הצד הרוחני שבצניעות

לצניעות שני מימדים: חיצונית ופנימית, אולם צניעות פנימית עניינה שונה בתכלית. והיא עיקר ויסוד הצניעות, כי מה שאדם "משדר" ומקרין לסביבתו קובע ומשפיע.

4 דק' קריאה

הרב ארז משה דורון

פורסם בתאריך 25.12.07

לצניעות שני מימדים: חיצונית ופנימית,
אולם צניעות פנימית עניינה שונה בתכלית.
והיא עיקר ויסוד הצניעות, כי מה שאדם
"משדר" ומקרין לסביבתו קובע ומשפיע.
 
 
כשאנו באים לחקור בסוגיית הצניעות טוב להקדים ולומר שהיא חובתם של שני המינים, וכן מצאנו בדברי המדרש שמשווים איש ואישה לעניין חובת הצניעות, וכלשונם: "בשכר צניעות שהייתה ברות זכה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהייתה בו בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר" (ילקוט שמעוני, בראשית כט).
 
מה אנו משדרים?
 
צניעות איננה בשום אופן כללים טכניים. לדאבוננו אנו נתקלים ברבים אשר מצייתים לכללי הצניעות הטכניים, אם בלבוש ואם בדיבור וכדומה, ואף על פי כן רחוקים מן הצניעות מרחק רב.
 
נמצאנו למדים שלצניעות שני מימדים: חיצוניות ופנימיות.
 
צניעות חיצונית אפשר להגדיר לפי כללי לבוש והתנהגות כאלו ואחרים, אולם צניעות פנימית עניינה שונה בתכלית. והיא היא עיקר ויסוד הצניעות, כי מה שאדם "משדר" ומקרין לסביבתו קובע ומשפיע יותר מעוביו או אורכו של האריג אותו הוא לובש.
 
בכדי להבין מהי באמת צניעות – פנימית ואמיתית, שומה עלינו להבין תחילה עקרון יסודי במבנה הנפש שלנו.
 
עקרון זה אומר שכל אדם, בלי יוצא מן הכלל, זקוק לאישור, להסכמה מבחוץ, על מעלותיו. חלק בר משמעות בבניין ביטחוננו העצמי והכרת ערך עצמנו (ואני מתכוון כאן לחלק החיובי והנצרך ולא לגאווה המיותרת) תלוי באישורי הסביבה.
 
אדם שמבחינים בו, שמעריכים אותו, שמחמיאים לו, ניזון מ"חומרים" אלו ואישיותו גדולה ומתפתחת. בחינוך ילדים הרי זה יסוד ידוע, ובאמת אין הבדל בעניין זה בין ילדים למבוגרים, שגם הם זקוקים ל"מזון" רוחני זה.
 
בכדי לקבל מזון זה, דהיינו את אישור הסביבה על עצם קיומנו ועל מעלותינו, אנו נוטים, במודע ושלא במודע, מי פחות ומי יותר, למשוך תשומת לב.
 
למשוך תשומת לב פירושו לעשות מעשים שונים – חלקם עדינים וכמעט בלתי מורגשים וחלקם בולטים יותר – שבאמצעותם נשיג את האישור הנכסף לערכנו. עד כאן לא תיארנו דבר חורג מגדר הרגיל או שלילי, אלא שמכאן והלאה, אם אדם לא עובד על עצמו ואינו מודע לצורך שלו באישור, יכולים הדברים להתפתח לכיוונים בלתי רצויים שאחד מהם הוא חוסר הצניעות.
 
מאחזי עיניים
 
שתי שגיאות אפשריות בדבר.
 
האחת – שהאדם מכנה בעצמו כ"בעלי ערך" חלקים שאליבא דאמת הינם חסרי ערך או טפלים, ובגללם הוא מבקש להתבלט ולהיקרא חשוב, ועל דרך זה אמר הכתוב: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל…השכל וידוע אותי" (ירמיה ט).
 
אם האדם מבקש אישור על ערכו משום קניינו כוחו, עושרו או יופיו, אין זה אלא הבל, שהרי דברים אלו, ביחס לתכליתו האמיתית של האדם, טפלים ושוליים ואינם נוגעים לה כלל ועיקר.
 
וכן ביאר המהרש"א (סנהדרין קלז) את הפסוק במשלי (לא): "שקר החן והבל היופי": "פירושו, כי החן הוא שקר, מפני שהוא מראה לבד, ואין כל הדבר כך (כלומר שיופיו החיצוני של האדם איננו מעיד כלל ועיקר על יופיו או מעלתו הפנימית – הנפשית) רק שכך הוא נראה. וכן היופי אין עיקר הדבר כך, רק הוא מבחוץ"…
 
"ואין החיצוניות מעידה כלל ועיקר על הפנימיות, והאדם המתהדר אינו אלא מאחז-עיניים – עיני עצמו ועיני זולתו…וכשהאדם הוא כעור בפנימיותו, מה יועיל לו היופי החיצון" – כותב המלבי"ם בביאור הפסוק משלי (יא, כב).
 
חן של שקר
 
והשגיאה השנייה שתיתכן בדבר, היא שגם אם האדם מחשיב בעצמו חלקים אמיתיים ובעלי ערך, כלשון הכתוב "בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי". הוא עלול לבקש את האישור לערכו במקום הלא נכון. והמקום הלא נכון הוא – אישורם של בני אדם.
 
אם רק מה שבני אדם אומרים עלי נותן לי ערך, הרי שעיקר ענייני הוא למצוא חן בעיני בני אדם, ואם כך הולכים מעשיו של האדם לאט-לאט והופכים לסוג של הצגה שקריאתה אחת: "הכירו בי, שבחו אותי, אהבו אותי".
 
החי רק למען אישורי הזולת – אין אומלל ממנו. אנרגיה רבה ומיותרת צריך האדם להשקיע בשביל הצגות אלו (גם אם אינן מודעות) שתכליתן למצוא חן בעיני בשר ודם, עד שבסופו של דבר איננו יודע כבר מיהו באמת ומהו ערכו האמיתי ו"יש כמה מיני חן של שקר שעושים בעמידה ובאכילה ובדיבורו עם אנשים, וכן בשאר דברים", כותב רבי נחמן אודות אלו, החיים למען אישורי זולתם (ליקוטי מוהר"ן תורה ס).
 
אמרנו, יש אמת בצורך לקבל אישור מן הזולת, אבל אישור זה צריך להילקח בעירבון מוגבל ביותר. כי עיקר האישור, עיקר המעלה והערך האנושי נמדד בעיניים של מעלה ולא בעיניים של מטה, וכלשון עקביא בן מהללאל (עדויות פ"ה, משנה ו): "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא להיעשות שעה אחת רשע לפני המקום".
 
לעניינינו – מוטב שלא לקבל אישור מאיש על מעלתי (ואפילו לקבל בוז) ובלבד שהקב"ה יאשר את ערכי, שבעיניו אהיה חשוב ובעל ערך. זהו פירוש הלשון המובאת בפסוקים רבים "אשרי" – שיש לו אישור בעיניים של מעלה.
 
עולם פנימי
 
זוהי, בעצם, צניעות פנימית.
 
כאשר די לו לאדם באישור הקב"ה למעשיו ואין לו כל צורך להתבלט לפני בשר ודם ולקבל ממנו אישור על ערכו האמיתי או המדומה.
 
אלא שצניעות פנימית תיתכן רק אם יש לו לאדם עולם פנימי והוא עובד ומשנה את עולמו הפנימי תדיר. כי אם רק באופן חיצוני הוא חי ומקיים את צווי התורה, יקשה עליו להסתפק באישור פנימי/ אלוקי לערכו וכמעט בעל כורחו ייגרר החוצה, אל מבטם של בני אדם, אל אישוריהם ואל כבודם המדומה.
 
נדמה, שזהו הפתרון הפנימי והאיכותי יותר לבעיית הצניעות: חינוך לעבודה פנימית, להיכרות פנימית ואישית יותר עם מי שאמר והיה העולם. רק מי שמכיר את בורא עולם ומתוודע אליו לפי ערכו – יחפוץ לשאת חן בעיניו ולקבל את אישורו. רק מי שמכיר את בורא עולם באמת יוכל לחוות סיפוק ואושר שלמים, כאשר יחוש את אישורו שלו למעשיו, ולא יזדקק כלל לקבל ערך מן הזולת.
 
זהו הדבר הטוב והיפה כל כך בצניעות. הצנוע באמת אינו מסתיר את עצמו ואת מעלותיו מעיני בני אדם במאמצים קשים ובהסתרה העולה לו בקושי. הוא פשוט אינו זקוק לדעת הסביבה, בהיותו מקבל את האישור לערכו בתוך עולמו הפנימי. חיי חירות גמורה הוא חי, ודי לו בהכרה שהוא בעל ערך מעצם היותו קשור אל חי החיים. את הצניעות האמיתית והפנימית כינו חז"ל בתואר 'דבר יפה', באומרם: "אין לך יפה מן הצניעות" (תנחומא, כי תישא).
 
רשות היחיד
 
ועוד במעלת הצניעות מצאנו בספר "באר מים חיים" (פ' תולדות, כ"ו), וכך הוא כותב: "ושורש העניין הוא בסוד מאמרם ז"ל: "אין לך יפה מן הצניעות", כי כל דבר ודבר, כל עוד הוא בסוד נעלם, אין רשות לחיצונים להיאחז בו, כי דבר הסוד הוא בבחינת רשות היחיד, אשר אין רשות להקליפות להכניס מרשות הרבים שלהם שהם נקראים עלמא דפירודא (עולם הפירוד), לרשות היחיד, יחידו של עולם (הוא הקב"ה)".
 
הווה אומר כי הצניעות היא הגנה על האדם ועל כל חייו. שכן מה שמוצנע ועומד ברשות היחיד, נמצא תחת החסות של "יחידו של עולם", ומה שניגלה לרבים – ניתנת רשות חלילה ל"חיצונים" (ששמם מעיד עליהם כי מקומות שליטתם בחוץ דווקא) שהם כוחות הרע, לשלוט, לקטרג ולפגוע בו.
 
ולהגנה – הלא כולנו מייחלים ומצפים…
 
 
(מתוך אתר "לב הדברים")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

פריצת מריבה אינה מאותתת על כך, כי בני הזוג אינם מתאימים לחיי משפחה משותפים, או שאינם יכולים לחיות זה עם זה, ואם איכשהו "סחבו" עד היום זה היה במקרה. ההיפך הוא הנכון!