הדובדבן שבקצפת

בשורה משמחת!

 

 

רבי נחמן מבשר בשורה חשובה וטובה לכל אחד מאיתנו, ועל כך כותב הוא בתורה ל"ד (בליקוטי מוהר"ן): "כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר, שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחברו, כמעשה דאביי ואבא אומנא".

 

ומה זה אומר?

 

רבי נחמן אומר לנו, שיש בכל אחד מישראל דבר יקר שאין בחברו. כל אחד מאיתנו הוא יצירה חד פעמית שלא היתה ולא תהיה כדוגמתה. ובתור יצירה חד פעמית המהווה מסר ובשורה לעולם, דע לך, אומר רבי נחמן לכל אחד מאיתנו, שאתה ייחודי, שאף אחד בעולם לא יכול לממש ולגלות את הנקודה הזאת חוץ ממך!

 

ומה העניין של מעשה אביי ואבא אומנא?

 

ישנו סיפור מהגמרא, המדבר על הנקודה הטובה והמיוחדת של האדם. וכך אומרים חז"ל: אביי, שהיה מגדולי הדור, זכה פעם בשנה, בערב יום הכיפורים, לשמוע בת-קול מן השמים שאמרה לו: "שלום עליכם", וזה דבר גדול מאוד. אולם אז נודע לאביי שיש יהודי אחד פשוט שאומרים לו בכל ערב שבת "שלום עליכם". והתפלא אביי מאוד, מי הוא זה שאומרים לו כל ערב שבת "שלום עליכם". וחיפש ושאל עד אשר גילו לו, גם כן מן השמים, שמדובר באבא אומנא שהיה רופא ואיש פשוט, לא מגדולי ישראל. עוד נאמר לו, שאין הוא (אביי) יכול לעשות כמעשה אבא אומנא, למרות שהוא מגדולי הדור.

 

והמעשה של אבא אומנא היה חסד עצום. הוא היה רופא שהיתה לו קופה, וכל מי שנכנס למרפאה היה צריך להכניס את היד לקופה. אם היה זה אדם בעל אמצעים – אז הוא הכניס כסף. אך אם היה זה עני שנזקק לטיפול אך לא היה לו כסף, אף הוא הכניס את היד, ולא רק שהכניס את היד, אלא גם היה רשאי לקחת כסף. ועל עניין זה אף אחד לא ידע. לא העשיר ולא העני, אף אדם לא ידע אם המטופל שהכניס את ידו לקופה הוא עשיר או עני.

 

מעשה מיוחד זה של אבא אומנא, ממחיש את היחודיות והמומחיות, את אותה נקודה המיוחדת רק לו, שהיתה בנתינת צדקה, כדי שאף עני לא ירגיש צער, מבוכה ובושה על כך שאין לו כסף לשלם. ויתירה מזו, הצדקה היתה כל כך מושלמת, עד כדי כך שהעני היה מוזמן לקחת כסף מהקופה.

 

רבי נחמן אומר לנו, שלכל אחד מאיתנו יש נקודה, מעשה או דבר המייחד אותו, וכל אחד גם מאוד רוצה למצוא נקודה זו. בדבר הזה האדם נקרא צדיק, רב ומורה דרך, כי רק לו יש את הייחודיות הזאת, שאין לאף אדם, ורק הוא יכול ללמד את זולתו בעניין נקודה זו, מה שאין בחברו. מציאת נקודה זו היא הרושם האמיתי שכל אחד משאיר בעולם הזה.

 

כדי להמחיש זאת, מספר לנו רבי נחמן סיפור מעשיה בשם "בן מלך מאבנים טובות", אחד מאותם סיפורים נפלאים ומלאי מסר עצום.

