הניגון של האותיות – פרשת צו
פרשת צו - הקרבת הקרבן היא סוד מסירות הנפש של יהודי שמוסר את נפשו על קידוש ה', ונעשה על ידי זה עולה תמימה לשמים. לכן קרבן מלשון קירבה, כי כשאדם מקריב...
פרשת צו
הקרבת הקרבן היא סוד מסירות הנפש של יהודי שמוסר את נפשו על קידוש ה', ונעשה על ידי זה עולה תמימה לשמים. לכן קרבן מלשון קירבה, כי כשאדם מקריב את עצמו בעבודת ה', אזי הוא בבחינת קרבן ונעשה קרוב לקב"ה.
הקרבת הקרבן עניינה עליה מתתא לעילא, "אשה ניחוח לה'", וכל זה נעשה על ידי הכהנים שהם בחינת הצדיקים המקרבים אותנו לקב"ה.
על כן, תפילות כנגד קרבנות תקנום (חז"ל) מכיון שהתפילה עניינה גם כן מסירות נפש, כי התפילה נקראת כך מלשון "נפתולי אלוקים נפתלתי" – שהאדם מתפלל נעשה, כביכול, אחד עם הקב"ה. וזהו גם כן העניין של העליה ממטה למעלה. לכן כשאדם מתפלל במסירות נפש בתנועות ובצעקות משונות, או בשירים ותשבחות מבלי לשים לב אל עצמו אלא רק לדבקות בקונו – זוהי התפילה האמיתית, כמו שכתוב על רבי עקיבא כשהיה מתפלל, היה מתחיל בזוית אחת של החדר ומסיים בזוית אחרת, וכן כתוב על הנביאים שנקראים "משתגעים", כי תפילה היא בחינת נבואה ואין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה וחדווה.
בנבואה גם כן צריכים להתנבאות מתוך שמחה, כמו שכתוב אצל אלישע, שהמלך יהורם הכעיסו וכדי להתנבאות ביקש "קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'", כי על ידי הניגון היה בשמחה והצליח להסיר את הכעס וזכה לנבואה, כי עיקר התפילה היא כשאדם דבוק בקונו ושוכח מעצמו וכולו מסור אל הקב"ה, ללא הרגשת עצמו כלל, וכל זאת על מנת לשבח ולפאר את יוצרו ולהודות לו.
רבנו הקדוש כותב (ליקו"מ ס"ה) שכל אות בתפילה מלפפת ומחבקת את האדם המתפלל, על כן צריך להרגיש בשעת התפילה שכל אות ומילה מחבקות אותו. כמו כן צריך המתפלל להרגיש בזמן התפילה שהוא הולך ומלקט שושנים, מכיון שכל אות היא שושנה ומכל כמה מילים נעשית אגודה של שושנים ופרחים יפים, ואם אדם ירגיש שהמילים של התפילה הם שושנים ופרחים יפים, אזי כל תפילתו תיראה אחרת והוא יתפלל מתוך נחת ושמחה, במתינות ולא יבלע את האותיות, רק יזכור כל אות ואות מהתפילה, אפילו כשעומד בסוף התפילה – יזכור את האות הראשונה של התפילה, וכל המאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו ושנותיו, כי הוא עושה בזה נחת רוח ליוצרו. לכן התפילה היא מסירות נפש – שמתפללים לאט-לאט, מילה-מילה, מתוך שירה ושמחה.
אומר רבנו הקדוש, שאדם צריך להתחיל להתפלל לאט לאט ואפילו שאינו מרגיש כלום, רק יתפלל לאט ובמתינות וישתדל לכוון בכוונת המילים בפשיטות, או-אז, תוך כדי התפילה, יגיע למילים או לאיזה מקום מסויים בתפילה שיפתח לו אור גדול וירגיש גם את הרגשת הלב. אולם האדם אינו יכול לדעת מראש היכן ירגיש את ההרגשה הנפלאה הזאת, של הדבקות בקב"ה שתרד לו מן השמים, על כן הוא מצידו צריך להמשיך להתפלל אפילו שאינו מרגיש מאומה, כי בסופו של דבר יגיע בתוך התפילה הרגע הזה שבו יאיר לו אור גדול, ויכול להיות שזה ימשך לאורך כל התפילה או רק בחלק מהתפילה, וכל אחד זוכה למה שזוכה לפי רצון הבורא-יתברך, אבל מצידנו – צריכים אנו להתפלל במסירות נפש, וכשהקב"ה רואה את מסירות נפשנו בתפילה, אזי מוריד לנו אור המלובש בתוך אותיות התפילה.
ובאמת, אותו אור הוא אור השכינה, כמו שכותב רבנו הקדוש (ליקו"מ מ"ב), שעל ידי ששרים ומנגנים את אותיות התפילה, אזי מלבישים את אותיות התפילה, שהיא השכינה, בלבושים נהירין. זוהי עצה נפלאה לכל אדם שרוצה להרגיש את אור התפילה – לנגן ולשיר את אותיות התפילות במתינות ובנחת כדי לעשות נחת רוח לבוראו. וכאשר שרים את אותיות התפילה, מלבישים את השכינה בלבושים נהירין כנ"ל, ואז מרגישים גם בנפש הישראלית אור גדול שהוא אור השכינה הנ"ל.
זה עניין הקרבת הקרבן שנשרף ועולה להקב"ה ונעשה הכנה לירידת השפע ולמחילת העוונות לעם ישראל. וזהו גם עניין התפילה: כאשר מתפללים בצורה הנ"ל, אזי נעשה מזה מחילת עוונות וירידת שפע ברוחניות ובגשמיות לנו ולכל עם ישראל. וכל אחד שמתפלל כך עושה ריח ניחוח לה' ומעלה קרבן וקטורת לפניו, ואזי מתרצה ומתפייס הקב"ה אליו ולכל עם ישראל.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור