אם רק היינו יודעים ש”אהבת עולם אהבתנו”

גם אותנו, אותנו ממש, בעומק גלותנו, אוהב הקב"ה "אהבת עולם", אהבה נצחית ללא גבול וקץ, וכמו שאמר הנביא: "אהבתי אתכם אמר ה'"...

5 דק' קריאה

הרב ארז משה דורון

פורסם בתאריך 25.12.07

גם אותנו, אותנו ממש, בעומק גלותנו, אוהב
הקב"ה "אהבת עולם", אהבה נצחית ללא גבול
וקץ, וכמו שאמר הנביא: "אהבתי אתכם אמר
ה’"…
 
 
שלום,
 
אני מתנצל מראש על השאלה, יתכן שהיא טיפשית או סתם מלמדת על דמיון פורה. בכל אופן הייתי רוצה שתענה לי למרות הכל.
 
שאלתי היא כזו: לפעמים נדמה לי שהקב"ה שונא אותי. קשה לי להסביר ממה זה בדיוק נובע, אבל המחשבות האלו מציקות ולא מניחות.
 
מצפה לעזרה,
י. בן יעקב
 
***
"כל אומן שונא את בני אומנתו"
 
שמחתי לקבל את שאלתך. אינני חושב שהיא טיפשית כלל ועיקר, להיפך, עצם הדבר שאתה מודע לרגש המאיים הזה, מלמדת על כנות ורצון לאמת במידה רבה.
 
מנסיוני בעבודה עם אנשים אני חושב שלא זו בלבד שמחשבה מסוג כזה מקננת בלב רבים (ומן הסתם גם בבני גילך, כך שאינך יוצא דופן), אלא שמחשבה זו היא פניו האמיתיים של היצר הרע. ואם נכיר בכך שהיצר הרע הוא הדובר בנו את הדיבורים האלה, נסיר את המסווה המכוער מעל פניו – וכוחו יקטן בהרבה.
 
את המחשבה הזו, למעשה, אנו מוצאים כבר בתורה עצמה. הראשונה שחשבה אותה לא היתה אתה, כי אם לא אחרת מאשר אם כל חי – חוה. רש"י כותב (על פסוק ה’, בראשית ג) בשם מדרש רבה בהסבר דברי הנחש לחוה: "כל אומן שונא את בני אומנתו – מן העץ אכל וברא את העולם".
 
כלומר – אליבא דנחש – הסיבה שבגללה מונע הקב"ה את אדם וחוה מלאכול מעץ הדעת – היא שהוא שונא אותם, "כל אומן שונא בני אומנתו". עץ הדעת, כך הסביר הנחש, הוא דבר נפלא. האוכל ממנו מסוגל לברוא עולמות. אפילו הקב"ה בעצמו אכל מן העץ כדי שיהיה ביכולתו לברוא עולמות, ובגלל חששו שאדם וחוה יתחרו בו בבריאת עולמות – הוא מונע מהם את פרי העץ.
 
הדברים הם, כמובן מסתרי תורתנו הקדושה ואי אפשר לעמוד עליהם בשום אופן על רגל אחת. אבל גם בהתבוננות השטחית ביותר אנו רואים – כי הנקודה העמוקה בדברי הפיתוי של הנחש, אולי הנקודה המכריעה שבגלל נכשלה והכשילה חוה באכילת הפרי האסור, היא בדיוק הדברים האלו: הקב"ה שונא אתכם.
 
איך מובילה האמירה זאת לחטא? פשוט מאוד: אם הקב"ה אוהב אותי ולכן ציווה עלי להתרחק מן העץ – בודאי את טובתי הוא מבקש, ארחש לו אמון ולא ארצה לאכזב את מי שאוהב אותי ושומר עלי מכל רע.
 
אבל אם הפירוש שניתן להרחקה מהעץ הוא שהקב"ה שונא אותי, חלילה, אזי את רעתי הוא מבקש, ומדוע שארחש לו אמון? ואם אין אמון בה’ ובאהבתו אזי מועד האדם לחטוא. אדרבא, גם אנו שונאים את מי ששונא אותנו. את רצונו נרצה להפר, ואת ציפיותיו נעדיף לאכזב.
 
הנה כך מובילה מחשבת "הקב"ה שונא אותי", לזרועות החטא שהופך להיות נקמה סמויה ולא מודעת ב"שונא".
 
"בשנאת ה’ אותנו"
 
התפתחות מחשבה מגוחכת ואיומה זו אנו מוצאים גם בהמשך פרשיות התורה. כאן לא מדובר עוד במחשבתו של אדם בודד כחוה, כי אם במחשבת עם שלם – עם ישראל כולו!
 
בעצת היצר הרע מוצאים אנו את אבותינו נותנים את אותו פירוש אבסורדי גם לגדולה שבישועות. מדוע הוציא הקב"ה את עמו ממצרים? מדוע עשה להם ניסים וקרע להם את הים? "בשנאת ה’ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו".
 
גם כאן מאיר רש"י הקדוש את עינינו ומבאר: "והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר: מה דבליבך על רחמך, מה דבליביה עלך" (מה שיש בליבך על אוהבך, זה (מה שלטענתך יש) בליבו עליך).
 
כללו של דבר: אפילו ציווי ה’ להתרחק מן החטא המר והאכזר (עץ הדעת) עלול להתפרש באופן העקום ביותר: הוא מונע ממני תענוג ואושר. ואפילו רצונו להושיע אותנו, לגאול אותנו, להפוך אותנו לעם קדושים עושי רצונו ומקיימי מצוותיו (יציאת מצרים) עלול להתפרש כהתעללות וכירידה לחיינו. עד כמה מתעתע יכול להיות היצר הרע!
 
וכדרכו אז, כך דרכו עתה. דבר לא השתנה. המתוחכמת שבתחבולותיו זורעת גם היום הרס ופירוד בין ישראל לאביהם שבשמים. וכדי לגרום לנו לפרש את המציאות היפה ביותר באופן המכוער ביותר, צריך היצר הרע "למכור" לנו רק מסר אחד – ה’ שונא אותנו!
 
כמובן שהיצר הרע איננו שוטה. את סחורתו הוא מיטיב למכור בעטיפות משכנעות ביותר. כיצד יוביל אותנו אל המסקנה המטורפת של שנאת ה’?
 
בשתי דרכים:
 
האחת – הרעות והצרות הפוקדות אותנו (אם היינו טובים לא היה קורה לנו כך וכך – ומה שקורה הוא משום שאנו רעים בעיניו. עובדה).
 
השניה – העבירות שאנו נכשלים בהן, השגיאות הרבות מספור שאנו עושים, הנסיונות הנלעגים והכושלים שלנו לתקן את דרכנו, האין הם עדות נאמנה לך שה’ מואס בנו? שאינו חפץ לא בנו, לא במעשינו ולא בתשובתנו? (שאם היה חפץ – היה מסייע בידינו, שאם היה חפץ – היה רצוננו הטוב עולה בידינו).
 
"אהבת עולם אהבתיך"
 
כל האמור, למרות ההגיון שיש לכאורה בדברים, הוא שקר גמור וממאיר, משום שהוא מוביל אותנו לזרועות היאוש ואחר כך לזרועות החטא, שאינו אלא נקמה סמויה ב"שונאנו".
 
ומי אמר באמת שפני הדברים שונים הם? בא הנביא מלאכי ומעמיד אותנו על טעותנו המרה (מלאכי א): "אהבתי אתכם אמר ה’", ומבאר המלבי"ם, שאהבת ה’ לעמו היא אהבה גמורה ללא שום תנאי, ואפילו לא מצד מעשה אבותינו, וכלשונו: "מפני שיש לה’ אהבה קדומה אל ישראל מצד אהבת אבותיהם, הודיע להם, שעיקר האהבה היא מה שאוהב אותם ביחוד בלי השקף על האהבה הקדומה, שהיא אינה מתייחסת אליהם – רק אל אבותיהם. אבל אני (אומר הקב"ה) "אהבתי אתכם" – בעצמכם".
 
בפסוק זה מגלה הקב"ה שהוא יודע על הספק המתגנב כה תדיר אל ליבנו, שכן המשך הדברים "אהבתי אתכם אמר ה’" הוא דברינו ומחשבותינו שלנו: "ואמרתם – במה אהבתנו?" הקב"ה מגלה לנו שהוא יודע, שאנו עתידים לחוש את הספק הנורא – מי אמר שזה נכון?
 
פסוק נוסף בעניין זה אנו מוצאים בדברי ירמיהו הנביא (לב): "מרחוק ה’ נראה לי ואהבת עולם אהבתיך". מכאן כפי הנראה לקחו חז"ל את לשון הברכה של קריאת שמע "אהבת עולם אהבתנו ה’ אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו".
 
מילים קדושות אלו אומר כל יהודי כל בוקר! היש עדות גדולה מזו על אהבת יוצרנו אלינו? בביאור הדברים כותב המהר"ל (נתיבות עולם): "אהבה רבה" – הברכה היא על גודל האהבה, ו"אהבת עולם" – על נצחיות האהבה…כי השם יתברך אוהב אותנו אהבת עולם, ואף בגלות אהבתנו אמונה". גם אותנו, אותנו ממש, בעומק גלותנו, אוהב הקב"ה "אהבת עולם", אהבה נצחית ללא גבול וקץ.
 
בביאור המשך הדברים – "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו" – מצאנו בדברי רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל (קדושת הלוי) שמסביר: "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו – שאפילו בעת שהחמלה יתירה, כלומר, שחס ושלום אין אנו זוכים בכח מעשינו להמשיך חסדיו וחמלתו בכח מעשינו עלינו (ואיננו ראויים לחמלתו) עם כל זה – "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו", השם יתברך חומל עלינו בכל אופן ובכל מקרה".
 
ועוד כותב "הזוהר" הקדוש בעניין זה (ח"ב, דף ה): "אמר רבי יהודה: אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קוב"ה לישראל – הוו ככפירייא למירדף אבתריה" – פירוש: "אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקב"ה לישראל – היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו". ומכלל הן שמענו לאו, שמה שאנו מתרפים במלאכת שמים, ולא זו בלבד שאיננו רודפים אחרי ה’ אלא נמלטים מפניו, הוא מסיבת הדמיון המר שבוראנו הוא כצר וכאוייב לנו, חלילה.
 
אפילו במגילת איכה, כשאומר הכתוב, "היה ה’ כאויב" (איכה ב), דרשו חז"ל: "אויב אין כתיב כאן, אלא כאויב". אין הוא אויב, אפילו בשעה שכך נדמה – זו לא האמת! (מדרש רבה איכה)
 
בין כך ובין כך קרויים לך בנים
 
ובכל זאת, מה ההסבר לצרות הפוקדות אותנו אם לא שנאת ה’?
 
על שאלה זו מאירה התורה וכותבת: "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה’ אלוקיך מייסרך" (דברים ח). סיבת היסורים – אהבת ה’ ולא שנאתו, חלילה. מי שיש לו ילדים יודע – שגם כשהוא מחנך או מייסר אותם אפילו לרגע אחד קטן, אינו מפסיק לאהוב אותם. רק הילדים, בחוסר דעתם וקטנותם עלולים לפרש את מעשה החינוך של הוריהם כשנאה.
 
ומה עם העבירות שאנו נכשלים בהן? האין הם סיבה מספקת להסרת האהבה?
 
גם כאן נדרש למשל ההורים והילדים. מי שחננו ה’ בבנים, יודע כי אפילו ירבו בעשיית עוול – ואפילו יכעס עליהם מאוד – בסופו של דבר בניו הם, עצמו ובשרו, ואי אפשר שלא ירחם עליהם ויאהבם. כמו כן אף אנו בניו אהוביו של המקום ברוך הוא, וגם אם חלילה הרחקנו, מעדנו, שגינו, נכשלנו, אהבתו אלינו כמאז ומקדם. וכן מובא בדברי חז"ל: "בין כך ובין כך קרויים לך בנים" (קדושין לו).
 
אם כן, הפירוש האמיתי והיחידי לכל מה שעובר עלינו הוא שהקב"ה אוהב אותנו וחפץ בהצלחתנו ובטובתנו הנצחית כאשר יחפוץ אדם בהצלחת בנו יחידו מחמד עיניו, ועוד יותר ויותר מזה עד שאין שיעור.
 
הבה נשתחרר מן השקר הקדום הזה, מן המחשבה המרה הזו כאילו אוהבנו הגדול שונא הוא לנו. הבה נאמין באהבתו ונשיב לו אהבה. ומי כאבינו שבשמים יתמלא עלינו אהבה ורחמים גדולים כאשר נקרא אליו גם מתוך עומק מצוקתנו: הקדוש-ברוך-הוא, אנחנו אוהבים אותך!
 
(מתוך "התבהרות" מאת הרב ארז משה דורון, וכן באתר "לב הדברים").

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

יום טוב - זהו יום שבו מוצא האדם בקלות את האור הרוחני. יום רע – זהו יום שיש בו נסיונות והתעסקות בענייני החול, ושם על האדם להסתכל היטב כדי שיוכל למצוא את הטוב ונקודות האור...

Featured Products