אהבה ללא תנאי
בדיוק כשעזבנו את בית הרב, התגבר הגשם. הצעתי לרבי חיים שנמתין תחת אחד הקימורים עד יעבור זעם, והוא במקום לענות לי, זירז את צעדיו במלמלו: "פיקוח נפש! כשהולכים להציל...
בדיוק כשעזבנו את בית הרב, התגבר הגשם. הצעתי
לרבי חיים שנמתין תחת אחד הקימורים עד יעבור זעם,
והוא במקום לענות לי, זירז את צעדיו במלמלו: "פיקוח נפש!
כשהולכים להציל יהודי נבהלים מטיפות גשם?!"
לפנינו עובדות חיים מחיי גדולי ישראל.
***
קשיים רבים וחבלי קליטה עברו על ישיבת "כנסת חזקיהו" עד הגיעה אל המנוחה והנחלה בשנת תשט"ו – 1955 בכפר חסידים לימים רכסים שבצפון.
ברם, דבר אחד התנהל כראוי ובלי בעיות – יחסה של המועצה לישוב היה חיובי, בעוד שבשאר ישובי הארץ נערמו על דרכם של מוסדות התורה קשיים, והתנכלו להם והצרו צעדיהם, כפר חסידים היתה בתחום זה יוצאת דופן. גם שם לא היו ראשי הציבור שומרי תורה ומצוות, אך מעולם לא הערימו קשיים בדרכה של הישיבה, והיה הדבר לפלא.
לימים פגש המשגיח הגאון הצדיק אליהו לופיאן זצ"ל את ראש המועצה והביע בפניו את הוקרתו והערכתו על התנהגותו. סח לו הלה את סיבת הדברים:
"בית הורי בפולין היה בית דתי מאוד, והם רצו מאוד שאלמד בישיבתו של "החפץ חיים" בעיירה ראדין. לעומתם, אני הייתי מושפע מאוד מהלכי הרוח שנשבו בעיירה, הרעיונות של הסוציאליזם, ציונות ובנין הארץ היו חשובים בעיני יותר. אך לא יכולתי לסרב להם, ונסעתי לישיבה בראדין. שם קיבל אותי "החפץ חיים", בחן אותי ושוחח עימי.
כיון שתהה על קנקני, החליט כי איני מתאים לישיבה, וסרב לקבלני ללמוד. רכבת מראדין היתה רק פעם אחת ביום, ולכן רק למחרת ניתן היה לצאת, והיה עלי להישאר בלילה בישיבה, ולנסוע למחרת. "החפץ חיים" הזמין אותי לישון בביתו (איני יודע אם מתוך צדקותו והיותו בעל חסד כה גדול, או שפשוט לא רצה שאהיה אפילו לילה אחד יחד עם תלמידיו שמא אזיק להם…) על כן הזמין אותי לביתו, הכין לי ארוחה והציע לי מיטה לישון, והוא ישב ללמוד ליד השולחן.
ידעתי כי מדברים עליו גדולות, ומאד התרגשתי מהתנהגותו. עשיתי עצמי כישן, ובעד העיניים ה"כמו" עצומות עקבתי אחרי התנהגותו. בשעה מאוחרת חש "החפץ חיים" כי קר מאוד בחדר, וחשש כי קר לי, הוריד "החפץ חיים" את מעיל הפרווה שלו, כיסה אותי, וחזר ללמוד, כשהקור בחוץ מקפיא וגם בתוך החדרים קר מאוד.
אתה מבין, הוא היה אז מפורסם מאוד, מגדולי הדור. חיבר ספרים שכל בית ישראל למד בהם, ואני נער צעיר שאפילו לא הכירו בכלל. הוא רואה שאני לא הולך בדרכו, דבר שודאי מאוד כואב וחורה לו, אבל את המעיל שלו הוא נותן לי כדי שלא יהיה לי קר!!
המעיל הזה של "החפץ חיים" מחמם אותי עד היום! לאנשים שמחנכים להתנהגות כזאת אני יכול רק לעזור, ודאי לא להפריע".
***
סיפר הרב יהושע לייב שינקר זצ"ל:
בשהותי בשטראסבורג, נזדמנתי לביתו של פרופסור אנדרי נהר. אחרי שהצגתי את עצמי כנכדו של הרב חיים זוננפלד זצ"ל, אמר לי הפרופסור: "בוא ואכירך עם אדם שבודאי יעורר בך עניין רב".
כשהעמיד אותי פנים אל פנים עם אותו אדם, הצהיר פרופסור נהר כי הוא לא יגלה לאף אחד מאיתנו את זהות השני, והוא יראה איך יפול דבר.
כמה רגעים עמדנו זה מול זה, עד שלפתע השמיע הלה קריאת התפעלות, ונפל על צוארי וחבקני ונשקני בקראו:
"הלא הכרתיך יקירי, אינך אלא בנה של לאה בתו של רבי חיים זוננפלד. אי, אי, נכדו של הצדיק רבי חיים. מה אומר ומה אדבר. וכי יודעים אתם מי היה רבי חיים. האמת שלא האגודאים ידעו והכירו את רבי חיים, ולא המזרחיסטים הכירו את הרב קוק, ואם כבר נקרית לכאן, הבה ואספר לך מעשה מהסבא שלך שבו הייתי גם אני מעורב:
היה זה בשנת תרפ"ב או פ"ג (3-1922), כשהמאבק בין ההסתדרות הציונית לבין הקנאים מחוגי אגודת ישראל ובראשם רבי חיים – היה בעיצומו, חלה אז אחד מראשי הסתדרות העובדים, שהיה ידוע בשנאתו לדת, במחלה קשה ואנושה.
אחרי ששכב בבית החולים האנגלי של המסיון כארבעה שבועות, החמירה המחלה עוד יותר ורופאי בית החולים אמרו נואש לחייו.
מכיון שנמניתי על מקורביו של אותו מנהיג ציוני, התייעצה איתי המשפחה מה אפשר לעשות עוד בכדי להצילו ממוות, ואני שהכרתי היטב את ד"ר וולך ואת רופאי בית החולים שנמנו אז על טובי הרופאים שנמצאו אז בארץ, יעצתי להם להעבירו לבית החולים "שערי צדק".
ידעה המשפחה שהעניין לא כל כך פשוט, גם מחמת עצם זהותו של החולה שהיה ידוע כמתנגד קיצוני של היהדות החרדית, וגם מחמת היותו של החולה בבית החולים של המסיון, אולם ביאושם הרב לא נותרה להם ברירה, כי לא היה להם מה להפסיד. ומכיון שהכירו שיש לי מהלכים בחוגים החרדיים בזכות אבי ז"ל (שהיה אחד מיקירי ירושלים ומחשובי תלמידי החכמים שבה), בקשו ממני לבצע את ההעברה.
שכרתי שני סבלים גברתניים, שהעבירו על אלונקה את החולה מבית החולים המסיונרי לבית החולים שערי צדק (בימים ההם טרם היו אמבולנסים בירושלים). כשהגענו לפרוזדור בית החולים, ששימש גם כחדר מיון, יצא אלינו ד"ר וולך, בדק בדיקה ראשונה את החולה ומצאו חמור ביותר. שאל פרטים על מה שקדם לפני שהביאוהו לכאן. מששמע שהוא שכב בבית החולים המסיונרי לפני כן, הסמיקו פניו מכעס, השאיר אותנו מבולבלים עם החולה, וחזר מיד לחדרו.
התייעצנו והחלטנו שיש רק אחד המסוגל להשפיע על ד"ר וולך לשנות את דעתו, והוא – רבי חיים זוננפלד. שוב הוטל התפקיד העדין הזה עלי, עקב הידידות האמיצה ששררה בין אבי ז"ל לבין רבי חיים.
ובינתיים, בכדי להינצל מזעמו של הרופא הקפדן, הורדנו את האלונקה עם החולה האנוש לאחורי בניין בית החולים, והשכבנו אותו תחת אחד מעצי הברוש.
מיהרתי לביתו של רבי חיים בתי מחסה (בימים ההם לא היתה אפשרות אחרת של תקשורת מהירה). בדרך לעיר העתיקה החל לרדת גשם שוטף שהרטיב אותי עד העצמות. כשכולי רטוב ורועד נכנסתי לביתו של רבי חיים, שישב אותה שעה שקוע בגמרא גדולה. אף על פי שהיה לרבי חיים לב כבד עלי על שסרתי מדרך אבותי והצטרפתי לציונים, בכל זאת קיבלני במאור פנים וביקשני לשבת.
התנצלתי על ההפרעה החפוזה, וסיפרתי לו על המקרה עם החולה. לא הסתרתי ממנו את זהות החולה, שהוא מראשי ההסתדרות, וגם גיליתי לו את עובדת שהותו של החולה בבית החולים המסיונרי. אך מכיון שמדובר בהצלת נפשות, העזתי לפנות אליו, ולבקש ממנו מכתב דחוף לד"ר וולך, שיסכים לקבל את החולה לבית החולים, כי זוהי התקוה היחידה שנשארה עוד להצלתו.
מששמע רבי חיים במה המדובר, עשה קמט קטן בדף הגמרא לשם סימן, סגר אותה, וקם ממקומו, לבש את מעיל הפרווה שלו, והתכונן ללכת. נעמדתי בחלל הדלת, וניסיתי להניאו מללכת, בהסבירי לו כי באתי רק לשם קבלת מכתב המלצה מהרב אל ד"ר וולך, אבל בשום אופן איני מתכוון להטריחו, ובפרט בגשם שוטף כזה.
הזדקף הרב הישיש מלוא קומתו, וענה לעומתי בהחלטיות: "כשמדובר בהצלת נפש אחת מישראל אין די במכתב גרידא. עלי ללכת בעצמי ולקיים את המצווה. מכתב – ספק אם ישפיע, אבל אני בעצמי לא אזוז עד שיוכנס החולה לבית החולים".
תוך כדי דיבור עזב בזריזות את חדרו, ועלה בצעדים מהירים את המדרגות המובילות מחצרו למעלה השכונה. למרות שהוא היה אז קרוב לגיל שבעים וחמש, ואני צעיר לימים, בקושי יכולתי להשיג אותו.
בדיוק כשעזבנו את בית הרב, התגבר הגשם. הצעתי לרבי חיים שנמתין תחת אחד הקימורים עד יעבור זעם, והוא במקום לענות לי, זירז את צעדיו במלמלו: "פיקוח נפש! כשהולכים להציל יהודי נבהלים מטיפות גשם?!"
הרב הישיש רץ, ואני ממהר אחריו, עד שהגענו לשער יפו, שם שכרתי כרכרה, עלינו עליה, והאצתי בעגלון לזרז את סוסיו. מיד הוציא הרב מכיס מעילו ספר תהילים קטן, והתחיל למלמל מזמורי תהילים. עיני לא סרו מפניו הלוהטות של הרב הישיש.
בשעה שהכרכרה דהרה והחליקה על הכביש הרטוב והמוצף של מעלה רחוב יפו, נזכרתי בסיפורי האגדות על סוסים שעשו "קפיצת הדרך" כשנסעו עם הרבנים החסידיים על פני ערבות רוסיה ופולין. אחרי כרבע שעה של דהרה בגשם השוטף שלא פסק אף לרגע, הגענו לחצר בית החולים.
רבי חיים ירד מיד מהכרכה בלי להמתין שאגמור עם העגלון על שכרו, ואני מיהרתי לסלק לעגלון את המגיע לו, ורצתי אחרי רבי חיים שכבר היה בחדרו הפרטי של ד"ר וולך. הספקתי עוד לשמוע את דבריו התקיפים של רבי חיים שאמר לד"ר וולך:
"מאימתי נעשה הד"ר פוסק הלכות פיקוח נפש? אני מבקש לקבל את החולה מיד לבית החולים, ואחר כך נתווכח!", ותוך כדי כך פנה אלי ושאל: "איפה החולה? נא להביאו מיד, כי כל רגע יקר".
והנה קרה מה שממש לא יאומן – אחרי שבועיים עזב החולה את בית החולים כשהוא בריא לחלוטין. נמנעתי מלספר לאותו מנהיג שהבריא את אשר עשה לו רבי חיים, ביודעי את היחסים המתוחים ששררו בין השניים.
כעבור שנה מאותו מקרה התקיים טכס הנחת אבן פינה לישוב חדש בגליל, ואותו מנהיג נשא בו את הנאום המרכזי. באותו טכס השתתפתי גם אני.
כשעלה אותו מנהיג לנאום, התחיל בפאתוס רב, והרביץ מנה גדולה של ציונות. בשטף דבריו הגיע הנואם לאקסטזה, והכריז: "אנחנו נבנה את הארץ בדרכנו ובכוחנו אנו. אנחנו נבנה את ארצנו מתוך מלחמת חרמה ב"יד השחורה" של הרב זוננפלד ופמלייתו!"
ברגע זה קפץ דמי לראשי, ובאופן ספונטני צעקתי לעבר הנואם: "שתוק! דרך ארץ בפני הגאון הישיש שאתה חב לו את חייך".
לשמע קריאת ביניים מוזרה זו מפי ידידו הקרוב – הוכה הנואם בתדהמה, והפסיק את נאומו בהפנותו את מבטו התוהה כלפי המבקש הסבר לקריאת הביניים המשונה. לא היססתי הרבה, עליתי על הבמה, וסיפרתי למשתתפים איך ש"היד השחורה" נחלצה להציל ממוות את זה שהכריז מלחמת חרמה נגד היהדות החרדית של הרב זוננפלד…"
(מתוך "האיש על החומה", שפורסם ב"עת לחשוב" גליון 68).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור