נעשה ונשמע – שבועות ותובנות קבליות

בעצרת, כשעמדו ישראל תחת ההר "כאיש אחד בלב אחד", אחרי שנטהרו ונעשו שלמים ותמימים, זכו למתן תורה באופן השלם עד שהצליחו להגיע למדרגת "לפני החטא".

8 דק' קריאה
breslev israel

הרב שמואל שטרן

פורסם בתאריך 22.05.22

בעצרת, כשעמדו ישראל תחת ההר “כאיש
אחד בלב אחד”, אחרי שנטהרו ונעשו שלמים
ותמימים, זכו למתן תורה באופן השלם עד
שהצליחו להגיע למדרגת “לפני החטא”.
 
 
כתוב בגמרא (שבת פז, ע”א) שמשה רבנו ע”ה הוסיף יום מדעתו, והקב”ה הסכים. הדבר מצריך ביאור – מדוע נצרך כל זה?
 
נאמר: “בשעה שבא הנחש על חוה הטיל בה זוהמה, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן”. (שבת קמו, ע”ז כב, ע”ב).
 
ישראל במתן תורה הגיעו למדרגת אדם הראשון שלפני החטא בפסיקת זוהמתם, וזו מדרגה נעלה שנזכה לה רק לעתיד לבוא בגאולה השלימה ובתיקון השלם.
 
דוד המלך ע”ה, שהוא בבחינת אדם הראשון וקיבל ממנו שבעים שנים – נולד בשבועות, והוא זה הנקרא מלכא משיחא, וממנו משתלשלת הגאולה העתידית בבחינת משיח, בחינת אדם הראשון לפני החטא. לכן נולד דוד  המלך בחג השבועות דווקא, כי אז מתגלה בעולם בחינת משיח, בחינת “פסקה זוהמתן”, בחינת אדם הראשון לפני החטא.
 
על פי זה יתבאר גם העניין של משה רבנו ע”ה, שגם עליו נאמרה בחינת משיח – “גואל ראשון ואחרון” – נתגלה לעולם ביום ו’ סיון. (זאת משום שנגמרו שלושת ירחי הצפנתו לאחר שנולד, והוכרחו לגלותו לעולם ולשימו בתיבה ביאור, ובאותו יום נתגלה על ידי בת פרעה). ביום זה הוא גילוי שער הנ’ – יום החמישים, שהוא בחינת יובל, וביובל באה גאולה והתחדשות לעולם, ויוצאים לחירותו בשופרו של יובל, בבחינת שופרו של משיח, ובבחינת שופרו של מתן תורה.
 
כל העניין הזה חוזר ומאיר לנו בשבועות בכל שנה, ועל כן זהו זמן המסוגל לגאולה, משום שהוא גמר המהלך של “בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל”. וכמובא ברמב”ן (פ’ אמור): שכל מ”ט ימי הספירה הם כימי חול המועד, ועל כן בשבועות, שהוא תכלית יציאת מצרים, מתגלה תכלית הגאולה.
 
* * *
ישנם שלושה זמנים הקשורים באופן מיוחד לתורה והם:
 
עצרת – יום מתן תורה.
שמיני עצרת – שמחת תורה, בו מתחילים לקרוא את התורה מחדש (וזה בחינת קבלתה).
יום כיפור – קבלת הלוחות בפעם השנייה.
 
צריך להבין, במה נתייחדו זמנים אלו משאר זמני השנה ל”נתינת וקבלת התורה”, ועוד יש להבין, מדוע לא הוזכר בתורה כלל שם “עצרת”, ומדוע נקרא חג השבועות בפי חז”ל בשם זה (עצרת)?
 
עניין עצרת שהוא עניין של התכנסות, הוא זמן שבו הקב”ה מבקש מעם ישראל להתכנס ולהיות עמו במחיצתו. לכן שבועות נקרא בתורה “יום הקהל” שהוא עניין עצרת. ובחינה שנייה – הוא עניין של “עצירה” כלומר סוף, סיום והשלמת מהלך. ואומנם שני הסברים אלו (כינוס והשלמת מהלך) מתקיימים הן בעצרת, הן בשמיני והן ביום הכיפורים.
 
שמיני עצרת – הוא השלמה וסוף לסוכות בפרט, ולימים הנוראים בכלל, והוא יום עצירה ואסיפה שבו הקב”ה מבקש: עצרו עמי עוד יום אחד. (תנחומא, פנחס).
עצרת – הוא השלמה וסוף למהלך שהחל בפסח, והוא נקרא בתורה “יום הקהל”, ככתוב: “ויחן ישראל כנגד ההר”, שהוא יום אסיפה וכינוס.
יום כיפור – גם כן מהווה השלמה וסוף לימי התשובה והרצון המתחילים מראש חודש אלול ולעשרת ימי התשובה, והוא יום אסיפה וכינוס לכפרה בבית המקדש בעבודת הכהן הגדול, ששם עיקר התפילה והכפרה לעם ישראל בכלליות.
 
נמצא, ששלושת הזמנים הללו הם זמנים המהווים גמר ושלימות מחד, ואסיפה וכנסיה לשם שמים של כלל ישראל מאידך. לכן דווקא לימים אלו יש קשר מיוחד עם התורה הנקראת תמימה – שלימה (“תורת ה’ תמימה”), ושלימות נותנים ומקבלים בזמן של שלימות, והם הימים הנ”ל. ועוד, שהתורה מאחדת את עם ישראל לאביהם שבשמים לכן היא ניתנת בימי כינוס, מכיוון שהשכינה שורה ומתגלה בזמנים אלה בעיקר. ואומנם בעצרת, כשעמדו ישראל תחת ההר “כאיש אחד בלב אחד”, אחרי שנטהרו ונעשו שלמים ותמימים, זכו למתן תורה באופן השלם עד שהצליחו להגיע למדרגת “לפני החטא”.
 
* * *
נאמר בגמרא (שבת פח, ע”א): דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו שישים רבוא מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים – אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע”. וכן: “אמר רבי אליעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול (מן השמים) ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו, ככתוב: “ברכו מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו”.
 
ונשאל: וכי דרך מלכים להניח בראשם שני כתרים, כפי שקשרו המלאכים לישראל? ומדוע לא קיבלו רק כתר אחד, כדרך כל המלכים, הרי ישראל בני מלכים הם? ובנוסף, מהו הרז (מלשון סוד) שיש כאן בנעשה ונשמע?
 
במתן תורה קיבלו ישראל גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה, ככתוב (ברכות ה, ע”א): “אמר רבי לוי בר חמא אמר ר”ש בן לקיש: מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה ומצוה אשר כתבתי להורותם, לוחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה גמרא, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני”.
 
במאמר “נעשה ונשמע” כלולים שני חלקי התורה:
 
חלק המעשה – ה”בפועל” כנגד תורה שבעל פה וכנגד “נעשה” שאמרו ישראל.
וחלק הלימוד – ה”בכח” כנגד תורה שבכתב וכנגד ה”נשמע” שאמרו ישראל.
 
פירוש הדבר הוא, שהתורה שבכתב היא שורש ו”בכח” לתורה שבעל פה, לכן היא כנגד ה”נשמע”, חלק הלימוד של התורה – “דרוש וקבל שכר” אף על פי שאינו למעשה. והתורה שבעל פה – עיקר עניינה להביא ל”בפועל” ולפסיקת הלכה למעשה, שאין אנו יכולים לפסוק מן התורה שבכתב ללא התורה שבעל פה. כלומר, ללא טעמים ונימוקים, הלכות וכדומה, שקיבל משה מסיני, שהיא תורה שבעל פה. על כן ההוראה למעשה מגיעה דווקא מהתורה שבעל פה, כי היא המורה לנו בפועל את דרך עשיית המצוות וקיומן, וכמו שאמרו חז”ל: “להורותם – זה גמרא”. לכן היא כנגד ה”נעשה” שאמרו ישראל.
 
נמצא מעתה ש”נעשה ונשמע” כנגד תורה שבעל פה ותורה שבכתב. לכן אמר הקב”ה: מי גילה רז זה לבני? שעיקר העסק הוא להגיע ל”מעשה”, כי בזה שהקדימו תורה שבעל פה לתורה שבכתב, גילו שעיקר הלימוד הוא ללמוד על מנת לעשות. לכן הביאה הגמרא את הפסוק: “ברכו ה’ מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו”, כלומר, המלאכים כל עניינם הוא לעשות את דבר ה’ ב”פועל”, ובזה מקיימים את תכלית בריאתם. אולם כשהקדימו ישראל נעשה לנשמע, גילו כי רוצים הם במדרגה זו שהיא תכלית הבריאה וסודה, והעמידו עצמם במדרגת מלאכים “עושי דברו”. מכאן מובן מדוע קיבלו שני כתרי תורה: האחד כנגד “נעשה” – תורה שבעל פה, והשני כנגד “נשמע” – תורה שבכתב.
 
* * *
במדרש רבה (כי תישא) כתוב: “שני לוחות העדות”, מהו “שני לוחות”? – כנגד שמים וארץ – כנגד חתן וכלה – כנגד שני שושבינין – כנגד העולם הזה והעולם הבא.
 
יש בלוחות רמז לחתן וכלה. ועניין “חתן וכלה” הוא – שיש משפיע ומקבל. וזהו גם עניין שמים וארץ (המובא במדרש), זאת משום שהשמים משפיעים בארץ. כך הוא הדבר לגבי עניין עולם הזה ועולם הבא – שעולם הבא הוא השורש והוא המשפיע לעולם הזה. וזהו עניין התורה שבכתב, שהיא השורש והמשפיע לתורה שבעל פה, כי התורה שבעל פה מקבלת משורשה, שהיא התורה שבכתב, לכן התורה שבעל פה היא כנגד כנסת-ישראל הנקראת כלה, והתורה שבכתב היא כנגד החתן שהוא הקב”ה.
 
לכן נאמר: הקב”ה ישראל ואורייתא (תורה) – חד הם. כלומר, שהחיבור בין הקב”ה לכנסת ישראל, בין המשפיע למקבל, נעשה על ידי התורה שבה יש שתי בחינות משפיע ומקבל: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועל ידי זה ישראל מתקדשים בקדושתו, בלימוד התורה (שזה בחינת משפיע), ועשיית המצוות (בחינת מקבל).
 
על כן שבועות הוא זמן הנישואין והחתונה בין הקב”ה וכנסת ישראל, ולכן גם יש שני כתרים: אחד כנגד החתן – תורה שבכתב, והשני כנגד הכלה – תורה שבעל פה, בבחינת “שני מלכים המשתמשים בכתר אחד”, שהוא בחינת נישואין והשלמה בין המשפיע והמקבל ובבחינת פסיקת הזוהמה.
 
אולם כשקלקלו ישראל בחטא העגל ועבדו עבודה זרה ונעשו בחינת “סוטה בקלקולה”, ניטלו מהם אותם הכתרים, וכדברי המהר”ל (חידושי אגדות, שבת פח): כאשר קשרו בראשיהם היה מלאך אחד (ששם בראשיהם שני כתרים), כי שניהם, “נעשה ונשמע”, הם דבר אחד, ואין זה בלא זה. אבל כשנטלו מהם סוף סוף היה להם שני עטרות, והיה מלאך חבלה לכל כתר (בנפרד), כי אל הלקיחה לא היה חיבור אל שני עטרות אלו, ודבר זה פשוט. (עד כאן לשונו).
 
והם הם הדברים, שהקלקול בחטא העגל גרם לפירוד בין הקב”ה וכנסת ישראל, ולכן לא היה יותר חיבור בין שני הכתרים, והוצרכו מאה עשרים רבוא מלאכים לקחת כל כתר בנפרד, מה שלא היה בשעה ששמו את הכתרים בראשיהם, שהיה זמן חיבור, יכול היה כל אחד משישים רבוא מלאכי השרת, השושבינים, לשים שני כתרים יחדיו, והיו שני כתרים, שהם אחד, בחיבורם.
 
* * *
ונחזור לעניין הראשון – שמשה רבנו ע”ה הוסיף יום אחד מדעתו.
 
נאמר בגמרא (שבת פח, ע”א): “ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי”. האות ה”א יתירה, למה לי? זאת ללמדנו שהתנה הקב”ה עם מעשי בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו”.
 
פירש רש”י: השישי, משמע השישי המיוחד במקום אחר, והוא יום ו’ בסיון שניתנה בו התורה. (עכ”ל). וביאור קושיית הגמרא: “הא יתירה, למה לי?” הוא: שבשאר חמשת ימי בראשית לא נאמרה ה”א יתירה, ומדוע אם כן נאמרה ביום השישי? מכאן למדים שהתנה הקב”ה תנאי עם מעשה בראשית.
 
ונבאר: לכתחילה רצה הקב”ה לתת את התורה ביום ו’ בסיון, לכן התנה תנאי עם מעשה בראשית – שאם לא יקבלו את התורה ביום זה יחזור העולם לתוהו ובוהו, ומדוע אם כן לא חזר העולם לתוהו ובוהו, שהרי קיבלו בז’ בסיון? ובנוסף, כיצד אנו אומרים היום על יום ו’ סיון זמן מתן תורתנו ואינן כן, שהרי קיבלנו את התורה בז’ סיון?
 
ואומנם המתבונן יראה, כי גם ביום השביעי נאמרה “ה”א הידיעה”: “וישבות ביום השביעי” (ואף אם אינה יתירה, על כל פנים יש כאן ה”א הידיעה, מה שאין כן בשאר הימים). נמצא ששני ימים אלו, “השישי והשביעי” נשתנו ונתייחדו משאר הימים בה”א שנאמרה בהם. ונראה לומר על פי זה, כי התורה רמזה ב”השביעי” על ז’ סיון, כדרך שב”השישי” רמזה על ו’ סיון, כפי שפירש רש”י לעיל על “השישי” – “השישי המיוחד במקום אחר”.
 
היחס של שני ימים אלה, השישי והשביעי, הוא יחס של משפיע ומקבל, כי יום השישי הוא ה”בכח” של שבת, והוא המכין לשבת, כמו “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”, וכפי שהיה במדבר – שביום השישי ירד “עומר לגלגלת” כפול. ואילו שבת, המקבל מהכנת יום השישי, היא השלמת הבריאה ויציאתה בשלמות ל”פועל”, כמו שאמרו חז”ל (ב”ר י, י): גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה הייתה חסרה? כלה שתיכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר? שבת.
 
ופירוש הדבר הוא, שיום השיש הוא בחינת “חתן”, (והוא נקרא משפיע, והוא כולל בתוכו את כל ימי השבוע שהם מכינים לשבת), ויום שבת היא בחינת “כלה” (הנקראת מקבל).
 
לכן רצה משה רבנו ע”ה שהתורה תינתן דווקא בשבת הנקראת כלה, כי בזה תושלם מדרגת כנסת ישראל הנקראת כלה, ויהיה תיקון שלם ופסיקת הזוהמה. על כן נקרא יום מתן תורה – יום האירוסין והחתונה בין הקב”ה וכנסת ישראל, משום שמתן תורה היה ביום השבת שבו יש גילוי לכלה. לכן בחר משה להוסיף יום מדעתו, כי רצה שיקבלו את התורה בשבת קודש ויהיה גילוי לכלה, וכנסת ישראל תזכה לשלמות.
 
אולם הקב”ה מצידו התנה שיהיה מתן תורה דווקא ביום השישי, שהוא רק מכין לשבת ומכין לגאולה שלימה, ב”כח” ולא ב”פועל”, כי הגאולה ב”פועל” תלויה בבחירתם של ישראל, ואין ראוי לצוות עליה. (ואכן כך היה, שאחר כך חטאו בחטא העגל, והתברר שעדיין אינם בדרגה השלימה). לכן כשהוסיף משה בבחירתו עוד יום מדעתו, פעלה (זמנית) פסיקת הזוהמה ונתקיימה גאולה ב”פועל”, וה’ הסכים עמו לבחירתו זו.
 
* * *
וזהו העניין שהקדימו ישראל “נעשה לנשמע” – כי השבת היא כנגד “נעשה” ויום השישי הוא כנגד ה”נשמע”. כלומר, שבת היא גמר המעשה של ששת ימי בראשית, בבחינת מה שאמרו חז”ל: “מה היה העולם חסר, מנוחה, באה שבת באה מנוחה”, לכן שבת היא בחינת “נעשה”, כי על ידי השבת מתגלה תכלית הבריאה, בבחינת: “אשר ברא אלוקים לעשות” הנאמר בשבת דווקא, ומשום כך נקראת “כלה” מלשון “תכלית. וזהו שאמרו (מכילתא): “ועשית כל מלאכתך” – שתהא כל מלאכתך בעיניך כאילו היא עשויה, כי בשבת מגיעים כל המעשים לתכליתם ואין המלאכה נקראת אלא על שם גמרה. ואילו יום השישי (הכולל את כל ימי השבוע) הוא כנגד ה”נשמע” – מכיוון שהוא ה”בכח” והמכין לשבת.
 
לכן, על ידי שהקדימו ישראל “נעשה לנשמע” זכו למתן תורה בשבת, שהיא “נעשה” כנ”ל, ולפסיקת הזוהמה ולתיקון חטא אדם הראשון, עד אשר חטאו בחטא העגל וחזרה הזוהמה. וזהו שהשיב משה את דברי העם להקב”ה, שהם בוחרים בבחינת “נעשה”, כלומר שרוצים תיקון שלם ופסיקת הזוהמה.
 
* * *
מעתה יובן, מדוע לא נחרב העולם בו’ בסיון, כי אדרבא, היה כאן גילוי מצד ישראל שרוצים הם להשיג מדרגה גבוהה יותר, ולקבל את התורה בשבת, ונמצא שהתנאי עם מעשה בראשית קיים ומתמלא ביתר שאת וביתר עוז, לכן אומרים ביום ו’ בסיון יום מתן תורתנו, כי הוא זמן ה”בכח” של מתן תורה ונקרא אף הוא יום מתן תורה. ועוד, שהשביעי בסיון (ז’) הוא ה”בפועל” היוצא מן השישי והוא ה”בכח” – והם דבר אחד כחתן וכלה.
 
אומר המהר”ל (תפארת ישראל, פרק כז): ולפיכך אף שיום חמישים הוא יום שראוי אל התורה (שהוא יום ה”בכח” כפי שהוסבר), מכל מקום צריך עוד יום אחד אל הגעת התורה, אל המקבל שהוא דבר בפני עצמו, ובין לרבנן ובין לרבי יוסי קבלת התורה ביום שבת וכו’, לפיכך ראוי שתינתן בו התורה, כי יום השבת הוא השלמת העולם, ונתינת התורה לעולם הוא השלמת העולם.
 
* * *
על פי זה נבין, מדוע לא הוזכר חג שבועות בשם “עצרת” בתורה שבכתב, אלא רק בתורה שבעל פה. זאת משום, שעיקר ה”עצרת” וכינוס ישראל (בבחינת: “עצרו עמי יום אחד”, שהוא הוספת יום אחד) היה בשביל ה”נעשה”, כלומר ה”כלה” שהיא בחינת התורה שבעל פה, ולכן מוזכרת עצרת דווקא בתורה שבעל פה. מה שאין כן “חג השבועות” שהוא תלוי ביום ו’ בסיון וחל אחרי מ”ט (49) ימים לספירה, שהם ז’ שבועות, והוזכר דווקא בתורה שבכתב שעניינה להינתן ביום ו’ סיון. (ואין הפירוש שאם הייתה ניתנת התורה ביום ו’ בסיון לא הייתה ניתנת, ח”ו, התורה שבעל פה, רק שלא הייתה פעולת התיקון בשלמות כנ”ל).
 
* * *
כדי לקשט את הכלה נעורין בליל שבועות כל הלילה ולומדים בכ”ד ספרים, כי בזה מקשטים את הכלה – שהיא השכינה בכ”ד קישוטים, מכיוון שהחתן אינו צריך להתקשט על ידינו, וכל עסקנו, אם כן, הוא לקשט את הכלה – שהיא השכינה.
 
בעלות השחר טובלים במקווה טהרה, כי אז הוא שלימות וגמר הטהרה של כנסת ישראל, הכלה. (והוא עניין גדול מאוד לטבול במקווה בליל שבועות בעלות השחר, כי בלעדיו חסר בטהרה, כמשל הנידה שספרה ולא טבלה).
 
בבוקרו של יום השבועות זוכים לקבל בחינת שבת עילאה (שבועות – בבחינת שבת הכוללת את כל השביעיות שהן כלל שבתות השנה, כלה עילאה וכו’), ועל ידי זה זוכים לתשובה עילאה, בבחינת שבת.
 
זהו גם העניין שנדונים על פירות האילן בעצרת, כי האילן מרמז על התורה הנקראת ‘עץ חיים’ – ובעצרת נדונים עד כמה תניב תורתנו פירות, לכן צריך להכין כלים לקבלת השפע של התורה כל מ”ט ימי הספירה, ועל ידי זה זוכים לתיקון עץ הדעת טוב-ורע, בבחינת “פסקה זוהמתן”, במהרה בימינו אמן.
 

כתבו לנו מה דעתכם!

1. יוסי בלו

ה' סיון התשס"ט

5/28/2009

שיר פשוט – נעשה ונשמע נעשה ונשמע / יוסי בלו

כשנפקחו לנו העיניים
כשניתנו אותם שניים
היינו כמו מלאכים
עושים ואחר שומעים

על כן חבר יקר
הנך רחוק בפיהם נקרא זר
עשה ולו מצווה אחת
ולאחר שמע ולמד

2. יוסי בלו

ה' סיון התשס"ט

5/28/2009

נעשה ונשמע / יוסי בלו

כשנפקחו לנו העיניים
כשניתנו אותם שניים
היינו כמו מלאכים
עושים ואחר שומעים

על כן חבר יקר
הנך רחוק בפיהם נקרא זר
עשה ולו מצווה אחת
ולאחר שמע ולמד

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה