להינצל מהבושה – צריך לומר רק מילה אחת!

בלא ההודאה אין לאדם כלי לקבל רוב טובה, מכיון שזה מבייש אותו לקבל הטובה, עד שבשביל להינצל מהרגשת הבושה הוא כופר בה, כאילו לא ניתנה לו שום טובה, מה שאין כן כאשר הוא יודע להודות...

6 דק' קריאה

הרב יעקב הרצברג

פורסם בתאריך 25.12.07

בלא ההודאה אין לאדם כלי לקבל רוב טובה, מכיון שזה מבייש
אותו לקבל הטובה, עד שבשביל להינצל מהרגשת הבושה הוא כופר
בה, כאילו לא ניתנה לו שום טובה, מה שאין כן כאשר הוא יודע
להודות…
 
 
שאלו רבותינו: מפני מה ירדה הנשמה לעולם הזה הגשמי, שהוא מלא ניסיונות וקשיים? מה היה חסר לה בהיותה במקומה תחת כסא הכבוד כשהיא נהנית מאור ה’? ותרצו:
 
א. כדי שלא תהיה ההנאה שלה בבחינת לחם של בושה, דהיינו הנאה שלא עמלה בשבילו ומקבלת אותה בתורת חסד. לכן הורידוה לזה העולם, כדי שתעמול בקיום התורה והמצוות ותוכל לקבל רוב טובה כשכר המגיע לה על פי דין ולא כמתנת חינם.
 
ב. כדי שתוכל להכיר את ה’ יתברך ואת רחמנותו על ידי המידות שבהם הוא מנהיג את העולם, דבר שאפשרי אך ורק בעולם הזה, כמו שנסביר בהמשך. ובאמת שתי התשובות הן דבר אחד, כמו שנראה בהמשך בס"ד.
 
יודעים אנו שצריך האדם לדעת שכל מה שיש לו – הכל במתנת חינם ונדבת חסד, ואפילו המצוות שבחר לעשות הן כולן בחסדו של ה’, כמו שכתוב: "מידך הכל ומידך נתנו לך", וגם אם יגע ועמל האדם בתורה ועבודה, צריך תמיד שיזכור שהכל בחסדו יתברך, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "ה’ מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי", ופירש ה"מצודת ציון": "אתה תמכת בידי להניחה על הגורל ההוא, רוצה לומר עוררת לבי להאמין בך". אם כן לפי התירוץ הראשון, חזרה הקושיה למקומה, סוף כל סוף גם אחרי ירידת הנשמה לעולם הזה היא נהנית ממתנת חינם, "ומה הועילו חכמים בתקנתם".
 
ונראה להסביר בס"ד על פי מה שאומרים רבותינו שהשורש של כל הרע בעולם הוא כפיות הטובה, כי כן מצאנו כבר באדם הראשון, שהיה כפוי טובה ואמר: האשה אשר נתת עמדי היא גרמה לי שאחטא, היינו שכפר בטובתו של הקב"ה שנתן לו אישה לטובתו, כמו שכתוב: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו", והוא תלה קלקלתו בה. ועוד שעיקר חטא אדם הראשון היה מחמת שהיה כפוי טובה. משל למלך שלקח אדם חסר כל והכניסו לארמונו, והראה לו כל טוב אוצרותיו וגינות נאות והיכלות, ואמר לו: הנה הכל לפניך ליהנות כאוות נפשך, רק חדר אחד איני רוצה שתכנס לתוכו. ומיהו זה כפוי טובה כל כך להתעלם מכל הטוב הזה שניתן לו חינם, ולהתעקש דווקא להכנס באותו חדר בודד שאסרו עליו?
 
נמצא, ששורש הקלקול והחטא של אדם הראשון הוא כפיות הטובה, לכן גם עיקר התיקון של האדם בעולם הזה הוא – ללמוד להכיר בטובה, כי זה עיקר הניסיון שלו. וגם אדם הראשון עצמו, כאשר נגזרה עליו מיתה וניצל בזכות השבת, מיד פתח ואמר: "מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה’". וכך מובא במדרש ילקוט שמעוני: ר’ שמעון אומר: המזמור הזה אדם הראשון אמרו, לפי שבא יום השבת ונעשה סניגור לאדם לפני הקב"ה ואמר: רבון העולם, בששת ימי המעשה לא נהרג איש בעולם ובי אתה מתחיל, זו היא קדושתי וזו היא ברכתי? וניצל אדם הראשון מדינה של גיהנם בזכות השבת, וכשראה אדם את כוחה של השבת, התחיל משורר מזמור שיר ליום השבת, אמרה לו השבת: ולי אתה אומר הימנון, אני ואתה נאמר הימנון להקב"ה – טוב להודות לה’.
 
כותב רבנו בתורה ב’ (חלק ב’), שעיקר שעשוע עולם הבא הוא הודאה לה’, היינו שזה עיקר העונג וההנאה של הנשמה – להודות לה’. וזה גם גמר תיקון העולם ותכליתו – להודות לה’. וכתוב גם, שעם ישראל נוצרו בכדי להודות ולהלל את ה’, כמו שכתוב (ישעיהו פרק מג): "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". ומאחר וההודאה היא התענוג, וההודאה היא התכלית, וההודאה היא הניסיון של האדם, אם כן ההודאה היא גם התיקון שבירידת הנשמה לעולם, כי על ידי ההודאה הנשמה ניצלת מהבושה של קבלת מתנת חינם.
 
ההסבר לכך הוא, שבלא ההודאה אין לאדם כלי לקבל רוב טובה, מכיון שזה מבייש אותו לקבל הטובה, עד שבשביל להינצל מהרגשת הבושה הוא כופר בה, כאילו לא ניתנה לו שום טובה, מה שאין כן כאשר הוא יודע להודות, כי רק אז יכול להכיר בטובה שעושים עמו ואינו מתבייש מכיון שהוא מודה עליה, ואז ממילא הוא גם לא כופר בה. דבר זה מצוי אצל ילדים שמחמת שאינם לומדים להודות להורים ולקבל את העובדה שההורים עושים עמם הרבה חסדים, אזי כופרים בטובתם מכיון שלא נעים להם להרגיש שעושים להם טובות, וזה מחמת שלא למדו להודות. וכן הוא הדבר בין איש לאשתו, ובכל סוגי היחסים שבין אנשים – שיש לאדם בושה להכיר בזה שעושים עמו טובות, לכן הוא מעדיף לכפור בטובה ולהעמיד את הדברים כך כאילו שלא עושים עמו שום טובה. דבר זה נובע מהעובדה שהאדם אינו יודע שבא לעולם הזה בשביל להודות. נמצא שעיקר התיקון לבושה שבקבלת הטובה הוא על ידי ההודאה.
 
וזה היה לחם הבושה של הנשמה, מכיון שלא היתה יכולה לתקן את עניין ההודאה בעולם העליון, מכמה סיבות שנסביר בהמשך, אזי זה היה לה לבושה מה שהיא מקבלת מה’, אלא שכמובן לא היתה יכולה לכפור בו מאחר והיתה מחוברת ורואה את כבודו מאיר בכל העולמות, לכן נשאר לה רק הצער, לכן ה’ הוריד אותה לזה העולם ונתן לאדם אפשרות להודות לו, ועל ידי זה להינצל מהצער של הבושה. וזוהי הבחירה שניתנה וזהו העמל וזהו השכר – אם בוחר האדם להודות על חסדו יתברך, אזי אף על פי שיודע שהכל בחסדו יתברך, שוב אין לו בושה מכך מחמת הכלי של ההודאה. אך אם אינו בוחר להודות, אזי על כורחו הוא כופר בטובה בשביל להינצל מהבושה, כמו הסברנו לעיל, וזהו ניסיונו של האדם וזו התכלית של כל התורה והמצוות. זהו גם התירוץ על הקושיה שהבאנו, כי יש הבדל בין ידיעת הנשמה שהכל בחסד בהיותה דבוקה תחת כיסא כבודו, לבין ידיעתה שהכל בחסד בזה העולם, מאחר ובזה העולם בחרה להודות לה’ על חסדו.
 
