אחכה לו בכל יום שיבוא
אם נקרא היטב את השורות, נגלה פשטות ותמימות טהורות, ציפיה אמיתית מכל הלב. רצון אמיתי להרגיש את זה מעומק הלב...
אם נקרא היטב את השורות, נגלה פשטות ותמימות
טהורות, ציפיה אמיתית מכל הלב. רצון אמיתי להרגיש
את זה מעומק הלב.
אנו נמצאים בתקופת ימי בין המצרים.
על ימים אלה, שבין שבעה עשר (יז) בתמוז עד לתשעה באב, אומר רבי נתן:
"צריכין לבכות ולהתאבל מאוד על חורבן בית המקדש, והעיקר על עוונותינו שגרמו החורבן ומעכבים הגאולה, כפי שאומר התלמוד (ירושלמי, יומא): "כל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו".
"ועיקר הצרה הגדולה", ממשיך רבי נתן, "היא הסתלקות והתעלמות הצדיקים, כי עיקר אריכת הגלות הוא על ידי המחלוקות שעל צדיקי האמת, והכל בא על ידי גסות וגאות, שכל אחד רודף אחר כבוד עצמו. כי מי שמבטל כבודו נגד כבוד הצדיק האמת, שהוא כבוד המקום, בודאי לא יפול לעולם, כי הצדיק יכול להאיר בו בכל מקום שהוא, כי "מלא כל הארץ כבודו", אבל אם חפץ בכבוד עצמו, אזי אינו יכול להתקרב ולהנות כלל מאור הצדיק, ולפעמים אף נעשה חולק. בפרט עתה, בדורות הללו, שנקודת האמת מבוזה מאוד, בחינת: ותשלך אמת ארצה, בודאי אי אפשר להתקרב עד שידע על כל פנים שפלותו ופחיתותו האמיתי, ולא ירצה בכבוד עצמו רק בכבוד המקום" (אוצר היראה, בין המצרים, ב).
שוב ושוב אנו רואים כיצד מידת הגאווה ורדיפת הכבוד הם הם המקור לכל הצרות. הם אלה המרחיקים אותנו מאור הצדיק וזוהי הצרה הגדולה – התעלמות הצדיקים.
בימים אלה אנו פוסעים ומתקרבים ליום החורבן, תשעה באב, על כן ראוי שנשאל את עצמנו מספר שאלות: עד כמה באמת חורבן הבית נוגע לנו, לליבנו? האם אנו מרגישים שייכות לבית ולחורבנו? האם אנו באמת מצפים, בכל רגע ובכל יום לבואו של היום הגדול, היום שבו נתבשר על בואה של הגאולה? לרוב, התשובה לכך היא, לצערנו, לא מספיק.
אילו היה האדם מתבונן, אף במקצת, ומכיר את מציאותו, מיד היה רואה ומבין שבית המקדש הוא עניין שכל חייו תלויים בו, ובלעדי בית זה חייו אינם חיים. אמרו רבותינו ז"ל (מדרש תנחומא, תרומה ט), שאילו היו אומות העולם יודעים עד כמה גם חיותם תלוי בבית המקדש (שהרי שבעים פרים שהיו מקריבים בחג היו כנגד שבעים אומות, כפי שמופיע במסכת סוכה, נ"ה, ע"ב), כי אז היו מעמידים שומרים סביבו לשמור שלא יחריבוהו.
ברמב"ם מובא, שלא די באבלות ולא די להאמין בביאת משיח צדקנו, אלא שחייבים להיות מצפים לישועה. וכידוע, אחת השאלות שנשאל כל אדם ביום הדין היא – האם ציפה לישועה? בעניין זה אומר "החפץ חיים": "שצריך לצפות לישועה בלב שלם ומתוך אמונה שלימה כדי שיוכל לענות בחיוב על שאלה זו. וצריך להאמין שהגאולה תבוא לפתע פתאום ושלא כדרך הטבע, שהרי מאז ומתמיד נהג עמנו הקב"ה בדרך זו. אימתי נולד יצחק? בשעה שאביו היה בן מאה שנה, לומר לנו שבדרך הטבע אפסה כל תקווה להולדת בן. באיזה מצב היה נתון יוסף כשזכה למלוכה? מושפל בבור השבי י"ב (12) שנים".
אל יאמר האדם: כיצד יתכן שיבוא משיח צדקנו בימינו, הרי אין בנו מעשים טובים? לשאלה מסוג זה משיב המדרש: "אמרו ישראל במצרים: איך אנו נגאלים, הרי אין בנו מעשים טובים? אמר להם: הואיל והקב"ה חפץ בגאולתכם, אינו מביט במעשיכם". ובגמרא נאמר: "אני ה’ בעתה אחישנה" – זכו: אחישנה, לא זכו: בעתה".
כל אחד מאיתנו צריך לצפות לגאולה בכל יום. אולם איך מצפים לגאולה? כאן המקום לספר מעט על הנהגותיהם המופלאות של גדולי הדורות בעניין זה, ומהם נוכל ללמוד מעט כיצד לצפות ולייחל ליום הבשורה ולגואל.
רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל, "החפץ חיים", הכין חליפה מיוחדת בה יקבל את פני המשיח. כל לילה לפני לכתו לישון היה מכין את החליפה לידו, שאם יעירו אותו משנתו באמצע הלילה ויודיעו לו שבא המשיח, הוא ילבש מיד את החליפה ויצא לקבלו.
על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, "סניגורן של ישראל", מסופר, כי בזמן ההכנות לחתונת בנו, בעת שהכינו את ההזמנות לחתונה, הציג הבן בפני אביו את ההזמנה ובה נכתב: "החתונה תערך בבית הכנסת הגדול בברדיטשוב". אמר רבי לוי יצחק לבנו: "אני לא מסכים, תכתוב בהזמנה את הדברים הבאים: "החתונה תהיה בירושלים על יד בית המקדש השלישי, ואם ח"ו לא יבנה בית המקדש בעוונותינו הרבים, אזי תערך החתונה בבית הכנסת הגדול בברדיטשוב".
עוד מסופר עליו, על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, שהיה עומד בבית הכנסת בתשעה באב קודם הקינות והיה ממתין לביאת המשיח. הגבאי היה מושך בשרוולו ואומר לו: ‘כולם מחכים, מדוע כבוד הרב אינו מתחיל באמירת הקינות?’, השיב לו הרבי: ‘אני ממתין, אולי עתה יבוא המשיח’. אך משהתבושש מלבוא, היה יושב ובוכה ומקונן על החורבן עשרים וארבע שעות.
מסופר על רבי משה יהושע יהודה לייב דיסקין זצ"ל, מהרי"ל דיסקין, בזמן שבתו בירושלים, שהיה בדירתו אשנב הצופה מזרחה. כל הלילות היה הגאון יושב והוגה בתורה. מהרי"ל דיסקין לא ישן במיטה, אלא התנמנם מפעם לפעם על כסאו, כשעתיים ביממה. (דבר זה קיבל על עצמו מיום הגיעו לגיל המצוות). עם שחר היה נוטל ידיו, קם ופונה לאשנב, מסתכל בעדו ונאנח: "גם הלילה לא נבנה בית המקדש, לא ירד מן השמים…"
על "המלאך", רבי אברהם, בנו של המגיד ממזריץ’ רבי דב בער זצ"ל, מסופר שהיה נוהג בכל יום תשעה באב לשבת כשראשו כפוף בין ברכיו ונחל דמעות היה סביבו, ושואל: "עדיין איננו? עוד לא בא?"…
מדוגמאות אלו נוכל לראות כיצד ציפו וייחלו גדולי הדורות. אם נקרא היטב את השורות, נגלה פשטות ותמימות טהורות, ציפיה אמיתית מכל הלב. לא מסופר על הכנות שאינן בהישג ידינו, אלא על מבט אמיתי לכיוון מזרח, מקומו של הבית, עם רצון אמיתי לראות אותו. להרגיש את זה מעומק הלב.
נוכל להמחיש זאת על אותה דרך שאנו מצפים ומחכים לאורח קרוב ויקר לנו שצריך להגיע אלינו לביקור. אנו מתכוננים, מארגנים את הבית, מביטים מבעד לחלון הבית כמבקשים לדעת האם הוא הגיע, ואם ראינו אותו אנו פותחים את דלת הבית (עוד לפני שיגיע אליה) כדי לקבלו במאור פנים. כך גם הציפיה ליום המיוחל צריכה להיות, עם תחושת ה’להביט מבעד לחלון ולראות האם הוא הגיע’ – להרגיש את אותה הרגשה ותחושה כשאנו מצפים לבואו של קרוב זה.
בנוסף לתיאורי הציפיה, בסיפורים על גדולי הדור, ראינו גם הבעת כאב. אולם כאב זה, בנוסף על כאב החורבן, הוא כאב של "בצר הרחבת לי" (תהילים ד) כלומר: מצד אחד – כאב, ומאידך – נחמה ותקווה.
כאן מגלה לנו רבי נחמן עקרון חשוב מאוד בחיים, את עקרון "בצר – הרחבת לי" (תהילים ד).
ומה זה אומר?
גם כשצר וכואב לנו, גם בזמנים קשים ולוחצים – "בצר הרחבת לי" – הקב"ה עושה לנו "הרחבות", נותן לנו נחמות תוך כדי הקושי עצמו, המסייעות לנו להתעודד ולהמשיך לקוות ולצפות לעזרה נוספת שנקבל ממנו, ברחמיו הגדולים, כדי שנצא מהצרה. כאן אנו מוצאים עידוד כפול. יש תקווה ויש למה לצפות – עוד נגיע לזמנים טובים יותר, וכלשון רבנו (ליקוטי מוהר"ן, קצ"ה):
"בצר הרחבת לי – היינו, שגם אפילו בהצרה בעצמה השם יתברך מרחיב לנו. כי אם יסתכל האדם על חסדי ה’, יראה שאפילו בעת שה’ יתברך מצר לו, גם בהצרה עצמה ה’ יתברך מרחיב לו ומגדיל חסדו עמו. וזה: בצר הרחבת לי, היינו אפילו בתוך הצרה בעצמה נתת לי הרחבה בתוכה, מלבד מה שאנו מצפים שה’ יתברך יושיענו בקרוב מכל הצרות וייטיב עמנו מאוד, אך אפילו גם בהצרה בעצמה מרחיב לנו".
כלומר, גם בעת הצרה עצמה הקב"ה מרחיב לנו ומסייע לנו בנוסף לעזרה והסיוע שאנו מצפים שבורא-עולם יושיע אותנו בזמן הקושי והכאב. למעשה, אם ניתן תשומת-לב לדבר נגלה שהסיוע הוא כפול – בעת הצרה ואחרי הצרה. ואם כך – "בצר – הרחבת לי" – הרחבה עכשווית והרחבה עתידית.
למרות שהבטנו מבעד לחלון לראות האם הוא הגיע וגילינו שעדיין לא הגיע, כלומר, שזהו הרגע שבו אנו מרגישים את ה"בצר" – הכאב והקושי – אל ייאוש! "הרחבת לי" – יש נחמה ויש תקווה – הוא יגיע. רחמי ה’ גדולים ומרובים, הוא עוזר לנו כבר בעת הקושי, ובע"ה ברחמיו המרובים – גם בהמשך. וזה כלל גדול מאוד בחיים, כי "אם יסתכל האדם על חסדי ה’, יראה שאפילו בעת שה’ יתברך מצר לו, גם בהצרה עצמה ה’ יתברך מרחיב לו ומגדיל חסדו עמו", אומר לנו רבי נחמן.
דברי המדרש הבאים ממחישים לנו את העקרון של "בצר הרחבת לי" המסייע לנו בימים אלה.
נאמר (תהילים עט): "מזמור לאסף, אלוקים באו גויים בנחלתך". על זה שואל המדרש: לא היה צריך המקרא לומר: "בכי לאסף" או "קינה לאסף"? מדוע נאמר "מזמור לאסף"?
אלא, למה הדבר דומה? משל למלך שעשה בית-חופה לבנו, וסיידה וציירה. (כש)יצא בנו לתרבות רעה – מיד עלה המלך לחופה וקרע את הבדים ושבר את הקנים. נטל פדגוג שלו (מחכנו של הבן) אבוב של קנה והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף: הקב"ה החריב היכל ומקדש – ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל".
חורבן הבית הוא צער וקושי גדול לעם ישראל, הן לאלה שהיו עדים לכך באותה תקופה והן לדורות הבאים. אולם גם בעת הצרה עצמה – גם בזמן שחרב הבית בעוונותינו הרבים – העדיף הקב"ה לשפוך חמתו על אבני הקודש ולא לפגוע בעם ישראל, חלילה, ולהשאיר לנו תקווה ונחמה בלב שעוד יבנה הבית, במהרה בימינו אמן.
יהי רצון שנזכה שה’ יחיש את גאולתנו ויאמר לצרותינו די, ונזכה לראות פני משיח צדקנו בימים אלה המסוגלים לגאולה. אמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור