הארת הדעת – בימי בין המצרים
כולנו בודאי מתגעגעים למשהו. כל אחד מרגיש את זה בכל מיני זמנים בחייו, אלא שאין אנו יודעים להגדיר אל מה אנו מתגעגעים ומה חסר לנו באמת...
הרי כולנו בודאי מתגעגעים למשהו. כל אחד מרגיש
את זה בכל מיני זמנים בחייו, אלא שאין אנו יודעים להגדיר
אל מה אנו מתגעגעים ומה חסר לנו באמת.
ימי "בין המצרים" שתחילתם בצום בי"ז בתמוז וסופם בצום ט’ באב, הם ימים רוויים בצער וכאב שעברו על עם ישראל במשך הגלות מאז שחרב בית המקדש, ולכן מתאבלים על החורבן בימים אלו יותר. אמנם המושג של להתאבל על בית המקדש רחוק מאיתנו מאוד, ומעטים ויחידי סגולה מרגישים באמת מה הוא הדבר שאבד לנו, שעליו בוכים כל כך. על מנת לקרב את הדבר אלינו, שנבין את מהות הימים האלה, צריכים לדעת שהם לא ימי עצבות חלילה, אלא ימים של געגועים וכיסופים לדבר שבאמת חסר לנו. למרות שמצווה לבכות על החורבן, אין הבכיה צריכה להיות מתוך עצבות חלילה. כי ידוע שהעצבות מזיקה מאוד ואסור להיות בעצבות בשביל איזו סיבה שלא תהיה, אלא עיקר הבכיה היא, בכיה שבאה מתוך געגועים עמוקים. ובעצם ימים אלו ובפרט בט’ באב הם הזדמנות לעסוק בעבודת ה’, ימים של געגועים וכיסופים לטוב האמיתי שהיה לנו ואבד מאיתנו.
רבי נתן מברסלב, תלמידו המיוחד של רבי נחמן, היה נכנס בערב תשעה באב לתוך מרתף סגור והיה בוכה שם עד צאת הכוכבים של יום המחרת, והיה אומר שאין דבר אחר שיכול לקרר קצת את תבערת ליבו וגעגועיו, מלבד ט’ באב ותיקון חצות. אל מה רבי נתן התגעגע כל כך? ובעצם, אל מה אנחנו מתגעגעים? הרי כולנו בודאי מתגעגעים למשהו. כל אחד מרגיש את זה בכל מיני זמנים בחייו, אלא שאין אנו יודעים להגדיר אל מה אנו מתגעגעים ומה חסר לנו באמת. לדוד המלך, עליו השלום, זה היה פשוט מאוד כמו שהוא אומר: "ואני, קרבת אלוקים לי טוב", כי הבין בפשיטות שהטוב האמיתי שיש, זה להיות קרוב לקב"ה.
גם אנחנו, בכל הדברים שאנו עושים כדי שיהיה לנו טוב, אם נתבונן היטב עמוק פנימה נראה שבעצם אנחנו מחפשים את קרבת האלוקים, כי הטוב שאנו מחפשים הוא אור ה’, שהוא המקור לכל הטוב שבכל דבר בעולם. בפנימיות שלנו, אנו מתגעגעים שיאיר את אורו, טובו ורחמנותו בליבנו ועל כל העולם. ולהארה זאת זוכים ע"י "דעת", כי הדעת משרה שלום ושלווה, ושמחה פנימית אמיתית בליבו של האדם. כמו שנאמר על ידי הנביא, שכאשר תרבה הדעת בעולם אזי ישרור שלום נפלא, ככתוב: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר ה’ כי מלאה הארץ דעה את ה’". אם כן הגעגועים הם ל"דעת", שפירושו לראות ולהרגיש את ה’ והשגחתו הרחומה בכל דבר ודבר.
עתה אפשר להסביר את האבל מהאובדן של בית מקדשינו, כי ה"דעת" היתה ניתנת להשגה בקלות בזמן שבית המקדש היה קיים, מכיון שבבית המקדש האיר אור ה’ בצורה מוחשית, עד שכל מי שהיה נכנס לשם היה מתמלא בדעת ושמחה ברחמנות ורוח טובה, ודבר זה היה קורה באופן מיידי לכל אחד בלי הבדל של מדרגה רוחנית אחת או אחרת.
בעצם קיומו של בית המקדש, היה אמור להתפשט אור הדעת בעולם עד לגאולה השלימה .אך מאחר ובעוונותינו לא זכינו לזה וחרב בית המקדש, ירד חושך נורא לעולם, חושך שמונע אותנו ואת כל הבריאה מלהנות מאורו וטובו של הבורא הרחמן. ועל זה אנו בוכים.
אמנם יש עוד אופן לזכות לדעת, והוא על ידי שמתקרבים לצדיקים שזכו לאמונה בשלימות. כמו שכתוב: "כל מי שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו", כי אותו אור שהאיר בבית המקדש, שהוא אור הדעת, הוא מאיר ושוכן אצל הצדיקים יחידי הדורות.
אולם לצערינו, גם הצדיקים נעלמו מעינינו ואין אנו יודעים איך להשיגם ולהתקרב אליהם. גם על זה אנו בוכים ומתגעגעים, על שאבדו לנו הצדיקים ואי אפשר לנו למצוא אותם. אבל על ידי הגעגועים אליהם, נמשכת לנו איזו הארה מהם, כלומר, שמאירה בליבינו האמונה ואנו זוכים ל"דעת". מכיון שזה כלל בדרך וסדר הבריאה, שכאשר מתגעגעים לדבר מסויים, אותו דבר נמשך אלינו. ועל ידי הגעגועים אליהם, נזכה גם למצוא אותם בסופו של דבר, וממילא גם תבוא הגאולה ויבנה המקדש.
מזה מובן גם בדרך אגב, כמה אדם צריך להיזהר מלהתגעגע לדברים שאינם נכונים וטובים לו, שהרי אז הם נמשכים אליו, כמו התאוות וההפקרות ששוטפים כעת את העולם, ובכל פינה ופינה צועקים שלטי חוצות לאדם לרוץ אחר דימיונות והבלים. וצריכים להיזהר מזה ולא לתת להם למשוך אותנו בחוטמינו אל כל מה שהם מציעים. הדבר דומה למצב שבו מזהירים ילדים שלא להתפתות להצעות של אנשים זרים, אפילו אם הם נותנים להם ממתקים ומדברים איתם במתק שפתיים, מכיון שהם אנשים זרים אין אנו יודעים מה המניעים העומדים מאחורי הפיתוי, ויתכן מאוד וכוונתם לרעה ח"ו. כן הוא הדבר גם עם המבוגרים, שגם הם צריכים להיזהר מפיתויים של אנשים זרים להם, כי ודאי מי שעומד מאחרי הפיתויים האלו אין כוונתו נקיה ואחראית, מאחר והוא זר לכל הרוח של היהדות והתורה.
אולם לפיתויים של הצדיקים צריכים לשמוע, כי הם מפתים אותנו כמו שמורה טוב מפתה את תלמידיו בכל מיני אופנים להתנהג יפה ולהתאמץ בלימודם, שזה לטובתם, כי הוא יודע מהו הטוב האמיתי לתלמידיו. כמו כן הצדיקים נאמנים עלינו, המניעים שלהם טהורים וכל רצונם הוא להיטיב עימנו.
דבר נוסף שחסר לנו מאז שחרב המקדש הוא, האפשרות לכפרה על עוונותינו, כי: "אין צדיק בארץ אשר לא יחטא", וכל אחד עובר בחייו על הרבה איסורים ועבירות המעיקים על נפשו ויוצרים מחיצה בינו לבין הקב"ה. ובזמן המקדש היו הקורבנות מכפרים ומנקים את האדם מכל חטאיו והיתה נשמתו מאירה ומצוחצחת כמו אחרי אמבטיה ריחנית-ורוחנית. את זה אין לנו היום, וזו גם סיבת הקושי שלנו להתקרב לעבודת הבורא ולמצוותיו, כי המצוות רוחניות וזכות מאוד, ואילו אנו מגושמים כל כך, עד שהחיבור הוא כמעט בלתי אפשרי. וגם על זה אנו בוכים.
את המושג "בכיה" אפשר להחליף במושג "תפילה". מסביר רבי נתן בליקוטי הלכות, שבמקום להקריב קורבן מוסף בחגים וראשי חודשים, אנו מתפללים תפילת מוסף, שבה אנו מבקשים שיבנה המקדש ונזכה לקיים את מצוות הקרבת קורבן מוסף, וכן אנו אומרים לקב"ה, שמאחר ואין בית מקדש ואין אנו יכולים להקריב קורבן לפניו, אנו מבקשים שתחשב לנו התפילה על זה, כאילו הקרבנו בפועל וקיימנו חובותינו כלפיו. כמו כן הוא בכל ענייני עבודת ה’ ומידות טובות שאנו רחוקים מהם, אין הריחוק אלא בגלל הגלות- גלות הנפש והגוף המכבידה עלינו את העבודה מאוד, עד שאין אנו יכולים לקיים את התורה ולהתקרב אל ה’. וזה שווה בדיוק לעובדה שאיננו יכולים להקריב קורבן מוסף בגלל הגלות שאנו נמצאים בה.
באותה מידה שהקרבת המוסף מועילה, כך גם התפילה שאנו מתפללים, שהרי שסוף כל סוף יבנה בית המקדש ונזכה לקיים חובותינו, אך לעת עתה נחשבת לנו התפילה על כך, כאילו באמת כן הקרבנו בפועל. כמו כן מועילה התפילה על שאר המצוות שאיננו מצליחים לקיים, עד שבסופו של דבר ה’ יגאל אותנו ונזכה באמת לקיימן. אולם נכון לעכשיו, נחשבת לנו התפילה על כך, כאילו קיימנו אותן בעצמן.
דבר זה הינו חיזוק עצום, להתפלל לה’ על כל דבר ודבר מתורתו ומצוותיו שאנו רחוקים ממנו, ועל ידי זה אנו זוכים אפילו בתוקף הגלות לקיים את התורה ונמשכת לנו הארה מאותן מצוות לליבנו. אור המצוות דוחה את החושך של הגלות ומאיר את עינינו באור הדעת, שהוא האור של בית המקדש. ככל שנעסוק בזה יותר, כן יתפשט ויאיר האור הזה בכל העולם עד שנזכה שיתקיים בנו: "בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה", במהרה בימינו אמן ואמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור