לדעת להתפייס

 

 

אחד מהליכי הנישואין שבני זוג חייבים ללמוד אותו, הוא תהליך ההתפייסות.

 

השוני שבין בני הזוג, עומס העבודה ולחצי החיים, גורמים שבלא כוונה רעה, הם פוגעים זה בזה. כיון שכמעט לא יתכן שהם לא יפגעו זה בזה, מן ההכרח ללמוד כיצד יש להתפייס, לא להיכשל בשנית, ולאפשר חזרה חלקה לשגרת החיים התקינה. בני הזוג חייבים לראות זאת כמשימה חשובה, לבנות לעצמם מערכת נישואין שיש בה תהליך של בקשת סליחה והתפייסות (וכן כל אדם עם זולתו).

 

עובדת חיים היא, שכמעט כל אדם לומד ומקדם את עצמו רק בעקבות כישלון. משום שהכישלון גורם לעצירת מרוץ החיים, לכן הוא מעורר את האדם למחשבה ובדיקה – מה גרם להופעתו. מדוע הוא קרה דווקא לי? האם היה מחויב המציאות? האם אפשר היה לנהוג אחרת? וכיצד כדאי להתנהג מכאן ולהבא?

 

עם זאת, רוב בני אדם, זמן קצר לאחר שהחלו להרהר בקורות אותם ועל מהלכי חייהם, מדכאים את הרהורי המחשבה, חוזרים אל השגרה וממשיכים את מרוץ החיים, עד הכישלון הבא.

 

אחרים, רציניים יותר, מנסים להפיק רווחים מהפסדי הכישלון. לכן לא רק שאינם דוחקים את התשובות אל מתחת לשטיח, אלא הם אף מנערים אותו כדי להוציא מבין רקמותיו אירועים נוספים ומחשבות נדחקות שהיו בעבר, המצטרפים לאירוע שקרה זה עתה, ומנסים להסיק מסקנות חיוביות ובונות.

 

החשיבה המעסיקה את הנכשל והדוחפת אותו לשנות כדי להתקדם, הוא תהליך שקיים אצל כל אדם. קורא שורות אלה יזכור בוודאות רגעי מחשבה וביקורת עצמית יוצרת, שפקדו אותו דווקא בעקבות כישלון ומעידה.

 

כישלונות גדולים קורים לעיתים רחוקות, אולם כישלונות קטנים הם דברים של יום-יום. החכם אינו ממתין למפולת רחבת מימדים כדי לקדם את התנהגותו והתייחסותו לסובב, אלא הוא מפתח וממריץ את מחשבתו לבחון את אשר קרה, גם לאחר אותו כישלון קטנטן יום-יומי, ובכך הוא מגדיל את הסיכוי שלא יכשל פעם נוספת. גם התקדמותם והתפתחותם של חברה וממסד, באות בעקבות אסונות כבדים או כישלונות בולטים. אלה מביאים להקמת ועדת חקירה, הבודקת את נהלי העבר ומציעה הצעות לשיפור בעתיד.

 

הכישלון כמקדם, מוזכר בדברי חז"ל לגבי לימוד התורה, ומתברר שגם במצווה החשובה ביותר – ידיעת התורה לעומקה ולרוחבה, האפשרות ללמוד ולהכיר אותה, היא, אך ורק באמצעות הכישלון, וכלשון הגמרא: "אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם" (גיטין מג).

 

בנוסף לתועלת שיש בכישלון, הגורם לכיווני חשיבה חדשים, נראה שהוא קוטע הרגלים שאנשים כבולים אליהם, עקב חוסר זמן פנוי למחשבה. הכישלון יוצר פסק זמן למחשבה וכופה התבוננות עם סיכוי שתיפול החלטה לעשות משהו אחר – טוב ויעיל יותר.

 

לרעיון זה התורה מסיבה את תשומת ליבנו, בצטטה את דברי פרעה מלך מצרים – כאשר משה פונה אליו ומבקש בשליחות ה’: "שלח את האנשים ויחוגו לי במדבר".

 

פרעה מגיב: "ויאמר נרפים אתם נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה’" (שמות ה).

 

כלומר, כיון שלעם ישראל יש זמן פנוי, מתאפשר להם לחשוב, והחשיבה מביאה אותם להחלטה ולבקשה – "נלכה נזבחה", ולכן מטיל פרעה על עם ישראל עבודות נוספות כדי למנוע כל אפשרות למחשבה עצמית, העשויה להביא אותם לבקש לעבוד את האלוקים (מסילת ישרים ב).

 

שינויים בעקבות רגעי מחשבה, עשויים להתגלות לא רק כתוצאה ממשבר. רבים החלו לשנות את דרכם והתנהגותם, בעקבות ‘רגע של מחשבה’, שנוצר בעת חוויה מרגשת.

 

עובדה זו, של התקדמות בעקבות הכישלון, נותנת זווית ראיה נוספת לרעיון התשובה – מצווה שכל יהודי חייב לקיים, אם חס ושלום עבר עבירה. מתברר שהתשובה אינה רק התעסקות בעיוותי העבר, אלא בעיקר ניצול העיוות והנפילה להתחלה חדשה וגבוהה יותר, ולעתיד טוב יותר.

 

כלומר, מצוות התשובה שציוותה אותנו התורה, אינה סיומו של כישלון ותיקון העוול בלבד, אלא בעיקר תחילתה של התנהגות טובה יותר, מכאן ולהבא. זאת משום שניצולו הנכון של תהליך התשובה, אמור להציב את השב בדרגה רוחנית גבוהה מן הדרגה שעמד בה קודם החטא.

 

תהליך הכישלון, והשיפור הבא בעקבותיו, מצויים גם במערכת יחסי הגומלין במשפחה.

 

עקב השוני הקוטבי הקיים בין בני אדם בכלל, ובין בני זוג בפרט, לא יתכן שלא תהיינה אי הבנות במסגרת התא המשפחתי. האופי השונה שיש לכל אדם, עשוי לגרום שנושא או פעולה שאצל אחד חשובים מאוד, אינם חשובים אצל משנהו, הרגלי התנהגות מקובלים שהביא אחד מהם מבית הוריו, עלולים להיראות כפרימיטיביים בעיני זולתו.

 

כמו כן דברים הנראים חשובים בעיני הבעל, מעצם היותו איש, נראים שוליים בעיני בת זוגו, מעצם היותה אישה, וכן דברים הנראים ערכיים בעיניה, נראים פעוטי ערך בעיניו. כתוצאה מהבדל זה, הדרישות הגשמיות, הרוחניות והרגשיות של זה, שונות משל זולתו, ולעיתים אף אינן מובנות כלל. עקב זאת, בדרך הטבע נערמים קשיים, נרקמים ויכוחים, מועלות טענות ונשמעים ביטויים קשים מזה כלפי זה.

 

החכמה שבניהול מערכת יחסים תקינה, אינה איך לא להיכשל כלל, שהרי לא יתכן שלא יהיו כשלונות, אלא כיצד לא לחזור על אותם כישלונות שוב ושוב, ומה אפשר ללמוד על בן הזוג ממקרי העבר – מה מרגיז אותו, ממה הוא נוטה להיעלב, ומה הן הנקודות הרגישות שלו.

 

למרבה הצער, רבים שקועים בעצמם ובפגיעה שנפגעו בה, ואינם מנסים לבחון ולחקור מה הם הדברים שהביאו למעידתו של בן הזוג. במקום זאת הם צוברים מרירות, ואי-ההבנה גוברת. ככל שמתארכות שנות הנישואין נוצרים משקעים רגשיים. אין דבר זה מחייב שהם מסתכסכים חדשים לבקרים, אך אותן ציפיות רגשיות שהיו בתחילת תקופת הנישואין אינן מאחדות אותם עוד.

 

הסימפטיה האישית מאבדת מעוצמתה, הקשר העדין והפורה, עבותות האהבה שנקשרו בהם בני הזוג בתחילת נישואיהם, מפנים מקומם לקשר מאולץ ולכבילות בטיפול בילדים, בדירה המשותפת בלחץ החברתי והמשפחתי ובפחד להיות לבד.

 

כאשר לעיתים כשסוף סוף מגיעים למסקנה שצריך לעשות משהו יסודי, כדי לשפר את מערכת הנישואין, מתברר שכבר קשה לעצור כדי להתחיל מחדש בצורה טובה יותר. משתרר חוסר אמון בכל הקשור ליכולתו של בן הזוג להשתנות לטובה כלפי שותפו לחיים, להיות מבין יותר ופתוח לצרכים של הזולת.

 

 

כדי ליצור רקע מתאים להפקת לקחי הכישלונות, ולהופכם לתהליכים המקדמים את הנישואין, על בני הזוג לפתח נכונות לבקש סליחה ולהתנצל כאשר אחד מהם פגע בזולתו, אפילו בעקיפין.

 

בקשת הסליחה אמורה להבהיר לבן הזוג: "הכישלון לא נבע מרוע-לב אלא מחוסר מודעות טבעית. עתה למדתי משהו, ולכן אקווה שמכאן ולהבא לא אכשל". לעומת זאת, אין בני הזוג פתוחים לבקש סליחה, הרי במקום להכיר בטעות שעשו, הם מעסיקים את מחשבתם בניסיון למצוא צידוקים להתנהגותם, ואז ודאי וודאי לא יפיקו תועלת מהכישלון ומהמעידה.

 

אצל רבים אנו מבחינים שהסליחה שאומרים להם, אינה ריפויה של הפגיעה בלבד, אלא היא נותנת להם גם תחושה נעימה של חשיבות, המשדרת להם שהם צודקים. לעומת זאת, לעיתים אי-בקשת הסליחה, צורבת יותר מן הפגיעה עצמה. זאת משום שהפגיעה עשויה להתקבל כמקרית ולא מכוונת, כפליטת פה, אך אם אין מבקשים סליחה, הנפגע שואל את עצמו, אם אומנם הדבר לא נעשה בכוונה, מדוע הוא אינו מבקש סליחה? האם אין זה אומר שהדבר היה מכוון, ולא מקרי? האם אין זה אומר שהוא כלל אינו מבין עד כמה פעולתו פוגעת ואינה הוגנת? האם אין הוא מבחין בצער ובמצוקה שבו אני נמצא, וכלל לא אכפת לו?

 

לעיתים, בן זוג שנפגע אף יוצר מצבי פתיחות, כדי שיתאפשר לפוגע לבקש את הסליחה בקלות. לשם כך הנפגע מהלך לידו, הוא אפילו מחייך מעט לעברו. אם למרות כל זאת אין הפוגע מבקש את הסליחה, נעשית הפגיעה עמוקה יותר, שהרי הוגשה לו על "מגש של כסף" האפשרות להתנצל, ובכל זאת הוא לא ניצל אותה.

 

רגשית, קשה מאוד לחיות עם אדם שאינו מבקש סליחה, משום שאי הבקשה מלמד שהפוגע אינו מכיר בכך שהוא פוגע, ואם הוא טיפוס של אדם שאינו מפייס הרי הבעיה מתרחבת לא רק לרגע הפגיעה העכשווית שבה הוא לא התנצל, אלא מתחילה התלבטות אם בכלל אפשר לחיות איתו לאורך ימים.

 

החומרה שבאי בקשת סליחה, שהיא כאמור, גדולה מהפגיעה עצמה, אינה רק בעיה רגשית של הנפגע. היהדות רואה זאת כך לגבי אי-קיום מצוות. לכן מי שאינו מבקש סליחה מהבורא, על עבירה שעבר, נחשב ל’מורד’. שהרי לעבירה אפשר להתייחס ככניעה רגעית לתאווה, וכחוסר תשומת לב ברגע העבירה. אולם לבקשת הסליחה ניתן לעובר העבירה זמן רב, ואף על פי כן לא רצה לנצלו!

 

 

על אף שהכרת הטעות ובקשת הסליחה עשויים להביא לקידום חיי הנישואין ולשיפורם (וכן בכל מערכות היחסים), רבים הם המדווחים שבן זוגם לא הודה בטעותו אף פעם, ולא ביקש סליחה על התנהגות שאינה מתאימה.

 

סביר להניח שיש הגזמה בתלונות אלה. ניתן יותר להאמין שבני זוג אכן מבקשים סליחה זה מזה, אך רק על דברים פעוטים – כגון דריכה על רגלו של בן הזוג, שלא בכוונה. על איחור קצר בהגעה הביתה, על מאכל שנשפך וכדומה. הפגיעה בדברים אלה אינה צורבת רגשות. כמו כן הסליחה נאמרת אוטומטית ובלא נתינת דעת, בהתאם לממדי הפגיעה הקלה. לכן שני הדברים גם יחד – הפגיעה והסליחה – חלפו ועברו בלא להשאיר רושם בזיכרון.

 

התלונות על אי בקשת הסליחה, נשמעות על דברים עקרוניים יותר, על העלבה בפני אחרים, על ביטויים עולבים. על התנהגות משפילה, על התייחסות חמה ונלהבת לקרוב משפחה יותר מאשר לבן הזוג, על יצירת עובדות בחיי המשפחה בלא להיוועץ עם השותף לנישואין, ועל אי-התייחסות בעיתות מצוקה. מכיוון שהתנהגויות אלו קשורות לרגשותיו של הנפגע, הן נחקקות בליבו וזכורות בזיכרונו.

 

פעמים רבות, אכן נאמרת התנצלות, אך בשפה רפה. למתנצל נראה שדי בכך, אולם הנפגע לא חש בהתנצלותו.

 

לעיתים תחושת אי-בקשת הסליחה, נובעת משום שהיא נאמרה ‘כלאחר יד’, בעת מעבר בפרוזדור הבית, ולא תוך כדי שיחה מיושבת, והתבוננות בפניו של הנפגע. פעמים אדם בטוח שהתנצל על מעשה שעשה, מכיוון שהבטיח שלא יעשה עוד מעשה כזה, בעוד שהנפגע זקוק לשמוע בפירוש את המילים "סליחה, טעיתי".

 

לעיתים, במקום לבקש סליחה, עושה הפוגע מעשה אדיב כלפי הנפגע, כדי לבטא בכך שהוא מכיר בטעותו, ומחובתו לפצות את הנפגע. אולם ברוב המקרים הדבר אינו מספק את הנפגע, משום שאנשים רוצים לשמוע את מילות בקשת הסליחה, ולא רק לקבל דברים באדיבות, המשמשים למעשה כהתחמקות מבקשת סליחה.

 

בנוסף לכך, אותם המסתפקים בעשיית מעשה טוב, יוצרים בעיני בן הזוג תדמית של גאוותן, שאינו מרשה לעצמו לבקש סליחה ואינו מודה בפה מלא בטעויותיו, ועם אדם כזה לא נוח לחיות.

 

 

אחד הדברים הבסיסיים בתפיסת החינוך של היהדות, הוא שיפור תכונותיו של האדם. אולם כדי לשפרן צריך להכירן. בין שאר הדברים צריך ללמוד על המבנה שלהן, לבחון את תפקידן, לחוש את עוצמתן ואת הסיבה שהבורא יתברך טבע באישיותו של האדם.

 

להכרת אדם את עצמו יש תועלת נוספת. כאשר הוא רוכש רגישות והבנה למתרחש בנבכי נפשו ובכוחות המתרוצצים באישיותו – מה מניע אותו, מדוע הוא רגיש להתנהגות הסובבים אותו, ומדוע הוא מאבד את מצב רוחו בתקופות מסוימות, כבר בשלב זה חלה הטבה ברגשותיו. אף על פי שעדיין לא תירגם את הידיעות הללו לשינויים בפועל.

 

זאת משום שכאשר משהו מפריע לאדם, תחומי ההפרעה עשויים להיות רחבים, כיון שאין הוא יודע מה בדיוק מפריע לו. לעומת זאת, אם ההפרעות וסיבותיהן מוגדרות, גם אם הוא לא סילק אותן, הרי עצם ידיעת גודלן והיקפן האמיתי, ובעיקר כשהוא מגלה שהן נקודתיות ולא רחבות – מרגיעות את רגשותיו ומקלות עליו להתמודד איתן.

 

לכן, כאשר חש אדם במעצורים פנימיים להתנצל, טוב יעשה אם יבדוק את עצמו, כדי לעמוד על הסיבות היוצרות את הקשיים האלה. לכשיגלה אותן, עשוי להתברר לו שהקושי הבלתי מובן וההרגשה הבלתי נוחה הטרידו את מנוחתו, רק משום שהדבר המפריע לא היה ברור לו, אך באמת הוא רק מעצור קטן שאפשר בקלות להתעלות מעליו.

 

להלן ננסה להציב ציוני דרך כלליים לקשיים בבקשת הסליחה, אך בנוסף לכך ייטיב כל אדם לעצמו אם יבדוק את הקשיים האישיים והייחודיים שלו.

 

מעצם בריאתו של אדם בצלם אלוקים, קיימת בו שאיפה עזה ‘להיות בסדר’. תחושה זו מלווה אותו לאורך כל ימי חייו, והיא המנחה והמדריכה אותו לחפש את האמת ולהכיר בעיקרון שערכי המוסר הם מעל הכל. מובן מכך שהדחף להיות בסדר, הוא רצון בסיסי, לכן הכישלון ואי-העמידה בציפיות אלו, מהווה מכה מוחצת לגאוותו. זו היא סיבת הקושי להודות בכישלון ובטעות.

 

כאשר אדם עושה פעולה שאינה עולה בקנה אחד עם ערכיו, עומדת בפניו אחת משתי האפשרויות: או להודות בכישלונו ולשפר את מעשיו בהתאם לערכיו, או להתעלם ממספר ערכים שהאמין בהם לפני כן, ולהחליט שבמקרה שלו, הפעולה שנעשתה הייתה הכרחית ומחויבת המציאות. משהגיע למסקנה זו שנהג כהלכה, שוב אין בליבו פנימה סתירה בין המגמה שאליה שאף, לבין התנהגותו.

 

ביום הכיפורים בעת עומדנו להתוודות על חטאינו, אפשר אומנם למלמל את סדר ה"וידוי" מתוך מחזור התפילה, ולראות את מצוקת הצום כהתמודדות העיקרית והקשה של יום זה, ולא את הווידוי. אולם הקב"ה מצפה מאיתנו ביום זה בעיקר שנכיר בכך שאי-עמידה בציווי התורה הינו מצב חמור, ושאנחנו נמצאים בין אלה שפעלו שלא כשורה, ואנו מצטערים ומתחרטים על מעללינו ומקבלים על עצמנו שלעתיד לא נכשל עוד. וידוי אמיתי, מגמד את גאוותו של האדם. הוא כאילו אומר לעצמו, ראה עד כמה אתה חלש אופי ואינך מסוגל להתמודד אף עם דחפים פעוטים ורגעיים.

 

כאמור, לא קלה היא הודאתו של אדם בפני בורא-עולם על התנהגותו הלא-תקינה, אולם קשה ממנה שבעתיים היא ההודאה בפני חבר על פגיעה שפגענו בו, או להודות בפני בן הזוג ולומר לו "אני מודה שהרעתי לך". כל זה משום שבקשת הסליחה מהבורא היא חלק מהרגל חיינו, שהרי משאלה זו מוזכרת בתפילה, ונאמרת שלוש פעמים ביום, בברכת "סלח לנו" ו"השיבנו אבינו לתורתך". לעומת זאת, לא הורגלנו דיינו לבקש סליחה מחבר או מבן זוג.

 

בנוסף לכך לימדונו רבותינו שהקב"ה רחום וחנון ומקבל באהבה את בקשת הסליחה, ואף ייתן שכר רב למי שחוזר בתשובה ויתחרט על מעשיו הלא תקינים. יתירה מכך, בורא העולם הופך את הכישלון להצלחה, שהרי אם יעשה אדם תשובה מתוך אהבה, אף עבירותיו תיהפכנה לזכויות.

 

אולם כאשר אדם ניצב בפני הצורך לבקש סליחה מחברו, או מבן זוגו, קשייו גדולים יותר. כי בנוסף לקושי להודות בטעות שעשה, מזדקפות לעומתו עוד תכונות המרפות את רצונו להתנצל בפני הנפגע, ובעיקר תכונת התחרות המקננת בליבו של האדם.

 

בני אדם מתחרים ביניהם, בין במודע ובין שלא במודע. בריאתו של אדם כאישיות עצמאית, שכל העולם נברא עבורו (סנהדרין לז), מביאה את האדם להתנהגות שתבטא את שייכותו של כל העולם לו, על הדומם, הצומח, החי והמדבר שבו.

 

חלק מביטוי זה הוא הרצון שהכל יכירו בכך ש’אני חשוב, גדול ואף חזק מכל הסובבים אותי’. בקשת הסליחה היא הודאה בכישלוני וחולשתי בתחרותי עם החברה שבה אני מצוי. לעומת זאת, אין אדם מתחרה כלל עם הבורא. הוא מכיר מראש בעובדה שהוא בראו, יצרו, ואף מפקח על מעשיו ויודע את מחשבותיו.

 

לכן, אל לנו לראות בבקשת הסליחה ובהתפייסות, בכל סוג של קשר ובפרט בקשר המשפחתי, כהודאה בכישלון וגילוי חולשה עקב גאווה, אלא ההיפך הוא הנכון, זה רק מראה עד כמה האדם ‘גדול’ במעלותיו ובמידותיו.

 

לדעת להתפייס, זה לדעת כיצד להפוך את כל הגורמים המכשילים, הן אלה שהובילו לריב או לויכוח והן אלה הנראים כגורמים המקשים להתפייס, כגון מידת הגאווה, התחרות וכדומה – לגורמים המקדמים את האדם עוד שלב קדימה בכל סוגי הקשרים אותם הוא קושר, הן עם בוראו והן עם זולתו.

 

 

(מתוך הבית היהודי חלק א, הבית היהודי חלק ב)