בלי פטנטים ואחיזת עיניים

 

 

נפתלי.

 

לכאורה אדם ככולם היה שכני ר’ נפתלי: בעל בעמיו, אב למשפחה גדולה, זכה להיות נהנה מיגיע כפיו. לכאורה כרוב היהודים: עמלו – עמל. פרנסתו – פרנסה. ביום עבד, בלילה למד בשיעור. על פי רוב, הכל היה בסדר ב"ה.

 

בעת השאת הילדים היה לו צורך ביותר מהרגיל. אלא שכאן, בעיתות הלחץ, גבהה דמותו של ר’ נפתלי. על כך אני יכול להעיד כשכן.

 

אמונה ובטחון. כאן סוד רוגע החיים של מאמינים. זהו דבר שלא ניכר מבחוץ, אלא המצטיינים בכך אינם מרבים לדבר על תמצית ליבם, אולם הקרובים אליהם יודעים להעיד כי יהבם של אלה על ה’, אינם נושאים על עצמם דאגות מיותרות, והדבר מתבטא באינספור הזדמנויות.

 

האמונה אינה מתעוררת בשעות הקשות. ברגעי נסיון האדם אינו במיטבו בכדי לפתח בו מידות והשקפות יסוד. את מידת הבטחון השריש ר’ נפתלי בביתו במהלך החיים בזוטות של ממש: נפל קנקן ונשבר – ור’ נפתלי קורא: "נו, לא נורא, הכל משמים". הפסקת חשמל? – ר’ נפתלי מרגיל את ילדיו כי "הכל טוב, הכל מלמעלה". מישהו איננו בקו הבריאות ח"ו? – ר’ נפתלי מצדיק את המצב: "כך צריך להיות", אומר. שם שמים שגור על לשונו תמיד.

 

בני הילד הלך פעם עם בנו של ר’ נפתלי לבית הכנסת, ואמר שברצונו להגיע במהירות כיון שרוצה ‘לתפוס’ את אחד הסידורים החדשים שזה עתה נרכשו. בנו של ר’ נפתלי הגיב בצורה כל כך יהודית: "אם זה צריך להיות אצלך – זה יהיה, אף אחד לא יקח ממך". הילד היה רך מכדי להבין את מה שאמר, אך ניכר היה על הדברים שהוא מצטט את ששומע בבית.

 

בדקה ההיא נמלא ליבי קנאה בשכני, ר’ נפתלי, קורן האמונה והבטחון. אני איני כזה, והמציאות הזאת צבטה אותי, נוכחתי לראות עד כמה רוחניים הם החיים. חיובית היא קנאת-סופרים שכזאת, איני מתבייש בה. קנאה שכזו משמשת אצלי מקור ומנוף לשיפורים.

 

מלמעלה לא נראים היו הבדלים רבים ביני לבין ר’ נפתלי, אך לעומקם של חיים: עד מה אדיר היה ההבדל בינינו. דלת מול דלת גרנו, ודווקא משום כך ידעתי את שלוות אמונתו, את קור-רוחו ביחס לכל הנעשה עלי אדמות, קרן עלי בטחונו האיתן בצור העולמים. דמותו שבתה את ליבי.

 

את סיפורו הנפלא, שאירע לפני כעשרים וחמש שנה, ליוותי בכל שלביו.

 

אצהיר כי כבר בהתחלה האמנתי בכל ליבי שמשמים יתחסדו עם ר’ נפתלי המתחסד עם קונו. ר’ נפתלי הוא בעל מדרגה בבטחון, אין הרבה זולתי היודעים להעיד על כך. זה הנמצא בדרגה גבוהה בבטחון – זוכה לראות נפלאות. "בטחו בשמי והוא עומד לכם", כלומר "שכל מי שהוא בוטח בשמי, אני מצילו".

 

"אם היה האדם בוטח בלב נאמן, היתה פרנסתו מזומנת לו שלא בצער ועבדות כלל" – הכרתי זה מכבר את לשון קודשו של בעל ה"נועם אלימלך" (רבי אלימלך מליז’נסק זצ"ל) בפרשת בשלח, "יורדת היתה לו כמטר הזה ההולך שלא ביגיעה". כל הסיבה לרוב היגיעה הנדרשת מבני האדם היא אחת: "ויצאו העם", כשהאדם מחוסר בטחון ויוצא מהבטחון בהקב"ה, או-אז "ולקטו דבר יום ביומו", צריכה להתחדש אליו הלקיטה מחדש.

 

את עצמי משייך הייתי ל"ויוצא העם", אולם ר’ נפתלי היה בעיני בבחינה הראשונה שנקט ה"נועם אלימלך": ראוי הוא לכל נס ופלא, מאמין הוא על כל פרוטה ממשכורתו שהינה נס ופלא. אכן, חיי אמונה תמידיים הם המהווים את כלי-ההכנה לקבלת הטוב.

 

***

נתגלגלו העניינים ונסתבבו הסיבות, בעוד ר’ נפתלי זוכה לקיים חופה אחר חופה לצאציו הרבים ב"ה, הצטברה על כתפיו התחייבות של הון רב. חוב הצטרף לחוב, משכנתא למשכנתא, כל אלה הביאוהו לסכם את גלגל חובותיו בסבך עצום של עשרות אלפי דולרים – אליו לא הורגל ולא רצה להתרגל. הנושים קבעו תאריך שעד אז הוא חייב להביא את הכסף, בטרם יפנו לדרכים בלתי נעימות.

 

העובדה הזאת טרדה את מנוחתו של ר’ נפתלי.

 

מטבע אישיותו היה ר’ נפתלי ההיפך הגמור של בעל חוב, אולם הכורח והאילוץ הביאו אותו לידי מצב שאיתו לא יכול היה להמשיך. כיון שידעתי על המצב, ‘גילגתי’ עימו שיחה על כך. גם אני הייתי בעל חוב ב"ה, אחר כמה חתונות, הכרתי קצת את העסק אף אם לא בסדר גדול שכזה.

 

ר’ נפתלי אמר לי גלויות כי המצב הזה מעיק עליו, נכנס לכך שלא מרצונו ושלא מדעתו, סבר כי העניינים יתנהלו אחרת והנה תסבוכת שכזאת.

 

"אני זקוק לחיזוק גדול באמונה", אמר לי, "אין ספק-ספיקא שהכל משמים, הכל יכול להיפטר בקלות, ברגע אחד – אולם מי אני שאדע? שמא מוטל עלי לעשות משהו? אולי רוצים משמים, למשל, שאמכור את דירתי?"

 

תוך כדי שיחה אמר לי ר’ נפתלי כי בדעתו לפנות לרב המכיר אותו, רבי כהנא, בכדי לשאול בעצתו, לקבל ממנו דעת תורה ולשאוב ממנו חיזוק באמונה. הגאון הנ"ל הכיר את ר’ נפתלי מקרוב מתוך כמה וכמה הזדמנויות. ידעתי כי מוקיר הוא אותו וכי בעיניו הבוחנות יודע היטב כי מדובר כאן בנפש יקרה.

 

חשתי במבוכתו של ר’ נפתלי, אך יחד עם זאת מיששתי את האיתנות הנפשית שהיתה נטועה בכל מילה שלו: "בעזרת ה’ ינחוני משמים בדרך אמת", אמר, "הרי אין מעצור לה’ להושיע ברב או במעט…ברור לי שעוגמת הנפש הזאת מכוונת משמים, כל פרט ממנה, אולי לכפרת עוונותי…"

 

שיהיה לנו ברור: גם לבעל בטחון יש רגעים קשים, לכל גיבור יש רגעי חולשה, נסיונות והסתרות הם מנת חלקו של כל אחד. אולם קיים הבדל כביר בין זה המתמוטט תחת החולשה, הנופל חסר אונים תחתיה, לבין זה היודע להתאושש אחר הבלבול, להחזיר לעצמו את שיווי המשקל בחלוף הרגע הקשה.

 

"רוח איש יכלכל מחלהו", אמר שלמה המלך. אדם שהינו בעל רוח, הוא היכול לכלכל את עצמו בשעה קשה כשעת מחלה. אומנם קשה לו, אך יש לו כלים להתמודד עם הקושי. יש לגוף הממוטט אבא שינחמו ויקימו. אולם ממשיך הפסוק (משלי יח): "ורוח נכאה מי ישאנה". כאשר הרוח נכאה, כאשר גם הרוח חולה, מי ישא את הנפש? מי יגביה את האדם? גופו במצב קשה, ורוחו אף היא איננה…ובר’ נפתלי היתה רוח איש, והיא כלכלה את מחלהו.

 

במהלך שיחתנו רכשתי פנינה יקרה מקו-החשיבה הבריא שלו:

 

"תינוק בוכה באמצע הלילה, ואימו קמה להכין לו דייסה במטבח. תוך כדי הכנת הדייסה, התינוק עדיין בוכה. ‘מה לך בוכה תינוק? הרי האוכל כבר מוכן, עוד מעט יוגש לך’. אולם התינוק הוא תינוק, אינו מבין ואינו מאמין. רוצה לראות את המזון בעיניים. נו, שיבכה, זכותו לבכות. אם היה פיקח היה מחכה בלי לבכות.

 

"ככה זה בשידוכים, כאשר בחור מבוגר מתפלץ בציפיה, ואינו מודע לאינסוף סיבות שמים שבגינן לא הגיע עדיין הרגע הנכון, כגון שזיווגו המיועדת לו עדיין אינה בגיל השידוכים. עוד מעט תתבגר והכל יהיה בסדר. מכינים לו משמים את מה שצריך, חכה קצת, עוד מעט הכל יהיה מוכן. אולם הוא לא בטוח בזה. לא ‘קונה’ את הנחמה, רוצה לראות את הישועה בעיניים, עכשיו, מיד.

 

"וככה זה גם כעת", סיים ר’ נפתלי, "אין לי ספק שהישועה שלי בוא תבוא. כבר מוכנה עבורי דייסה אי-שם. אולם אני תינוק, רוצה לראותה עכשיו, מיד. הברירה בידי, אני יכול לבכות, איש לא יפריע לי, אולם אם אהיה יותר נבון אדע לחכות בסבלנות עד שהדייסה תבוא אלי…"

 

אח…עד כמה מרוממת ונעימה שירת הבטחון בלשון דוד מלך ישראל: "דוממתי נפשי כגמול עלי אימו", ופרש רש"י: "דוממתי נפשי כגמול (תינוק) שהוא נתון עלי אימו, כיונק – נפשי בקרבי לנגדך".

 

***

אחרי מספר ימים שמעתי מר’ נפתלי בעצמו, את שחווה במחיצתו של הרב כהנא:

 

"אחרי ששמע ממני את כל העניין מתחילתו ועד סופו, התעניין לפרוטרוט במערך ההוצאות וההכנסות החודשיות, עד שאכן ראה שאין לי דרך התמודדות עם נטל החובות הרובץ על כתפי".

 

"בטרם תעשה צעד כלשהו", יעץ לי הרב, "עשה נא השתדלות מצידך, פסיעה קטנה, להשיג סכום גדול. כשאדם עושה את שלו – הקב"ה עושה אף הוא את שלו. צריכים להכין כלי גדול לקבל את השפע האינסופי משמים. הכלי הגדול הוא ההשתדלות בכיוון, עם אמונה".

 

"לא היה לי שמץ של רעיון להשתדלות. הרב הרהר והרהר, ובסוף נפרד ממני לשלום כשעצה זו שבה ונשנית בפיו: ‘עשה את המעט שלך והקב"ה יגמור בעדך’. יצאתי מביתו מחוזק. לא היתה לי תוכנית ברורה באשר לצעד הבא, אולם קיוויתי שהקב"ה יתקנני בעצה טובה מלפניו.

 

מבקשים אנו חננו ‘מאיתך’ חכמה בינה ודעת. הבינה והדעת שחננת אותנו – מוגבלים. אין עצה ותבונה בהם. על כן תן לנו ‘מאיתך’, משלך תן לנו, לפניך נגלו כל התעלומות, אין בלתי אפשרי לפניך. על רחמיך אנו סמוכים, לישועתך אנו מצפים".

 

***

שבוע עבר, עד ליום הפרעון נותרו פחות מחודשיים.

 

ר’ נפתלי עדיין לא ידע בדיוק מה עליו לעשות. מנותק הייתי מהמשך  המעשה עד לאחר הישועה. רק לאחר מכן שמעתי מר’ נפתלי את כל דבר הישועה מתחילתה ועד סופה. חשתי כי ענייניו יסתדרו איכשהו, ראיתי איך הוא מרגיע את עצמו בכח האמונה, והבנתי כי משמים יסייעו בעדו. בה’ בטח ולא ימעד.

 

גם לאחר ישועתו, הכרתי את עצמי וידעתי שאיני בדרגתו. לא קמתי ואמרתי: ‘ריבונו של עולם, גם אני בעל חוב, רווח נקי ברא לי אלוקים ואלפי דולרים חדש בכיסי, עשה לי פטנט, אשתדל מעט ואתה עשה את שלך’. זה לא עובד ככה. ידעתי כי אם אני בוטח באמונה שלימה, עלי לנווט את כל הרווחים וההפסדים שלי ברמה הזאת של האמונה. להשתמש באמונה תמיד, לא רק בשעה שאני זקוק לה.

 

ואני מעיד כי האמונה והבטחון של ר’ נפתלי היו עימו בכל הרווחים וההפסדים. מה הפלא כי המשיך על עצמו חסדים ונפלאות באמונתו?

 

***

ברקאי.

 

באותה תקופה הזדמן לר’ נפתלי לפגוש חבר-נעורים, בן כיתתו בילדותו. תוך כדי שיחתם, בהעלותם את שמות בני הכיתה הזכורים להם אחרי עשרות שנים, הזכיר בן השיח את ‘חיים ברוק’, בנו של ר’ גדליה ברוק משערי קדרים. סיפר כי חיים זה היגר לניו-יורק לצרכי עסקיו, שינה את שמו מ’ברוק’ ל’ברקאי’ ועשה חיל.

 

שיחתם הסתיימה ושמו של ‘חיים ברקאי’ נשזר במחשבותיו של ר’ נפתלי ולא הרפה.

 

בימים אלה עליו לעשות השתדלות, טרם ידע איך – ואל תוך סבך הרהוריו אלה ‘נפל’ שמו של ‘חיים ברקאי’ ונצמד. מתוך כך נצנצץ במוחו רעיון ברגע מסויים והוא ‘נתפס’ אליו: ידיד חביב היה בילדותו ל’חיים ברוק’. אולי ישלח לו מכתב ויבקש ממנו עצה ליציאה מן הסבך.

 

לא, אינו מתכוון לבקשת נדבה. לא זו דרכו וגישתו. ה’ יעזור לו שלא יזדקק לכך לעולם. רק עצה יבקש, רק חוות-דעת. הן חיים זה כבר נמצא בעולמו של מסחר, מושגי הממון מוכרים לו יותר ממה שהם מוכרים לר’ נפתלי. אולי יהיה בפיו מענה מועיל. אולי יש לו משרד כאן בארץ שיוכל להעניק לו עבודה זמנית, פתרון שיביא הקלה…

 

ככל שהרעיון מגוחך – החליט ר’ נפתלי כי יבצע אותו ויוציאו אל הפועל. אם מוטלת על האדם השתדלות בכדי לרַצות את זיעת-האפיים – יכולה ההשתדלות להיות גם מגוחכת. באותו ערב שב ר’ נפתלי הביתה, התיישב בסמוך לשולחן עם דף לפניו וכתב:

 

"אורך ימים ושנות חיים אל כבוד הנכבד בעמיו ורם המעלה, ר’ חיים ברקאי, נרו יאיר.

 

חבר ילדות יקר. שמי ודאי זכור לך: "נפתלי נפתלינסקי". כתובתי המדוייקת רשומה למטה. באופן אקראי הזדמן לי לאחרונה לשמוע על מקום מגוריך הנוכחי. ידידות אביך ז"ל עם אבי ודאי אף היא זכורה לך. משום כך נצנץ בי רעיון לפנות אליך במצוקת ליבי.

 

נקלעתי לאחרונה, שלא מרצוני ושלא מדעתי, לחובות כבדים בסכום של עשרות אלפי דולרים, עקב השאת שבעה מצאצאי ועוד הוצאות. אין ידי משגת כדי הסכום הגדול ואין לי מושג מאין יבוא עזרי. התייעצתי עם רבי, הרב כהנא, שהורה לי לעשות מעשה השתדלות בכיוון.

 

אין לי מושג בהשתדלות המתאימה לסכומים כה גדולים. מאמין אני כי הקב"ה הוא אדון כל הכספים ואנחתי ממנו לא נסתרה, הוא יתברך ודאי יכול לפטור אותי מן הדין באחד מדרכיו הרבים, אלא שמוטלת עלי השתדלות.

 

ברשותך, אבקש לצאת במכתב זה ידי-חובת השתדלותי. איני מבקש נדבה. כל בקשתי היא אחת: לקבל עצה טובה מאדם הנתון יותר ממני בעולם הממון. אולי אתה, כבעל עסקים בארצות-הברית, תוכל לתת לי עצה איך לצאת מהתסבוכת הזאת. ככל שעניין מכתב זה מוזר בעיניך, שבעתיים מוזר הוא בעיני. אולם עלינו לעשות השתדלות ואיני יודע מה.

 

אודה לך מאוד, שמה תהיה אתה שליח משמים לסייע לי בעת הדחק בעצה טובה".

 

עוד באותו ערב התקשר ר’ נפתלי לבן משפחה מניו-יורק שעזר לו לברר את כתובתו המדוייקת של יהודי בשם ‘חיים ברקאי’. למחרת הלך אל הדואר ושלח את המכתב. השתדלות אינה אלא השתדלות. אין מנוס ממנה, ואין נפקא-מינה איך ולמי היא נעשית. לב גבירים ואביונים בידי שמים. אם זה השליח – תבוא הישועה ממנו.

 

***

אחרי שבועיים התקבלה חבילה שהיתה ממוענת לנפתלי נפתלינסקי. החבילה נשאה את החותם: "חיים ברקאי". צורף אליה מכתב באנגלית, ובו נאמר:

 

"אדון נפתלינסקי. קיבלתי את מכתבך בדיוק ביום ה’שלושים’ של אבא ז"ל. התרגשתי לקבל מכתב מארץ ישראל, מקום מנוחתו של אבא, ארץ הקרובה כל כך אל ליבי ביום זה, והיא כה רחוקה ממני.

 

קראתי את התוכן ומצוקתך נגעה לליבי. לצערי שמך אינו זכור לי בין חברי הילדות, ידידות הורינו אף היא לא היתה ידועה לי כלל. אולם אם היא היתה קיימת – עליה לשאת פירות, בפרט שהיא נודעה לי ביום ה’שלושים’…

 

ביררתי אודותיך היטב אצל הרב כהנא שציינת במכתבך, שמעתי על היותך אדם טוב ויקר. קבל נא את ההמחאה המצורפת כאות הוקרה. תהי נא דצקה זו לזכרו של אבי, מאיר ג’ורג’ בן הילל. בהיותך בכותל המערבי אנא זכור אותו לטובה.

 

בהזדמנות שמח אהיה להכירך, כחבר נעורים בלתי זכור, וכבן-ידידו של אבי המנוח.

 

חיים ברקאי".

 

צורפה המחאה בעל הון. נרשם עליה סכום עצום שיכול היה לכסות את רוב רובו של החוב.

 

***

ר’ נפתלי לא ידע את נפשו מרוב המבוכה. חלה כאן טעות מרה!

 

חיים ברקאי זה, אינו "חיים ברוק" בן כיתתו. אביו "מאיר ג’ורג’" אינו ידיד-אבא, רבי גדליה ברוק משערי קדרים שנפטר כבר לפני עשור ויותר. טעות אחת גדולה! לא חבר נעורים וגם לא חבר זיקנה. ההורים, סביר להניח, לא ראו זה את זה מעודם. מה יעשה עם המחאה שבעצם לא שייכת לו כלל?!

 

הוא פנה לרב כהנא מיודענו. הרב היה המום, "מישהו אכן התקשר לברר עליך, סבור הייתי שזה למטרת שידוך, לא שיערתי מה קרה כאן…"

 

אחרי מחשבה נוספת התקשר הרב כהנא ל’חיים ברקאי’ וסיפר לו את כל המעשה ובירר מה לעשות עם הצ’ק.

 

צחוק אמריקאי עלה מן העבר השני. ה’חיים’ ההוא נהנה מהמקרה המוזר:

 

"תן לו, תן לו, זה משמים", סיים לצחוק. ניכר היה שהסכום הזה לא אומר לו הרבה. "יודע מה?", המשיך, "בקש בשמי מאותו נפתלינסקי שיפקוד את קברו של אבא מידי שנה ביום השנה. על מקום מנוחתו יוכל לברר אצל אחותי המתגוררת בירושלים (ומסר את כתובתה).

 

"אני ה’קדיש’ שלו, עיסוקי אינם מניחים לי לעזוב את ארצי. מיעטתי לבקר את אבא בחייו, גם בהלויתו לא הייתי. שווה לי להשקיע את הסכום הזה לזכרו של אבא, לבקש בתמורה פרק תהילים על הקבר ביום ה’יארצייט’. אבא ודאי ישמח שיפקוד את קברו אדם טוב".

 

"ויותר ישמח על כך שיש לו בן טוב", סיים הרב כהנא את השיחה, כשברקאי ההוא צוחק וצוחק…

 

את ‘חיים ברקאי’ לא ראה ר’ נפתלי אף פעם. הוא צלצל להודות לו וגם שלח לו מכתב תודה מקירות ליבו, ובזה תם העניין. את קבר האב פקד ר’ נפתלי פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, עם מניין יהודי ואני, שכנו, בתוכם.

 

אולם מעל הכל, מצלצל המסר באוזני ומלווה אותי תמיד בכל עת: האדם ומה שחסר לו – זהה לתינוק ולדייסה. זה היודע שמכינים לו – לא בוכה. אחד שמאמין שהדייסה בהכנה, וכיון שמאמין רק בזה מגביל את ה’השתדלות’ שלו – מקבל את הדייסה בסופו של דבר.

 

גם בדרך פלאי-פלאות, גם מתוך טעויות שלא באו לעולם כי אם בכדי להכין דייסה לתינוק בוטח שהשתדל ונרגע. תינוק שסמך על אמא ועל היכולת שלה.

 

"לא גבה ליבו, לא רמו עיניו, לא הילך בגדולות ובנפלאות ממנו. דומם נפשו כגמול עלי אימו" – אח…כמה מרוממת ונעימה שירת הבטחון…

 

(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).