נמצא, שהנשמה ירדה לעולם כדי לתקן את עניין ההודאה. דבר שבמקומה העליון לא הייתה יכולה בשום אופן לתקן עניין זה משתי סיבות:
 
הראשונה – הנשמה לא ידעה על מצב פחות טוב ממה שהיא נמצאת בו כדי שתוכל להודות באמת, כמו שאמרו רבותינו: "כיתרון האור מן החושך", שפירושו – שרק על ידי החושך יודעים להבחין שיש אור, כמובא בגמרא: "שרגא בטיהרא מאי אהני ליה", שתרגומו: נר באור יום מה מועיל? כי הנשמה ידעה רק רוב טובה בלי שום חסרון כלל, מה שאין כן אחר ירידתה לעולם הגשמי, המלא חסרונות וצרכים, שנתאפשר לה להבחין בטובה כראוי.
 
הסיבה השניה – בפנימיות עניין ההודאה יש תכלית עמוקה ביותר, שהיא – להתקרב אל ה’ ולהכיר ולדעת אותו. כי רק על ידי הודאה יכולים להכיר אותו יתברך ולדעת אותו, כמובא באותה תורה על שעשוע עולם הבא, שעל ידי ההודאה מתקרבים אליו יתברך ומכירים אותו יתברך יותר. ולהכיר את ה’ אי אפשר, אלא בעולם הזה הגשמי שבו מתגלות הפעולות של ה’. כי עיקר ההכרה שמכירים מישהו הוא על ידי שמכירים את הפעולות שלו, כמו שכל אחד מבין, שאם הוא מכיר את מראהו של אדם מסוים, זה עדיין לא אומר שהוא באמת מכיר אותו, אלא רק אם הוא מכיר את מעשיו ואת תכונותיו, אז נחשב הדבר שמכיר אותו. ואם כן הנשמה בהיותה מתענגת על זיו ה’, אומנם ראתה עין בעין את מציאות ה’, אבל לא יכלה להכיר אותו באמת, מבלי שתרד לעולם הזה הגשמי, שבו מתגלות הפעולות שלו והמידות שבהם הוא מנהיג עולמו, כמו שאנו אומרים בשבת ב"שיר הכבוד": דימו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך".
 
ומדוע רק על ידי הודאה מכירים אותו יתברך? מאחר ורק כאשר אדם מכיר בטובה שעושים עמו, רק אז הוא מבחין בה! לכן זה נקרא להכיר בטובה. כי על ידי שמכירים בטובה – מכירים את נותן הטובה.
 
אם כן, פעולות הבורא שעל ידן אפשר להכיר אותו, כאמור, אפשר להכיר ולהבחין בהן רק על ידי שמכירים לו טובה עליהן, היינו שמודים לו עליהן. ובאמת, גם להכיר את בני האדם שסביבו – הוריו, רבו, אשתו, חבריו ומכריו – אפשר רק על ידי ההודאה שמודים להם ומכירים בטובות שהם עושים עמו. וכל עוד אדם הוא כפוי טובה ואינו מכיר בטובות שעושים הבריות עמו, הוא אינו מכיר אותם באמת, אלא הוא רואה אותם דרך משקפיים של אנוכיות. ומאחר שאינו מבחין בטובות שהם עושים עמו, אם כן אינו מכיר את הפעולות הטובות שלהם, ואינו מכיר אותם כהוויתם באמת, אלא רק נראה לו שהוא מכיר אותם, ובאמת מה שהוא מצייר בדעתו עליהם, הוא רק לפי תפיסתו האנוכית והמעוותת, לכן גם הוא מלא תלונות עליהם ועל כל העולם כולו, כי אם היה יודע להודות ולהכיר בטובות שעושים עמו, היה רואה אותם באור אחר לגמרי. ובנוסף לכך היה רואה שכל העולם כולו מלא בחסד וטובה – פלוני עזר לו בדבר מסוים, ופלוני נתן לו עבודה. המורה לימד אותו לקרוא, אדם זר הראה לו את הדרך, וכן הלאה. אלו דוגמאות רחוקות, מה עם אמו שנשאה אותו בבטנה 9 חדשים, היניקה אותו, קמה אליו בלילה וכיוצ"ב? מה עם אשתו שמטפלת בילדים ובבית ומכבסת ומבשלת? מה עם רבו המלמדו תורה ודרך חיים ומביאו לחיי העולם הבא? מה עם החבר הטוב שבא לחלץ אותו כשנתקעת עם הרכב? ועוד ועוד ועוד…
 
