מעבר לחומה

 

 

גב’ גנאור נמצאת בביקור אצל ידידתה. הן מפטפטות בהנאה, בעוד שני הקטנים שלהן יושבים על ידן על הרצפה, ומשחקים לפניהן.

 

פתאום ניגש אורי אל יוסי, ומנסה לשלוף מידיו צעצוע גדול ויפה. יוסי מסרב, ואורי מושך בכוח…יוסי מתחיל לילל, ואמו של אורי קוראת: "אורי – לא!"

 

"אני רוצה!", קורא הפעוט, ושוב מנסה לקחת…

 

"אורי! לא!", נזעקת האם, "זה לא שלך!"

 

"אבל אני רוצה!", קורא אורי. אמו מסרבת, ואז שני הקטנים פורצים בבכי…

 

מכירים?!

 

ללא ספק אתם מכירים סיטואציה זו או דומה לה, בבית או בחצר, בגן או ב’חיידר’.

 

הפעוט הינו יצור אגוצנטרי. מרגע הולדתו קיבל תשומת לב רבה. הכל הסתובבו סביבו ופינקוהו. לעיתים מלאו בקשותיו אף לפני שביטא אותן. תמיד היה חביבם של הסבא והסבתא. חינו המיוחד, גומות החן שלו או תלתליו, מילותיו הנאמרות במתיקות ילדותית, עובדת היותו הקטן במשפחה (כרגע), כל אלה הציבוהו במרכז.

 

רק תוצאה טבעית היא העובדה, שהוא חש כי הינו במרכז מעיניהם של בני ביתו. הוא בטוח שסביבו נע כל העולם…

 

רק משחולפות עוד שנים אחדות, מתחיל הילד לקלוט, שגם לאבא ולאמא יש צרכים משלהם, רצונות משלהם, שגם לחבריו יש מה לומר באשר לבעלויות על חפצים שנמצאו, על אופי המשחק וסוגו, ועל אלף ואחד נושאים נוספים.

 

רק אז הוא מתחיל להבין, שגם הם בני אנוש, עם מחשבות, רגשות, רצונות. גם הם רוצים את מה שראו עיניו, ולפעמים צודקים יותר ממנו. גם הם רוצים לענות תשובה ראשונים, ואף הצביעו לעיתים לפניו! גם ילד פלוני, בן שכניו, חפץ שישחקו בכדור שלו דווקא! וכו’.

 

אולם, כידוע לכל פסיכולוג מתחיל, הפעוט מתאפיין באגוצנטריות מושלמת. הוא אפילו לא מודע לכך, שמעשיו לעיתים פוגעים בצרכי זולתו, כגון: הרעש שהוא מקים מפריע לאמו לישון, ובעצם היא זקוקה למנוחה עד מאוד.

 

בשלב זה, מעבר לגיל שלוש, חייב הילד לקבל הכוונה כלשהי על מנת לצאת מתמונתו המצומצמת כל כך של אני ואפסי עוד! אלמלא כן, יגדל לבטח לאדם אנוכי להחריד, עד שיקשה לעמוד במחיצתו. כיצד, אם כך, מסייעים לו לבור את חומות ה"אני"?

 

הדרכים לכך רבות. ניתן לתת לו מספר ממתקים רב, על מנת שיחלקם לכל החברים הנמצאים באותו חדר. ניתן להבטיח לו פרס קטן אם ישאיל משחק אהוב עליו לילד שביקש זאת. אפשר להצביע על מצבו האומלל של העני בקרן הרחוב, ולהסביר עד כמה משמחת אותו המטבע הניתנת לו (וכמובן לתת לילד לתיתה). אפשר לספר לו, ללא שום פרט מזהה, על מבוגרים מסויימים שגדלו כאנוכיים, והסביבה כולה בזה להם ומתרחקת מהם, ועוד.

 

למעשה, בדורנו, השקפת העולם הגדול היא: "אנו במרכז!". הם מאמינים, שאין מה לבוש מתפיסתו של הקטן, להיפך, יש לטפחה ולעודדו! לדעתם, מי שמוותר, נראה רכרוכי, "סמרטוט", אחד מסכן שלא יודע לעמוד על זכויותיו.

 

אל ה"אני" הזה, מתנקזות כל הפרסומות למיניהן, באשר הזולת כלל אינו נחשב:

 

"הפרח שלך. שמור עליו", מכריזים שלטים בגינות הציבוריות.

 

"עירך – ביתך! שמור על נקיונה!" קורא שלט אחר.

 

אפילו שמות הממתקים פונים אל ה"אני": "כיפלי", "ציפלי", "ביסלי", וכדומה.

 

אגב טיפוח תפיסת עולם זו, נעשים האנשים אטומים, קהים לחלוטין לרגשות זולתו ולצרכיו. לא פלא איפוא, שהפשע גואה ללא מעצורים, ובתי הכלא מלאים עד אפס מקום. אם תכלית היא להשיג מאווים אנוכיים, ואם הזולת עומד למכשול, מדוע לא לסלקו מן הדרך, באמצעי כשר או בלתי כשר?! (כאשר אין מוסר או סמכות עליונה שקובעת מה לעשות).

 

ואם בהמון העם כך, על אחת כמה וכמה בשליטים. לאורך שנות ההסטוריה מפוזרות דוגמאות לעשרות, מדהימות בקיצוניותן של העומדים בראש העם, ומתנכרים עד להדהים לצרכיו. גם בתקופות שפל בולטות כמו מלחמה, הם לא החלו לתפוס את גודל הטרגדיה של אזרחים מן השורה, באשר הם אישית טבלו בתענוגות.

 

ידועה אמרתה של מרי אנטואנט, מלכת צרפת, כאשר סיפרו לה כי העם רעב ללחם, השיבה: "אם כן, שיאכלו עוגות"!!! היא אף לא ידעה שעוגות יקרות מלחם, ואינן בהישג יד…או למשל, יקתירנה הגדולה, מלכת רוסיה שאמרה: "לכל חייל רוסי יש תחליף, אך שעל אדמה – מי יחזירנו"?!

 

מאז ומתמיד צעדה העריצות בד בבד עם האגוצנטריות. דווקא גדולי השליטים חששו בלי הרף לעורם, פן יקום העם מדוכא ויעשה בהם שפטים. על כן, הקיפו עצמם באמצעי הגנה בלי הרף, כשהם אכולים סיוטים פנימיים של חוסר בטחון. הם יכלו להרעיב או להמית במיתות משונות, ללא ניד עפעף, אך שום מחסור לא מנע בעדם כדי לדאוג בדרכים מדהימות להשרדותם שלהם. (ראה ערך "סאדם חוסיין").

 

עמם, צעדה כל שכבת האצולה, הפאודליזם, האיכרים למשל, עבדו בתנאים מחפירים בשדות האצילים, כששכרם לחם דל על עבודה מפרכת, וכל זכויות אנוש נשללו מהם. לדוגמא, נער בן איכרים תמים, יצא פעם לצוד ארנבות להנאתו בשדות בעליו האציל. במקרה עבר שם האציל, ראה אותו בצידו, וללא אומר דברים דן אותו לתליה! ואין זו אלא דוגמא בודדת להלך רוח של ציבור שלם!

 

מאורעות היסטוריים שינו במעט את תפיסת העולם של הבדלים עצומים בין מעמדות, אך העקרון של דיקטטור הדואג רק לעצמו – נשאר.

 

לעומת זאת, להבדיל אלף אלפי הבדלות, היתה תמיד המנהיגות היהודית סמל מסירות ולדאגה אמיתית לזולת. סיפורים אין ספור סופרו על גדולי ישראל בהקשר זה.

 

לרח"ע גרודזיסקי, שכל משא העם היה על כתפיו, הציע מקורב שיביא לו דבר מה נחוץ מוילנא. בתקופה זו של מלחמה, כאשר אין יוצא ואין בא, היה המקורב בטוח שיבקש דבר נחוץ ביותר לו אישית. הרב גרודזיסקי ביקש, כי יביאו מהעיר הגדולה…נעלי בית לעוזרת שלו, הזקוקה לכך מאוד…הוא אישית – נדחק כליל הצידה!

 

דוגמאות הירואיות נוספות היו בזמן השואה, כאשר מנהיגים שיכלו להינצל, סרבו לעשות כן, ונותרו מרצונם עם בני קהילתם עד הסוף המר. רבי אלחנן וסרמן, למשל, קיבל עוד בתחילת המלחמה דרכון דרום-אמריקאי עימו יכל להימלט מעמק הבכא. אך הוא טען: "מה שיקרה לבני קהילתי יקרה גם עמי! לא אעזבם!" והוא נותר שם, במסירות נפש…עד שהובל למוות במבצר שנקרא "הפורט התשיעי".

 

גדלות זו לא נבנתה כהרף עין, בימי בלהות ואימה. היא נוצרה מאלפי מעשים קטנים של נתינה בלתי פוסקת, עד שהפכה לחלק בלתי נפרד מעצמיותם.

 

כדי שבכל דרכיהם השתדלו ללמוד מדרכי הקב"ה, אף בנקודה זו למדו ממעשיו, שהרי אומר הרמח"ל כי תכלית כל הבריאה היתה להיטיב לאדם: "הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך שמו לזולתו…ועל כן בהיות חפצו יתברך שמו להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מיטיב קצת טוב, אלא בהיותו מיטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו…בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך שמו מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי. ונמצא היות כוונתו…לברוא מי שיהיה נהנה בטובו יתברך שמו, באותו הדרך שאפשר שיהנה בו" (דרך ה’, ח"א, פרק שני).

 

גדולי ישראל, שחפצו להדבק בדרכיו יתברך בכל עניין, נעשו אף הם חוננים ומיטיבים, מעין דרכיו של הבורא שהוא חנון ורחום. במקרים אין ספור, לא חסו על טרחה, זמן, או כבוד, כדי לפעול למען יהודי פשוט. כגון, המעשה ברבי יוסף יוזל, שבשנים מאוחרות יותר נתפרסם (כסבא מנוברדוק), שנפגש ביהודי אביון, שכמה בנות בוגרות היו לו להשיאן, ובידו אין פרוטה לפרטה. רבי יוסף יוזל הסתובב עמו בכמה בתי מדרש, דרש בפני הקהל (כבר אז הצטיין בכושר דיבור), ואת כל כספי התרומות העביר לאותו אביון. כמובן מאליו, אף פרוטה שחוקה לא נטל לעצמו…

 

או – כאותו מעשה ברבי אליהו דושינצר, שהיה ברשותו פרדס תפוזים. באותה תקופה בארץ ישראל היתה החזקת הפרדסים בלתי רווחית בעליל. ההוצאות להחזקת הפרדס עלו מיום ליום, בעוד ששום רווח לא הופק ממנו. טרד הדבר את מנוחתו של רבי אליהו, והוא שקע בחובות, שהטרידו עד מאוד את מנוחתו, עד כדי כך, שביקש ברכה מכמה מצדיקי דורו, כי יצליח למכור "נכס" זה שבידו.

 

באחד הימים הציע מתווך ירא-שמים לרבי אליהו, יהודי אמריקאי שחפץ לקנות את הפרדס. בנסיעתם למקום, החל רבי אליהו לפרט את כל החסרונות שבשטח שבידו: עץ פלוני רקוב, אחר – זקוק שיסקלו סביבו, וכן הלאה. כשהגיעו סוף סוף למקום, חזר רבי אליהו על…הפגמים בעצים, ולפתע הבחין כי היהודי האמריקאי מוציא בקבוק מכיסו ולוגם מעט. שאלו מה זאת, והלה ענהו כי יש לו מיחושי לב, והשיקוי שבבקבוק הוא תרופה שעליו לקחת.

 

קפץ רבי אליהו ואמר בהחלטיות: "אם כן, בשום אופן איני מוכר לך את המקום! הרי הוא כרוך בטירחה רבה, ובגודל חולשתך לא תוכל להיות במקום, יעזור ה’ יתברך שתהא לך רפואה שלימה!". מאומה לא הועיל. הם נפרדו מבלי שמכר לו את הפרדס…

 

שיקולים אגוצנטריים כלל לא באו בחשבון אצל גדולינו. הם זיככו מידותיהם במידה כזו, עד שרק טובת הזולת עמדה לפניהם.

 

לא בנקל ניתן להגיע לרום הפסגה במדיה זו, אולם, מן הנחוץ לפחות להיות מודעים לכך, ולעשות צעדים מעשיים בכיוון זה, כי אז יש סיכוי להתקדמות כלשהי.

 

בניגוד לתפיסה הכלל עולמית הרווחת, שכל אחד צריך להגן על זכויותיו, והמוותר לאחר הינו רכרוכי, תופסת היהדות נושאים אלה בצורה אחרת לחלוטין. דווקא המבליג והנותן – נחשב לרם מעלה. אין זה ביטוי לחולשה, אלא להיפך – לגבורת רוח.

 

כדי לדלג על חומת ה"אני", ולראות את השני, נחוצה עבודת נמלים, אך ראשית לכל – יש להיות מודעים לכך, לרצות, ולפעול בצעדים מעשיים.

 

בדורנו, בו מושם דגש כה רב על ה"אני", מן הראוי שנחזור לתפיסה היהודית ונאמצנה בגאון. שמירה על ערכים, כמו: ויתור, נתינה, חסד, התחשבות – כערכים הכרחיים, בסיסיים, מעוגנים היטב במחשבת היהדות. ולאמיתו של דבר, הם אלה שהופכים את האדם למאושר יותר.

 

"ערירי חשוב כמת", אמרו חז"ל. בין השאר, מסתבר, שזאת משום שחסרה לו היכולת להעניק. אדם מטבעו מאושר כאשר יש בידו לתת לבנו, להרעיף עליו חיבה, לטייל עמו, להציע לו ארוחה, לספר לו סיפורים, להקשיב לו, ובמילה אחת – לתת לו. אושרה של האם המשתעשעת עם תינוק – נובע בין השאר, מיכולתה הפשוטה לתת לו. אומלל הוא זה שאין לו למי להעניק!

 

אולם, מי שנותר בהרגלו מגיל הינקות להתחשב רק בנחוץ לו, ולהעלים עין מסביבתו – יגדל לטיפוס אגוצנטרי, וראשית לכל – הוא עצמו יסבול מכך.

 

גם ביחס לזרים, הנתינה להם מוזכרת במצוות שונות בתורה, כמו: "ואהבת לרעך כמוך", "עזוב תעזוב עמו", "השב תשיבנו" (אבידה), הלוואה לפני שמיטה, צדקה ועוד. המקיימן לפרטיהן, בעצם מתרגל בנפשו יציאה ממרכז ה"אני" אל גבולות ה"אתה", עידון הנפש וזיכוכה.

 

כמו בדברים רבים, גם נתינה היא דבר שאפשר לרכוש. אם נסב את תשומת ליבו של הילד למה שביכולתו לתת לסבו, לחברו, לעני או לשכן – הוא יתמלא בהרגשה פנימית טובה. עצם העובדה ששימח מישהו – משמחת ללא שיעור יותר מממתק, למשל. כמובן, עצם העובדה שביכולתו לעשות משהו מועיל לזולתו – הידיעה שיש לו יכולת כזו – מוסיפה שמחה פנימית.

 

הרוכש הרגל זה מקטנותו, מתחבב על סובביו, מגדיל ביטחונו העצמי, מתמלא סיפוק חיובי, ומהלך בדרכי הבורא. ויותר מכך, הוא מניח תשתית מצויינת לכל חיי הבית!

 

הרב דסלר (בעל "מכתב אליהו") נהג לומר לזוגות צעירים שבאו לקבל ברכתו: "הזהרו נא יקירים, כי כל חייכם תשאפו להשביע טוב זה את זה, כפי שאתם שואפים עכשיו! כי ברגע שתתחילו לתבוע זה מזה – יופר אושר חייכם!"

 

התובע – לעולם אינו מרוצה. תמיד יזכר בשאיפה נוספת שעל הזולת, לפי ראות עיניו, למלאותה. אך הנותן – זוכה לכבוד עמוק ופנימי מצד בן זוגו, כבוד מלכים, וכאשר אי פעם יבקש משהו, יענה בחפץ לב ובמאור פנים מודגש.

 

זאת, בנוסף לרווח הבסיסי, שככל שיתן לבן זוגו, כך יאהבנו יותר. (כפי שהורים רבה אהבתם לילדיהם מאשר זו של בניהם להם – כי הם נותנים להם בלי הרף).

 

הסבת תשומת ליבו של הילד/ הנער לסביבתו, הצבעה על דרך בה יוכל לתת לאחרים – יגדלוהו בעזרת ה’ לאדם מועיל, אהוב ואוהב, מאושר בקרב חבריו ומשפחתו.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" גליון 51).