הלב והמעיין – מכתב 1

הקדמה –

 

 

סוגיות סבוכות והרות גורל טורדות את נפשם של בעלי תשובה ושאר מבקשי ה’. כיצורים בעלי חיות משל עצמם, הן אינן נותנות מנוח, ונושאות תדיר משבי רוח קרים של ספק ומבוכה.

 

בחליפת מכתבים כנה ומרגשת חושף דניאל, בעל תשובה חד עין ועדין נפש, את עולמו הפנימי ולבטיו.

 

דרך החברות הנרקמת בינו לבין מחבר הספר, אנו מתוודעים למסע נפש מרתק, ומלווים אותו כשהוא עולה שמים ויורד תהומות, עד לסוף המפתיע.

 

 

 

 

שלום ארז,

 

אינך מכיר אותי ומעולם לא נפגשנו. אני יודע על קיומך הודות לחוברת דקיקה שכתבת בשם "מסע", ושנגעה לליבי כאשר קראתי אותה.

 

מצאתי אותה בסיני, באחד הפונדקים על אם הדרך, במהלכה של חופשת הקיץ שלי, אשר הקודשה לעצירה ולהתבוננות. היה לי חבר טוב, ערן שמו, אשר חזר בתשובה שלושה חודשים קודם לכן, והוויכוחים הסועים איתו התישו והפחידו אותי. ידעתי שאם ערן המעמיק והחושב, בעל התואר השני בפילוסופיה וספרות, יודע שיש בורא לעולם, תשעים ושמונה אחוזים שהצדק איתו.

 

נמלטתי מהוויכוחים ממנו, חשתי צורך דחוף להיות עם עצמי בשקט. ואז, מתחת לסככה מוצלת באמצע המדבר, נתקלתי בחוברת הקטנה שכתבת אתה, ומילותיך גרמו לי להרגשה מוזרה. כאילו היה האלוקים בעצמו פונךה אלי לפתע ולא אומר דבר, זולת: ‘בני’…

 

עברו כמעט שנתיים. היום אני אדם אחר. מסיני נסעתי לסמינר לצעירים חילוניים, ומן הסמינר המשכתי למרכז תורני לחוזרים בתשובה. הודעתי למשרד עורכי הדין שבו הייתי אמור לערוך את ההתמחות שלי שלא אגיע בשנה הקרובה, ונרשמתי לישיבה. היום, כאשר אני קופץ לשכונת ‘גאולה’, לקנות חלות וקוגל ירושלמי לשבת, איני נראה שונה במשהו מכל הבחורים החרדים הצעירים הממלאים את המדרכות.

 

נראה שלא חסר לי דבר. אני לומד בישיבה מעולה, מוקף בספרים וברבנים מעוררי השראה. תוכנית הלימודים שלנו צפופה, מגוונת ומרתקת. כבר רכשתי לי יסודות איתנים (כך אני מקווה) בהלכה, בהשקפה ובתלמוד, אף שאני יודע, שזמן רב מאוד יחלוף עד שאשלוט באמת בחומר. בינתיים, מחלחל לתוכי עולם המושגים החברתי שאני מוקף בו. החבר’ה סביבי מדברים על שידוכים, ואני יודע שתוך זמן לא ארו, יהפוך הנושא לאקטואלי גם עבורי.

 

כששואלים אותי "מה שלומך", אני נוהג להשיב בכנות: "ברוך ה’, אני מרגיש נפלא". כי אכן, נפלאה לי דרך החיים היהודית והאמיתית אותה גיליתי. לא הייתי ממיר אותה בחיי הקודמים בעד שום הון בעולם. אני מרגיש שהיה עלי להיות מאושר, ואכן אני מאושר, אבל…אינני מאושר לגמרי. משהו מכרסם בי, אני חש בו כבר מזה תקופה ונסיונותי להשתיקו ולהדחיקו לא עלו יפה.

 

שעת לילה מאוחרת כעת. אני יושב לבדי בחדר הספרייה, מכל הארונות ניבטים אלי ספרים בעלי חוכמה עתיקה ושותקת, ואני כותב אליך.

 

אולי אתה יודע מה מטריד אותי? מה נע בתוכי באי שקט ובחוסר מנוחה? מהי אותה נקודה עמוקה ומעיקה, המאיצה בי להמשיך לחפש עוד – עוד תשובות לשאלות נוספות, שאיני מצליח אפילו לנסחן כהלכה? הלא הגעתי אל האמת, אל היהדות החרדית, ואני מוקף חבר’ה נפלאים, בחורי איכות שקשה למצוא היום כמותם. מדוע אני חש שעלי עוד להמשיך בדרך? היש עוד לאן להגיע?

 

אם תשיב לי שלא הצלחת להבין מדבריי מה בדיוק אני רוצה – לא אכעס עליך כלל. בכל אופן אשמח לקבל ממך כל תשובה שהיא, לפי כתובת הישיבה המצויינת על המעטפה.

 

תודה על החוברת הדקה ההיא, בעלת הכריכה הרכה והמילים המבינות,

 

דניאל.

 

****

 

 

 

דניאל יקר,

 

שמחתי מאוד לקבל את מכתבך, ושמחתי שלדברים שכתבתי בחוברת שמצאת בסיני היה חלק בהתקרבותך ליהדות. התרגשתי למצוא בך נפש עדינה ומיוחדת, שואפת לגבהים. עבורך ועבור נשמות כמותך – חיברתי את ספריי.

 

כן, נדמה לי שאני יודע מה מציק לך, הלא גם אני עברתי מסלול דומה. ישנם רגעים, בפרט בתחילת התשובה, בהם אתה חש אושר של "הגעתי כבר הביתה". אפר לשים בצד את התרמיל ולהרשות לעצמך להיאנח אנחת רווחה. לא עוד מסעות, חיפוש ותהייה. והנה עוברת תקופה, והכיסופים לדבר מה נעלם ואחר שבים ומטרידים, אולי ביתר שאת, ואתה עומד מולם נבוך, הלא הגעתי! הלא אני חש בבירור באופן מוחלט שתורת ישראל היא תורתי, וזו היא האמת שאותה חיפשתי כל חיי, ומדוע שבות ומתעוררות בי תחושות ישנות של חיסרון עמוק? שמא איני ראוי? שמא היצר הרע מוצא לו דרך שטנית לשוב ולהכאיב לי לנפשי?

 

ודאי הינך ראוי, שאם לא כן לא היית מגיע גם לכאן. ואין זה קולו של היצר הרע כי אם קולו של היצר הטוב. בסדרת השאלות המענות התוקפות אותך, שכחת לשאול שאלה אחת נוספת – שעליה תימצא לך תשובה. השאלה החסרה היא – אולי יש עוד עומק? בתורה עצמה, לא מחוצה לה חלילה, אולי יש לאן עוד להמשיך? בלי לשנות כיוון, בלי לנטוש את כל הטוב והיקר שסוף סוף מצאת – אולי ניתן להמשיך ולהעמיק עוד? לחדור פנימה, אל לב הדברים?

 

והתשובה היא – כן.

 

יש עומד מעמקים, והמעמקים האלה קוראים לך, לכן אתה חש אי מנוחה. לכן התעורר בך מחדש החיסרון, זהו קול נשמתך המבקשת ממך להמשיך ולנוע. תחושת החיסרון (שמדאיגה אותך כל כך), היא זו שמדריכה אותך. היא הובילה אותך עד היום והיא תוביל אותך הלאה, תמיד, כל ימי חייך. אין היא דבר שצריך להיפטר ממנו.

 

בעולם של הבחירה אין לעולם מצב של הגעתי, גמרתי, סיימתי. רק המוות הוא הקו האחרון, אבל כל עוד אדם חי הוא מוכרח לבקש לו אופקים חדשים. כן, בקודש פנימה!

 

רבי נחמן מברסלב מתאר תהליך נפשי זה באופן מקסים בסיפורי מעשיותיו, (מעשה בשבעת קבצנים "ביום השלישי"), וכך הוא כותב:

 

"ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעיין. וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב…וזה ההר עם האבן ועם המעיין עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעיין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד לבוא אל אותו המעיין. וגם זה המעיין משתוקק אליו…אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעיין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השיפוע ואינו יכול להסתכל על המעיין. ואם לא יסתכל על המעיין אזי תצא נפשו, כי עיקר חיותו הוא מן המעיין וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השיפוע של ההר ששם עומד המעיין, אבל תיכף כשילך ויתקרב אל ההר, אזי נעלם מעיניו ראש השיפוע וזה מובן בחוש, ואזי אינו יכול לראות את המעיין, ואזי תצא נפשו חס ושלום…"

 

ההר עם האבן והמעיין מסמל, בין היתר, את בית המקדש. ההר – הר הבית, האבן – היא אבן השתיה עליה מושתת העולם, והמעיין – הוא מקור החוכמה העתיד לנבוע מבית ה’ ולהשקות את העולם כולו, כמובא בנביא: "ומעיין מבית ה’ יצא".

 

כל נשמה מנשמות ישראל נכספת עד כלות נפשה אל המעיין הזה, אל החיות הפנימית והקדושה של תורת ה’. ואם כן, "מפני מה אינו הולך אל המעיין?" מסביר רבי נחמן, כי אם יתקרב הלב אל המעיין לא יוכל לראות אותו, ואזי תצא נפשו מגודל הצער.

 

הווה אומר – רק מרחוק אפשר לראותו, וכך גם נאמר בפסוק: "מרחוק ה’ נראה לי", וגם: "וירא את המקום מרחוק". כלומר, כל כמה שנתקרב אל הקדושה, נרגיש תמיד רחוקים וחסרים, צמאי נפש. וזה טוב! ולא רע! כי אדרבא, אם "נתקרב אל המעיין", כלומר שיהיה נדמה לנו שכבר הגענו והשגנו ותמו ייסורי הנפש, "אזי תצא נפשו", כי אז ניקרא מתים הלילה, באין לנו עוד את צימאון הנפש ותנועתה אל מקורה.

 

ועוד מבאר רבי נחמן בעניין פרדוקס מסתורי זה (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ג): "אבל כל מה שמתקרב יותר להשם יתברך – צריך להתרחק יותר, היינו כל מה שמתקרב יותר, צריך לידע שהוא רחוק מאוד מהשם יתברך, כי אם יחשוב וידמה בדעתו שהוא כבר נתקרב להשם יתברך ויודע בידיעות השם יתברך, זה סימן שאינו ידוע כלום. כי אם היה יודע קצת מהשם יתברך, היה יודע שהוא רחוק מאוד ממנו. כי כל מה שמתקרב יותר להשם יתברך ויודע יותר, הוא יודע שהוא רחוק מאוד, ואינו יודע כלל. וזה דבר שאי אפשר לפה לדבר ולהסביר זאת, כי גדולת הבורא אין שיעור".

 

זוהי המלכודת שטומן היצר הרע למתקרבים אל התורה. מלכודת ה"הגעתי, השגתי, האמת כבר בכיסי". זאת מלכודת של ישות ושל גאווה, שמצליחה ‘לתקוע’ את האדם ולעצור את התקדמותו. מי שלכוד ברשת הזאת, לעולם לא יחוש שמשהו חסר לו, שמישהו קורא לו, כפי שחשת אתה.

 

אשריך שהצלחת להתחמק מן המלכודת, שאתה מרגיש עדיין רחוק, וחש שהקדושה עדיין לא מושגת. הרי לך סימן, כדברי רבי נחמן, שאתה "יודע קצת מהשם יתברך", כי אם היית חש אחרת, סימן מובהק הוא לך ש"אינו יודע כלל"!

 

זוהי התשובה לשאלתך – "היש עוד לאן להגיע", והיא – כן, כן! עד אין סוף.

 

זכית להתחיל ולבנות מסגרת של קדושה, אורח חיים יהודי, תורה ומצוות. אבל הקדושה עצמה, פנימיות הדברים ואיכותם – עדיין מצפים לך בהמשך הדרך!

 

אני מקווה שלא בלבלתי אותך,

מצפה לתשובתך,

 

ארז.

 

 

(מתוך הספר: הלב והמעיין של הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").