בכל פעם מחדש אני שמח לקבל את מכתביך. אל תחשוש, כנותך והאומץ שבו אתה מביע את שאלותיך ואת ספקותיך רק יעמדו לימינך ויסייעו לך לגבש כראוי את דעותיך ואמונתך. כבר אמרו חז"ל: "לא הביישן למד".
 
אני חייב לציין, בכל אופן, שאתה מצליח לעורר במכתביך את השאלות העמוקות והמהותיות ביותר שמציקות לכל מחפש ואדם חושב. תודה גך על ברכותיך. אני מקווה שאזכה לברכת השמיים הדרושה כדי להשיב לך באופן כן, מספק ומדוייק.
 
לשאלתך הראשונה, הכואבת בלי ספק, פנים רבות: "איך נותן בורא עולם לטרגדיות כאלה להתרחש"?
 
דוד המלך כותב בתהילים: "משפטי ה’ אמת – צדקו יחדיו". כדי להבין (וזאת בנוסף על מה שמצווה עלינו להאמין), שמשפטי ה’ אמת – אנו צריכים לראות את ה"יחדיו". את כל חלקי התמונה יחד. רק אז נוכל להבין היאך ‘צדקו’. אבל אנחנו רואים גרגיר פעוט, חלקי ובודד מתוך פסיפס אדיר, ולפי אותו גרגיר אנו נוטים לשפוט, חלילה, את משפטי ה’ והנהגותיו כ"אכזריים".
 
אנחנו מתבוננים על ילד חילוני בתוך עולם מטורף ושואלים – איזה סיכוי ניתן לו? אנחנו מסתכלים על אין סוף סיטואציות בחיינו ובחיי אחרים שמובילות בלי ספק אל שכול, אובדן, מרירות, ושואלים מעומק הלב "למה?!" ושאלת ה"למה", בפרט בימים טרופים אלה, הרי עולה ובוקעת מכל פיגוע רצחני, מכל אובדן חיים, מכל מקרה של מחלה פתאומית ומכל סוג של ייסורי גוף ונפש. "האלוקים בשמיים ואתה על הארץ", אומר שלמה המלך החכם באדם. הוא – רואה הכל מלמעלה, מבטו סוקר דורות, מהלכים, קשרים בין יצורים, נתיבים שמובילים כל נברא אל תכליתו. ואנחנו כמו נמלים זעירות, רואים הכל מלמטה, מזווית ראייה צרה ומוגבלת, מנקודת רגע אחת, בלי עבר ובלי עתיד, בלי להבין מהי התכלית ובלי לדעת מה הקשר בין כל החלקים. "על כן", מסיים שלמה המלך את דבריו בעצה, "יהיו דבריך מעטים". מוטב שלא להרבות בדיבור על סוגיות שאינך מבין בהם. כל העולם, כל קורותיו, כולל כל שעובר עלינו עצמנו, נכנס (לצערנו) בקטגוריה של "סוגיות שאינך מבין בהן".
 
אני יודע שציטוטים אלה עלולים לקומם אותך, אבל מה לעשות, הם האמת. איננו אלוקים ואיננו מסוגלים להבין כיצד הוא מנהיג את עולמו. אבל ברגע שאנו מסוגלים לגייס מספיק ענווה כדי לא לבעוט באמת הפשוטה הזו ולא להתכחש לה, אנו מגלים בתוכנו את כוח האמונה. ואנו מאמינים. מאמינים שהוא חסד ודרכיו חסד ותורתו אמת ומשפטיו יושר.
 
"א-ל אמונה ואין עוול", ואם נדמה לנו להיפך – אמונתנו עומדת במבחן. "שיחת לא לו, בניו מומם" (דברים לב, ה) השחתת העולם אין מקורה ברצון הבורא, ואם יש בעולם מומים, מקורם בנו ולא בו.
 
הנה, מתבונן אתה בילד שנולד בעולם חילוני ונזעק – "הייתכן? אלו הגנות ניתנו לנשמות האלה?"
 
זעקתך במקומה, צריך וחובה לזעוק ולבקש רחמים עבור כל נשמות ישראל, בפרט בימים אלו שאנו רואים באופן מוחשי איך בגוף, בנפש ובממון "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". צריך לכאוב וצריך לשאת תפילה מעומק הלב עבור כל פרט ועבור כלל ישראל. אבל זעקה זו אסור לה שתבוא מתוך ייאוש. צריכה היא להיות מלווה באמונה. יש מנהיג לבירה, והוא יודע מה שהוא עושה. הוא עושה רק טוב ולתכלית הטוב.
 
הזוהר הקדוש כותב שלפני הגאולה ירדו לעולם כל מחטיאי ישראל מכל הדורות. כל רשעי עולם: דור המבול ודור הפלגה, עושי העגל ומי לא. כל אלה ישלטו בכיפה, בגשמיות וברוחניות, ואז יערך המבחן האחרון לכל נשמות ישראל. אין זו אכזריות, זהו מבחן.
 
כל אחד מאיתנו כבר ביקר בעולם הזה פעמים רבות (כך מבוא ב’שער הגלגולים’ לרבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש), ואם אנחנו כאן שוב, משמע שבמשך אלפי שנות קיום העולם לא השלמנו את תיקוננו, ואולי אפילו פשענו והחרבנו וקלקלנו. אלא שהקדוש-ברוך-הוא רב חסד, וגם עם המורדים בו אלפי שנים הוא מתחסד. הוא נותן סיכוי נוסף, אחרון, לכל אחת מאותן נשמות אבודות.
 
שורת הדין נותנת שהקושי, שבו יצטרכו לעמוד אותן נשמות יהיה רב. די להן בחסד שבעצם היותן כאן, שוב בעולם הבחירה. ואם מן החושך הגדול הזה יצאו, רב יהיה שכרן. ממרחקים גדולים יבואו, תעצומות נפש אדירים יידרשו לגייס, אמונה אדירה ומסירות נפש יצטרכו לגלות, אבל יש להן סיכוי!
 
זו גם התשובה הפשוטה לשאלתך "איפה הבחירה". יש בחירה לכל אחד ואחד. למי יותר ולמי פחות, אבל יש בחירה לכולם. הראיה הפשוטה באה מן המציאות. הרי אנו רואים רבים, שנתוני הפתיחה שלהם היו גרועים ביותר. חינוך גרוע, הרגל בתאוות, פיתויים, בלבולים לאין סוף – וגם משם הם בחרו לצאת ולהשתנות. גם משם חיפשו מוצא ודרך ונחלצו. למרות ששילמו מחירים גבוהים ואיבדו כביכול משפחה וחברה, תמיכה וממון.
 
ראה כמה אנשים משתנים בימים אלה, כמה אנשים מייחלים לה’ ולאורו, כמה עושים תשובה. האין זה מלמד על עוצמת כוח הבחירה המפעם גם בלב שוכני שאול ומתחתיו? (ולצערנו, ראינו גם מי שקיבל חינוך טוב וקדוש שעזב את הדרך. האין זו עוד התגלות של כוח הבחירה?)
 
עוד שאלת: "אלו הגנות ניתנו לנשמות האלה? מי שומר עליהן? איך בכלל ניתן לדון או להאשים אותן?"
התשובה היא: כל נשמה מקבלת את ההגנות המדוייקות שלהן היא זקוקה. ה’, שיצר את הנשמות, שומר עליהן. כך אנו מאמינים. נדמה לי שגם אתה, כמוני, מזהה בעברך נקודות מפגש רבות עם רוע שלא נתנו לך לגעת בו ושמרו אותך מפניו למרות שהיית קרוב אליו עד אימה, לא כן?
 
ועכשיו נדבר על האושר.
 
כתבת: "מה בינך לבין אותם בני זוג, מיכאל ואשתו, שמפניהם נמלט אורי כשהיה בתחילת התשובה? גם הם נשאו בעול, ויש עוד חרדים רבים כמותם וגם חוזרים בתשובה רבים שנושאים בעול. בשתיקה. במועקה. מתוך עמל כבד מדיי ושמחה מועטה מדיי, אם בכלל".
 
ושאלת – "האם אתה בטוח שמה שה’ רוצה זה פועלים כנועים ולא אנשי יצירתיים ומאושרים?"
 
ובכן, מהו אושר? הלא תסכים איתי שמדובר על משהו במוח ובלב. הרי ראינו אנשים רבים מדיי שלפ כל קנה מידה ‘צריך’ להיות להם טוב, כלומר יש להם כל מה שאמור לגרום לאושר – כסף, תענוגות, זמן ויופי, חברים וכל מה שתרצה – אבל הם אינם מאושרים!
 
ויש, מצד שני, אנשים (ראיתים בעיניי ואני לומד להיות כזה), שגם כאשר אין משהו חיצוני שאמור לגרום להם אושר, וכשהמציאות החיצונית לא מיטיבה אתם – מאיזושהי סיבה מסתורית הם כן מאושרים. הווה אומר, האושר אינו תלוי בזה שתשב על הדשא, תסתכל על הים ותשמע מוזיקה (ולמרות שזה בהחלט מותר ורצוי, במינון הנכון). הוא תלוי אך ורק במשהו פנימי, אוטונומי לחלוטין. מהו, אם כן, ה’משהו’ הפנימי הזה?
 
זוהי המשמעות והפירוש שהאדם נותן למציאות, ולא המציאות עצמה. אחד יכול למרר על קשיי יומו בהיותו פועל בניין אפור ומשועמם, ואחר, שעושה אותה מלאכה בדיוק, יכול להיות מאושר כשהוא פוקח את עיניו לעוד יום של עבודה, מפני שהוא בונה בשתי ידו את בית החלומות שלו.
 
חייל אחד יכול להשתגע מרוב ייאוש על קשיי הטירונות בגוף ובנפש שנכפו עליו נגד רצונו, וחייל אחר, שעובר אפילו מסלול קשה יותר, יכול להיות מלא סיפוק וגאווה על שקיבלו אותו לקורס טיס. חלומו להיות טייס נותן לו משמעות, עומק וחיות גם ברגעים הקשים ביותר של הכשרתו.
 
לכן לא מדובר בפועלים כנועים ועצובים, אלא דווקא באנשים יצירתיים ומאושרים, שמקור האושר שלהם נובע מההכרה: "ואני – קרבת אלוקים לי טוב". זהו הטוב. כמה מאושר הוא האדם שיודע שהוא מקדיש את כל חייו לעשות את רצון ה’. רצון ה’! זה שברא גלקסיות אין ספור, שחולל יצורים לאין מספר, קורא הדורות מראש, ממציא כל הנבראים, המוביל את כולם אל תכלית מופלאה ויצירתית. הוא – רוצה ממני משהו. יש לו שייכות אלי! אותו אני רוצה לעבוד, אליו אני רוצה להתקרב. זה אושר רב, פי אלף אלפים ורבי רבבות יותר מלבנות בשתי ידיי את בית חלומותי או מלהתקבל לקורס טיס.
 
מה מפריד בינו לבין ‘מיכאל ואשתו’ כאלה ואחרים? המפריד הוא שאני, לפעמים, נוגע באושר הגדול הזה, נוגע ממש. והוא נותן לי כוח להמשיך ולחפור בבטן האדמה, למרות החושך ולמרות הלכלוך והזיעה. כי אני מחפש ומוצא פה, דווקא פה, ערוצי זהב במערות נסתרות של חיי. כלי החפירה של הם רצון ה’, מצוותיו, תורתו. כן בלי מליצות ובלי ציטוטים, את ליבי אני כותב לך.
 
ולשאלתך האחרונה (החביבה) "מי זאת ממלכת הקדושה שהזכרת?"
 
ובכן, יש בתוך כל הטירוף שמסביב חיילים אלמונים, פרטיזנים. חלקם עוסקים בתורה, חלקם עוסקים בתפילה וחלקם עוסקים בחסד. המייחד אותם – שעיניהם נשואות לשמיים, שליבם מחכה לאות. שהכרתם ברורה ואיתנה כי מעשיהם, מעשיהם הפעוטים וחסרי ההדר – מכשירים את העולם לבוא הגואל.
 
חיילים אלו, את ממלכת הקדושה הם משרתים. את בוקרו של עולם חדש, מואר, צודק, הם נושאים על לוח ליבם ובתפילותיהם. כיסופיהם העמוקים ביותר הם – שתתגלה מלכות הבורא כאן למטה. שהרע ייעלם וימוגר, שהטוב ישלוט ויצליח.
 
האם לא אמרת גם אתה, בתפילות ראש השנה ויום כיפור: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה’ אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה"?
 
זוהי ממלכת הקדושה.
 
שלך,
ארז
 
 
(מתוך: הלב והמעיין – מאת הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

התפקיד נראה לו גדול והפיל עליו מורא, והעובדה שכאלה 'דוסים' מכובדים קוראים לו לעבוד במחיצתם ולהיות להם לבוס, ממש שיתקה אותו. הזדהיתי עם הבהלה שחש, אבל מילותיו בהמשך...

Featured Products