האמת היא, שרק כאשר האדם יודע להכיר טובה לסובבים אותו ולהודות להם, רק אז הוא יכול להכיר גם טובה לקב"ה ולהודות לו באמת! כי בלא שיבחין בטובות שעושים עמו הבריות, הוא גם לא מבחין בטובות שעושה עמו הקב"ה. כי כל טובה שעושה עמו אדם, זו באמת טובה שעשה לו הקב"ה דרך אותו אדם. לכן אם אינו מבחין בטובה שעשה עמו האדם, אזי אינו מבחין גם בכך שהקב"ה עשה עמו טובה ואינו מודה לו עליה. וזהו שאמרו רז"ל: כל הכופר בטובתו של חברו – סופו לכפור בטובתו של מקום. מאחר וכפר בטובת חברו ולא הבחין בה ולא הכיר בה, בודאי שגם אינו מכיר טובה לקב"ה וכופר הוא בטובתו. זו הסיבה לכך שבני האדם מלאים תלונות על החיים. מכיון שאינם מודים ואינם יודעים להכיר בטובה, אזי אינם מבחינים בה, והעולם נראה להם רע וחשוך. כל זה רק בגלל סיבת היותם כפויי טובה, כי אם היו מכירים בטובה, היו רואים שהעולם יפה ומלא בחסד ובאנשים טובים.
 
נמצא ששני התירוצים על ירידת הנשמה לעולם הזה הם דבר אחד. כי על ידי ההודאה הנשמה ניצלת מהבושה של הנאת חינם וגם לומדת להכיר את הבורא יתברך. וכל המשכיל על דבר והחפץ באמת, יתבונן היטב ויראה איך כל החיים הטובים תלויים במידת הכרת הטובה, ואיך כל הייסורים והחסרונות הם רק הגלל מידת כפיות הטובה. וזה פלא שאי אפשר לתאר – איך מיליארדים של בני אדם לאורך דורי דורות, רדפו ורודפים בלי הפסק אחר כל מיני דברים כדי למלאות חסרונם, ולא נמצא אפילו אחד מהם שהצליח בכך, ואף אחד מהם לא שם לב לעובדה הפשוטה כל כך – שהדרך היחידה כדי להרגיש חסר כל הזמן, היא רק על ידי שילמד דבר אחד פשוט וקל – להגיד תודה!
 
זו גדולת תורת ישראל וזו גדולת הצדיקים – ללמד את האדם את דרך החיים ולהנחות אותו בכל מעשיו, בכדי שיגיע ויקבל רוב טובה שרצה הקב"ה לתת לבריותיו. ויהי רצון שנשמע בקול התורה ובקול הצדיקים תמיד. אמן כן יהי רצון.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

מקום התצפית שאליו הגעתי, הוא המקום היחיד כמעט, שבו גיליתי חלון שנפתח ישר אל אחורי הקלעים. החלון הזה קרוע בתוך כל התפאורה המדהימה והאמיתית כל כך...

Featured Products