הולכים כצאן לטבח

 

 

יום השואה הינו אחד מן הימים הקשים ביותר שעם ישראל זוכר ולעולם אינו שוכח. יום שבו אנו זוכרים כיצד נרצחו והושמדו בדרכים מחרידות, שהעולם טרם ראה כמותן, שישה מיליון יהודים, כשליש מעם ישראל.

 

יום שבו אנו זוכרים כיצד הובלו כצאן לטבח גברים, נשים זקנים וטף אל מותם הקשה והנורא, מתוך אידיאולוגיה נוראה שנועדה להגשים אנטישמיות גזענית. הגשמה שתפסה חלק חשוב באותה אידיאולוגיה. משטר שעמד מאחורי עמדה נוראה שהובילה לנורא מכל – לרצח יהודי אירופה.

 

חשיבה חולנית זו, שראתה בעם היהודי ששכן באירופה כ"שעיר לעזאזל" האחראי לכל הפגעים והתחלואים מהם סבלה האומה הגרמנית, בנוסף לתעמולה והסיסמאות הגזעניות קשות, הובילו רבים להניף שלטים בהם נכתב "יהודים אינם רצויים כאן", להטלת חרם כלכלי על היהודים ואף לחקיקתם של חוקים מיוחדים בשנת 1935, שנודעו בשם "חוקי נירנברג", שתכליתם הייתה – הטלת הגבלות קשות על היהודים ומניעת כל קשר בין יהודים ל"ארים", וכל זאת כדי לשמור על טוהר הגזע ה"ארי".

 

גישה שהובילה ללא ספק את אזרחי אירופה שהורעלו בשנאה, למעשים קשים שמיררו את חייהם של היהודים באותה תקופה, עד שחייהם הפכו להפקר. גישתן של הממשלות, שנכבשו על ידי הנאצים, אף היא הייתה כואבת לא פחות, הפגנת אדישות נוראה לסבלם של היהודים, ללא כל תגובה על מעשיה האכזריים של גרמניה הנאצית, דבר שהוסיף והחריף את גל האנטישמיות והשנאה שגברו מרגע לרגע כלפי העם היהודי.

 

דבר נורא מכל היה, שהוצרכו היהודים לענוד את הטלאי הצהוב בצורת מגן דוד כדי להבדילם משאר יושבי המדינה. כמו כן כליאתם במחנות ריכוז והשמדה, ניצולם לעבודות כפייה בתנאים מחפירים של רעב ומגיפות, כשבחלקם "נעזרו" לניסויים "רפואיים" אכזריים וקשים.

 

היהודים היוו "בעיה" בעיני ההנהגה הנאצית. בסוף שנת 1941 החליטו הנאצים לבצע את תוכנית "הפתרון הסופי" של "בעיית היהודים", ולחסל את העם כולו, תוכנית שהוזכרה בכתביו של מנהיג המשטר הנאצי, אדולף היטלר ימ"ש, עוד שנים רבות לפני השואה, בימים שבהם חלם כיצד הוא ינהיג לא רק את העם הגרמני, כי אם את העולם כולו, תוך כדי שהוא הוגה ויוצר ‘דרך חדשה’ עם תוכנית מושלמת. אולם איש לא התייחס אליה במלוא הרצינות, עד לרגע בו עלה לשלטון ב- 1933, רגע שבו הוא הופך את חלומו למציאות נוראה, את תורת הגזע שהופכת לקו המוביל והרשמי של מדיניותו.

 

לשם כך התכנסו המנהיגים המרכזיים ברייך וואזנה (פרבר של ברלין) כדי לארגן את מבצע ההשמדה הגדול והנורא של העם היהודי באירופה. ולצורך מימושה המהיר, הוקמו מחנות רבים נוספים בכל מדינות היבשת, שהיוו בעיקר מחנות השמדה אליהם הובאו יהודים מכל רחבי אירופה, הישר לתוך תאי גזים, משרפות, אל רעב וחולי קשים, אל ייסורים והשפלות אין קץ שכללו עקירת שיניים, גזיזת שיער, ומה לא!

 

כך, בשקט בשקט, החל משטר חולני זה לפתור את הבעיה "הקטנה" שהציקה לו, כשמזימותיו מתבצעות תחת מעטה של סודיות הכוללת הטעיית דעת הקהל העולמית ותעמולה כוזבת, שלב אחר שלב, של רצח המוני.

 

אמת נוראה זו הוסתרה גם מעיניהם של היהודים עצמם, וכל זאת כמובן למנוע מהם פעולות מרידה והתנגדות. כך, למשל, סופר ליהודים שהועברו מן הגטאות למחנות ההשמדה, שהם הולכים ל"התיישבות חקלאית", וחלקם אף אולצו לספר על כך לקרוביהם במדינות השונות כדי להביאם הישר אל מותם.  גם תאי הגזים הוסוו למקלחות – שעד מהרה נודעו למגיעים אליהם כמקלחות המוות.

 

כל יום הוטלו גזירות חדשות וקשות מיום קודם. חייהם של היהודים בגטאות, שהיו מוקפים בגדרות חשמליות, מגדלי תצפית וזרקורי ענק, הפכו מרגע לרגע לקשים מנשוא. הסבל נוראי, החטיפות לעבודות כפייה וההתעללות – היו מנת חלקם. החרב כבר הונפה על צווארם, החלומות והתקווה שהיו בימים טובים יותר, הפכו לצפייה אל הקץ המר – מתי כל זה ייגמר?

 

אולם עם חזק הוא העם היהודי, עם שלא מתייאש ולא נכנע. לאחר שהאמת הנוראה מכל בתוך מחנות ההשמדה נודעה ליושבים בהם, החלו להתאחד ולהתארגן, לעשות מאמצים רבים כדי לשמור על יהדותם, לקיים מצוות בסתר, כתיבת תפילות, הגדות של פסח, לחגוג את החגים (עד שרק יכלו, וזה היה כמובן תוך כדי סיכון חייהם ממש) בסתר ומבלי שהנאצים ידעו.

 

עדויות מפליאות מאותה תקופה מלמדות על דרך קידוש השם שבה נהגו היהודים במחנות, מבלי לאבד את אמנותם, תוך כדי התחזקות וחיזוק אחד של השני, עשו הם מאמצים נואשים לקיים את יהדותם, תחת אותם תנאים קשים מול איומים של הוצאה להורג. מעשים אלה משמשים עד היום עבור כולנו דוגמא ומופת למסירות נפש ולקיום הרצון החזק, להרגיש ולומר – אני יהודי!

 

גם מחוץ למחנות התארגנו תנועות פרטיזניות יהודיות בכל רחבי אירופה, שהקיפו עשרות אלפי יהודים. התארגנות שהוקמה למרות כל הקשיים כשבראשם הקושי העיקרי – צמיחת התנועה על אדמה נוכרית, דבר שהיווה קושי רב עקב הלשנותיהם של תושבי הסביבה לנאצים, על פעילותם ומיקומם של הלוחמים. קושי נוסף הוא הבריחה מהגטאות, שהייתה כרוכה בסכנת חיים כדי להצטרף אל שורות הפרטיזנים.

 

השואה הקשה הגיעה לקיצה ב-1945, כאשר גרמניה נכנעה לכוחות בעלות הברית. רק לאחר כניסתם של הכוחות שנלחמו בגרמניה הנאצית, נתגלתה התופת הנוראית. מתופת זו שרדו ניצולים שרובם היו שבורים בגופם, אך לא ברוחם.

 

סיפורי הזוועה החלו לצאת החוצה ולזעזע כל אוזן ששמעה אותם, כיצד הולכו שולל אחרי סיסמאות שהובילו אותם, כביכול, למקומות שכונו התיישבות חקלאית, או למקומות שלכאורה היוו מקומות עבודה ופרנסה מבטיחים. כיצד באמת הובלו בתוך קרונות משא לאותה "התיישבות חקלאית" מוקפת בגדרות תיל חשמליות, כשחלקם כבר בלי הורים ובלי חברים, אל מוות נוראי, לאובדן משפחות שלמות, לאובדנו של שליש מהעם היהודי, כיצד הובלו בדממה כצאן לטבח!

 

לזכור ולא לשכוח!