 

"מעשה במלך אחד שלא היו לו בנים. והלך ועסק בדוקטורים, כדי שלא תהיה מלכותו נהפכת לזרים, ולא הועילו לו" – כל אחד מאיתנו רוצה להשאיר משהו בעולם. אולם נקודת ההתחלה היא, שאנו לא יודעים מה זה, מה הוא אותו דבר שאנו רוצים להשאיר בעולם. ובנקודה זו עולה גם השאלה – מה התפקיד שלי? מהי השליחות שלי? אני לא רוצה להיות סתם אחד, הרי יש בי משהו ואני רוצה לגלות אותו. ולא מדובר כאן ברדיפת כבוד, כי האדם רוצה להשאיר משהו אחריו, הוא רוצה שיהיו לו בנים. אז איך זוכים שיהיו בנים, כלומר לגלות שיש משהו בתוכנו? להרגיש שהיה שווה לי לסבול ולעבור הכל בשביל הנקודה הזאת?

 

"והלך ועסק בדוקטורים" –  דוקטורים, אלו הם הדרכים הטבעיות לפעול ולהוציא מהכוח אל הפועל, "כדי שלא תהיה מלכותו נהפכת לזרים, (אוךם) ולא הועילו לו". רבי נחמן אומר שההשתדלות הגשמית העוסקת בקריאת ספרים, לימוד מאנשים, היא לא הדבר שיעזור לי לגלות את הנקודה הזאת. הם אומנם יכולים לתרום ולהוביל בדרך כלשהי, אך הם לא הדבר שיעזור לי להוציא מהכוח אל הפועל, להגיע לגילוי האמיתי.

 

"וגזר על היהודים שיתפללו בעבורו שיהיה לו בנים" – האדם מבין שכדי לזכות ולהוציא מהכוח אל הפועל, הוא זקוק לשני גורמים:

 

האחד – תפילה, כוח רוחני, עזרה מיוחדת משמים, מכיון שזה לא מספיק לשאול ולהתעניין, אלא צריך גם את העזרה משמים כדי להגשים את הרצון להוליד, לגלות את המיוחד שבי.

 

השני – עזרה של אחרים שיתפללו בשבילי. וזה אומר, שעלי לדעת שיש עוד אנשים שמפרגנים לי, שמאחלים, מברכים ושמחים בשמחתי להגיע אל הנקודה שלי. כוחם של הרבים יכול להועיל לי, אך גם זה לא מספיק.

 

"והיו היהודים מבקשים ומחפשים צדיק, כדי שיתפלל ויפעל שיהיה לו בנים" – המלך ניסה רופאים וזה לא עזר. היהודים שרוצים לעזור לא מתפללים, אלא הולכים ומבקשים צדיק שיפעל שיהיה למלך בנים.

 

החברים, המשפחה וכל הקרובים רוצים כולם, ומאוד, שיהיה לי טוב. אך מי יודע מה באמת טוב לי? מי יודע באמת מה אני צריך להוליד ולגלות בעולם? בשביל זה צריך את הצדיק, את האדם המורם מעם שקורא את הנשמה שלי ומבין אותה. מובן גם, שהפניה אל הרבים היא אכן טובה, כי הוא זו שמובילה אל הצדיק.

 

"וביקשו ומצאו צדיק גנוז. ואמרו לו שיתפלל שיהיה להמלך בנים. וענה ואמר שאינו יודע כלל. והודיעו למלך. שלח המלך פקודתו אחריו, והביאו אותו למלך. והתחיל המלך לדבר עימו בטוב: הלא אתה יודע, שהיהודים הם בידי לעשות בהם כרצוני, על כן אני מבקש ממך בטוב שתתפלל שיהיה לי בנים" – הצדיק, כמו שנאמר בתורה ל"ד, הוא זה שגילה את הנקודה שלו ופעל איתה בעולם. המלך, מבקש בטוב: "אני מבקש ממך בטוב שתתפלל שיהיה לי בנים" – כלומר, צריך להתחנן ולבקש מאוד כדי לגלות את הנקודה הזאת, להשתדל מאוד כדי להוליד אותה.

 

אחד ההבדלים בין בן לבת, זכר ונקבה, על פי ספרי הקדוש הוא: בת – זה הכוח לקבל, ואילו בן – זה הכוח לתת.

 

אז מה אני באמת רוצה? מה, בעצם, האדם רוצה? לתת, לגלות ולהוציא מעצמו. הדרך של ‘אני אתן’ היא קודם כל על ידי שאני אקבל, לכן נולדה תחילה בת, כלומר שקודם מתגלה הכוח של לקבל לפני שנולד הכוח לתת.

 

ויש בזה חידוש.

 

הרי אי אפשר לתת לפני שאתה מקבל. אם כן מהו החידוש? אולם היום זה חידוש, מכיון שכולם רוצים לתת, כלומר להיות גדולים וחכמים, מבינים ומשפיעים. אף אחד לא רוצה להיות ילד קטן, חסר. אף אחד לא רוצה להיות תלמיד שצריך תחילה לקבל דעת, חוכמה וכדומה, ורק אחר כך להיות נותן. כולם רוצים לעבור את השלב הזה של תלמיד, ולקפוץ כמה כיתות (אם לא את כולן) ולהיות נותן, להשפיע חוכמה (בו בזמן שעדיין לא רכשתי את כל הנחוץ לי), להשפיע ידע (בזמן שאין לי אותו), וכן הלאה בכל תחום ותחום.

 

חז"ל אומרים: באדם יש שני כוחות:

 

האחד – היצר הטוב, הנקרא ילד מסכן וחכם. והשני – יצר הרע, הנקרא מלך זקן וכסיל.

 

הכינוי ליצר הטוב, ילד מסכן וחכם, קצת מעורבב והוא אף מקבל תואר משונה, יש בו קצת חיובי וקצת שלילי. ילד – משמעו, קטן וחסר והוא מסכן, כי יש לו חיסרון, אולם מצד שני, הוא חכם.

 

אם אני אדע שאני קטן, ילד מסכן, אני אדע לקבל. אני אדע להסתכל על העולם בעיניים של ילד הרוצה תמיד להתחדש, להתרענן ולגלות דברים – אז בודאי שאני אזכה להיות חכם. כי אם אני אקבל, רק אז אוכל לתת.

 

 

אך אם אני יחשוב שאני מלך זקן וכסיל, זה אומר שאני רוצה להיות בעל עמדה, כוח והשפעה, כמו המלך בסיפור מעשיה זה שלא רוצה שתהיה מלכותו נהפכת לזרים, כלומר, להיות איש גדול וחזק. ובנוסף לכך, לא רק שהוא מלך, אלא מלך זקן – וזקן, מהבחינה של המנטליות, הוא ההיפך מילד חסר. הזקן מלא מעצמו ואי אפשר לחדש לו כלום, לכן הוא נשאר כסיל.

 

אם אני שואף להגיע למלכות שהיא עמדה, ולזקנות (במנטליות) שזה נתינה אחרי שנים רבות של קבלה, מבלי לקבל תחילה, זה אומר שיש כאן כסילות, וזה עניין היצר הרע, שלא מאפשר לאדם לגדול כמו שצריך, להיות תלמיד מקבל, אלא רוצה להשאיר אותו במצב של בוסר – לצאת אל העולם הגדול עם אימרות כמו "אני משפיע, אני יודע, אני ואני", בו בזמן שאין לו את הכלים והידע כדי לתת, לגלות את מה שמיוחד בו ובעזרתו יוכל להשפיע.

 

בינתיים ממשיך האדם לגדול עם התחושה הזאת שאני יודע ומבין, הוא חי במן הצגה מתמשכת, כי אחרי הרבה שנים לקום ולהודות שאני לא יודע, שאני עדיין צריך לקבל, שלא הסכמתי לקבל, שאני עדיין ילד חסר – זה בהחלט לא נעים. לכן אדם כזה נגרר למצב שהוא צריך להסתגל לשפה ולסגנון של "המבוגרים" (כי הוא ילד שלא רצה לקבל) וממשיך להעמיד פנים שהוא בעניינים, שהוא מבין הכל ואין צורך להסביר לו שום דבר, הוא בחינת אותו זקן, המלא כבר מעצמו.

 

ומה קורה בעצם? בינתיים חוסר הידע של אדם כזה מתקבע. וככל שהזמן יעבור, כך גם ההצגה חייבת להימשך, וזאת מכיון שהוא לא יהיה מוכן להודות שאחרי כל כך הרבה שנים שהוא לא יודע כלום. לכן הוא חייב להמשיך ולהעמיד פנים, והוא גם לא יצליח ויספיק להיות תלמיד. על כך אומרים חז"ל: "לא הביישן למד" – אם אתה מתבייש להיות תלמיד קטן, אם אתה לא מודה בעובדה שחסר לך, דע לך שלא תתקדם לשום מקום, כי רק אדם שיאמר מאתיים פעמים, לפחות, אני לא יודע ולא מבין, רק הוא זה שיתקדם ויעלה לגדולה. ועניין זה נוגע בכל תחומי החיים!

 

הזלזול בכוח לקבל, להיות תלמיד, נובע הרבה פעמים כתוצאה מהעובדה שאנו רוצים להביע דעה משל עצמנו, לומר את מה שיש לנו. אולם מה רע לשמוע, או לפחות לנסות לשמוע, גם אחרים? זה לא אומר שצריך לקבל כל דבר, אך בכל זאת אפשר לנסות, מכיון שיכול להיות שיש בדבריהם של אחרים ידע ומסר עבורי, הם יתנו לי ואני אקבל. ולא מדובר פה רק בידע שאני אקבל, אלא מדובר גם בדברים נוספים כמו רגש – אהבה, דבר שאנו זקוקים לו מאוד.

 

התלמיד המתקדם, זה שוויתר על שלב הקבלה, לא צריך אף אחד, הוא גם לא צריך אהבה, כי הוא מסתדר לבד. אני יכול לתת, אבל לא אכפת לי. למה? כי נפגעתי, לא קבלתי מספיק את מה שרציתי, לא סיימתי להיות ילד, אז עכשיו אני ברוגז עם כל העולם, אני לא צריך טובות ולא רוצה עזרה מאף אחד. כאן מתגלה עניין הבושה של לקבל, לבקש כשאתה צריך. קשה להיות מקבל וקשה עוד יותר לבקש כשאני צריך לקבל.

 

"והיתה בת המלך יפת תואר מאוד" – רבי נחמן אומר לנו שזה יפה מאוד לקבל, זה בסדר גמור לקבל כי אתה צריך לגדול – אז תקבל! עד שתגמור את העיבור שלך, עד שתסיים להיות פרי בשל, אל תמהר להיות מה שאתה עדיין לא.

 

על כך מפרשים חז"ל את הפסוק (משלי): "רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה".

 

רבים חללים הפילה – זה אדם שאינו ראוי להוראה, אך הוא מורה. וזה כמו נפל, מכיון שהעובר עוד לא סיים את העיבור שלו. אז אם לא סיימת לקבל, מדוע אתה רוצה כבר לצאת החוצה, דהיינו לתת? אתה עלול לגרום לנזק רב מכיון שאתה לא בשל. אתה מפיל חללים.

 

ועצומים כל הרוגיה – זה אדם שראוי להוראה, אך אינו מורה. אם כן, הגעת כבר לזמן שאתה צריך להיוולד, אז כדאי שתיוולד מכיון שאתה יכול חלילה למות, כמו עובר שתם זמן עיבורו לכן הוא חייב לצאת החוצה, אחרת הוא יאבד את חייו.

 

"והיתה בת המלך יפת תואר מאוד" – רבי נחמן אומר לנו, שכמו שאנו נהנים מילדים, מהחיים שלהם ומשאלותיהם: מה הסיבה לזה? מדוע זה כך ולא אחרת? אנו, בעצם, נהנים להתרענן ולהתחדש, כי השאלות שלהם הן שאלות של רצון לדעת ולהתחדש כל הזמן.

 

כשאדם מתחתן ומוליד ילדים, הוא בעצם מגיע לגיל שמבחינה מנטלית מזדקנים, ואז הילדים ששואלים אותו שאלות, למעשה מרעננים ומחדשים אותו, מעוררים אצלו את כוח החיים. כשהדבר הזה נראה לנו יפה מאוד, שהילדים שואלים בתמימות וחן מסויימים על כל דבר ודבר, אומר לנו רבי נחמן, שזה יפה בכל גיל ושייך לכל גיל. אולם בכל גיל ובכל מקום אנו צריכם לגמור להיות "בת" – מקבל, לפני שנהיה "בן" – נותן, לסיים את התהליך הזה ולשמוח בזה שאנחנו מקבלים לפני שאנחנו נותנים. כי "היו נוסעים מלכים מכל המדינות לראותה, והיה שמחה גדולה על המלך".

 

עכשיו הגעתי לרצון למשש את "גם אני רוצה להשפיע" ולא רק לקבל. החכם מבטיח למלך בן שכולו אבנים טובות. החכם, פונה אלינו ומבטיח לכל אחד מאיתנו, שאנו יכולים ואף מסוגלים להוציא מעצמנו טוב עצום בסופו של דבר, ממש כמו אדם שעשוי מאבנים טובות ויקרות. החכם אומר לנו, שכל אחד מאיתנו יכול להיות איש מורם מעם עם כל הסגולות.

 

 

כולם שמחים חוץ מאחת – אחותו.

 

מה זה אומר?

 

המטרה בעצם היותנו ילדים, כלומר מקבלים, היא לא היעד הסופי, עלינו להפוך גם לנותנים. אך הבעיה היא שאדם מקבל ומקבל לכן הוא גם מתרגל להיות במרכז העניינים, עד לרגע שנולד הצורך לתת, אז הוא מתחיל להיות בבעיה. הוא מתחיל להתערבב עם עצמו, כי עכשיו מתהפך הגלגל – הוא צריך לתת, להיות "בן". אך מה קורה עכשיו, אחרי שהתרגלתי לקבל? האדם נכנס לצער מהעובדה המפתיעה הזאת שצריך להשתנות, ממקבל לנותן, מבן לבת. לכן מתחיל המאבק ביניהם, בין הבן לבת. אדם שמקבל את הידע הזה מראש, יש לו סיכוי לעבור את השלב הזה בשלום. אולם מי שלא מקבל ידע זה מראש, נמצא בהפתעה עגומה, כי הוא לא רוצה להפסיק לקבל, לכן גם יכשל.

 

"רק זאת היתה נחמתה: באשר אותו הצדיק אמר שיהיה כולו מאבנים טובות. טוב שאינו מאבנים טובות" – נקמה! רצית להיות מאבנים טובות?! אתה לא! – כאן נשמע הקול שאומר: מה הדבר שמרגיע את האגו שלי? מה היא העובדה שמנחמת את הרצון לתת? – ועונה: שהרצון להשפיע אינו טהור, אלא מעורבב – אתן ואקבל בתמורה. עסקים ואינטרסנטיות, כך עדיף וזה גם משתלם. זה בסדר, "לא מאבנים טובות", זה לא רצון טהור להשפיע ולהיטיב, זה ריווחי לחלוטין. אולם חשוב לדעת, שגם בשלב זה המלחמה בין לתת ולקבל אינה עקובה מדם.

 

וממשיך רבי נחמן: "פעם אחת היה בן המלך חותך עצים ונחתך באצבעו. ורצתה בת המלכה לכרוך תחבושת על אצבעו, וראתה שם אבן טוב".  – יהלום.

 

בברסלב נהוג לומר: עד שלא יורד דם, לא רואים את היהלום. כלומר, עד שלא עובר על האדם נסיון כזה שמוציא ממנו כוחות נפש מיוחדים, הוא לא רואה את הנקודה הקדושה, האמיתית והטובה הזאת באמת. רק אדם שיש לו התמודדות קשה, מגלה תעצומות נפש – סבלנות, חסד ועוד מידות נפלאות. ורק אז הוא רואה שיש פה משהו נקי וטהור, בלי אינטרסים ובלי רצון להרוויח דבר. אני עושה חסד לאנשים על מנת שיכירו לי טובה, יחייכו ויאמרו תודה, כי יש לי הנאה מהכרת הטוב הזאת. אולם אם הם לא יחייכו ויביעו קרירות מסויימת, האם גם אז אמשיך לעשות להם חסד? לא בטוח. כאן מתגלה הפן האיטרסנטי. אך אם בכל זאת אמשיך לעשות להם חסד, אני אזכה לגלות בתוכי, למרות המרירות של כפיות הטובה, שהכוונה שלי היא אמיתית ללא רווחים.

 

ואין מדובר רק בחסד, אלא בכל תחום בחיים, בגילויים ובחיפוש אחר האמת.

 

נניח שאדם עובד במפעל ובעל הבית מספר בדיחות על חשבון העובדים האחרים. אם האדם הזה יצחק ויסכים עם התנהגותו של המנהל, אזי יהיה בסדר – הוא יהיה בסדר גם עם הבוס. אך אם לא יסכים עם זה ויפגין אדישות, מה יקרה אז? יכול להיות שהיחסים עם הבוס יתקררו, ואולי גם הכסא שלו, מכיון שיכול מאוד להיות שהוא יאבד את מקום עבודתו. הכל יכול להיות. אולם מצד שני, אם הוא ישאר נאמן לאמת, גם כשסכנה מרחפת על פרנסתו, והוא יעדיף לא לשתף פעולה עם הבוס – עם התנהגות מכוערת – יוצא מכך שהוא לא מרוויח דבר, אלא אף מפסיד, אז למה הוא עושה זאת? כי הוא רוצה ואוהב את האמת! ובאותו רגע שאדם זוכה לעבור את החוויה הזאת כשהוא נחתך, כלומר שיש לו את הקושי והצער, למרות זאת, הוא רואה את האבן הטובה בתוך הצער הזה.

 

"ונתקנאה בו מאוד ועשתה עצמה חולה. ובאו כמה דוקטורים ולא היו יכולים לעשות לה רפואה". 

 

כשהרצון לקבל, כשהגאווה האנוכית שלי, רואה שיש בי דבר שהוא מעבר לקבלה, מעבר לרווחים, אז המחלה היא גדולה. "ועשתה עצמה חולה" – האגו של האדם אומר: אני לא יכול לחיות כך! אם יש בי רצון לתת על מנת לתת, אז מה ישאר לי בסופו של דבר? כלום! לא ארוויח. אם כן, אני חולה, אני עושה מהפיכה ובלגאן, עכשיו מתחיל מאבק פנימי גדול מאוד. ובכל פעם שאדם נוגע בנקודה הקדושה, הפנימית, האמיתית והמיוחדת – אז מתחילה המלחמה. גם כשבאו הדוקטורים לא יכלו לרפאות אותה. אי אפשר לפתור את הבעיות בכל מיני דרכים טבעיות ופסיכולוגיות, כי זו בעיה עמוקה שנוגעת לנקודת הגאווה של האדם, נקודה שנלחמת בנשמתו הקדושה.

 

 

בסופו של דבר בת המלך "דואגת" לכך שבן המלך יהפוך, בכישוף, למצורע – שפניו יתמלאו בפצעים וכך גם גופו, עד שנעשה בן המלך מכוער.

 

באדם יש כוח שלא רוצה שהוא יאמין בטוב שיש בו, לכן כוח זה מראה לאדם כל פעם מחדש את המומים, הפצעים, הנגיעות הפנימיות שלו, את האינטרסים והרווחיות שהוא רוצה לקבל מכל דבר. כוח זה לא רוצה שכל אחד מאיתנו יאמין שיש בו נקודה טובה וקדושה, לכן הוא עושה ‘סלט’ שלם, כישוף שלם, שגורם לאדם להסתכל על עצמו במראה ולומר – איזה מכוער אני? מלא פצעים ומומים, אני כזה גרוע, מלא חסרונות ופגמים, אנוכיות ותאוות, אני חושב רק על עצמי.

 

בא רבי נחמן ואומר – אל תקשיב למחשבות אלה, הן כישוף ואשליה, זה לא נכון, מישהו עשה לך משהו, לכן נראה לך שאתה כזה גרוע ומלא מומים וחסרונות – אולם אין זה נכון!

 

דבר מדהים הוא, שבתורה רפ"ב (תורת אזמרה, העוסקת במציאת הנקודות הטובות), רבי נחמן משתמש בביטוי שהוא משתמש בו גם כאן (כשאדם מחפש את הטוב שבו ונתקל ברע שבו): "ואפילו שרואה שהוא מלא פצעים" – גם כאן הוא אומר לכל אחד מאיתנו, דע לך שזה כישוף! זה שקר. יש בך נקודה מיוחדת שהיא רק שלך, נקודה קדושה וטהורה, וכל הכיעור שאתה רואה במראה והשנאה העצמית שאתה מגלה לעצמך בעקבות ‘גילוי’ זה – הכל שקר ואשליה!

 

ואיך מתקנים את הכישוף הזה?

 

 

בת המלך ששומעת את התוכנית מתחילה לפחד, לכן היא רצה בעצמה למים להוציא את הכישוף, אולם נופלת. אז מתרפא בן המלך, הצרעת נופלת ורואים שהוא כולו מאבנים טובות.

 

בת המלך שנופלת למים – זה הכוח לקבל.

המים – הם התורה.

 

כאשר אנו מטבילים את הכוח לקבל בתוך התורה ועל ידי זה מחנכים את עצמנו לקבל על פי התורה, לקבל במידה ובצורה שבאמת מתאימה לצרכים שלנו, אז הכוח לקבל מתעדן מכיון שהוא לא המרכז, לכן רק אז יהיה אפשר לקבל על מנת לתת.

 

עניין הכישוף תקף ומקיף את כולנו – העצבות, הצער והמרירות שלנו נובעים מהסיבה שאנו חושבים, בשקט בשקט, שאנו גרועים ורעים, לכן אנו מצביעים על עצמנו לעצמנו על כל החסרונות, ואומרים: אני גרוע, שקרן וחנפן. אולם רבי נחמן אומר לנו שעלינו להילחם בזה, כי זאת לא האמת, מכיון שיש לנו נשמה אינסופית מיוחדת וחד-פעמית, נשמה שראוייה להיקרא בשם בן-מלך שעשוי כולו מאבנים טובות.

 

אם ניקח קופסה קטנה מלאה באבנים טובות, סביר להניח שהיא תפרנס אותנו ואת זרע זרענו עד סוף כל הדורות. ואדם מאבנים טובות? הוא עושר אגדי לאין שיעור, משיב רבי נחמן. יש בך עושר אגדי אינסופי שאין לו שיעור, טוב אמיתי וקדוש, אולם אתה צריך להאמין בו. ורק כשתאמין בו תצליח להתגבר על הכישוף. ואז, הצרעת תיפול ותראה מה אתה באמת – בן מלך מאבנים טובות!

 

 

(מתוך דיסק מס’ 15 "בן מלך ואבנים טובות" של הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים")