לצאת מבוץ הדמיונות
כאשר אדם הופך את טירופו לאידיאל, כאשר הוא מאמין שהבליו הם חזות הכל ואין חכם ונבון ממנו, אזי אין לו כל אפשרות לברר ולתקן את כוח המדמה...
כאשר אדם הופך את טירופו לאידיאל, כאשר הוא
מאמין שהבליו הם חזות הכל ואין חכם ונבון ממנו, אזי
אין לו כל אפשרות לברר ולתקן את כוח המדמה.
התורה האחרונה שאמר רבי נחמן בימי חייו, ימים ספורים לפני הסתלקותו, היתה התורה "תקעו – תוכחה" (ליקו"מ ח"ב ח, תורה זו נאמרה על ידו במסירות נפש ממש ונחשבת כצוואתו להולכים בדרכיו).
אחד מן הנושאים היסודיים בתורה זו – הוראתו של רבי נחמן לחפש אחר מנהיג אמיתי, וכלשונו (סעיף ח):
"ועל כן צריכין לחפש ולבקש מאוד אחרי מנהיג אמיתי להתקרב אליו, כי כל מנהיג יש לו בחינת רוח נבואה, וגם עכשיו, שבטלה הנבואה, אף על פי כן בהכרח שיהיה להמנהיג בחינת (במדבר יד): "רוח אחרת", מה שאין נמצא בשאר ההמון, שעל ידי זה זכה להיות מנהיג, כי בלא זה, מפני מה יזכה זה דייקא להיות מנהיג ולא אחר. אך באמת כל מנהיג ומנהיג של ישראל יש לו בחינת רוח אחרת, כי המנהיג הוא בחינת (במדבר כז): "איש אשר רוח בו, אשר יוציאם ואשר יביאם", כי המנהיג המוציא והמביא את ישראל, בודאי יש לו בחינת רוח אחרת, אשר מחמת זה נעשה הוא דייקא מנהיג לישראל.
"וזה הרוח אחרת שיש להמנהיג, הוא בחינת רוח הקודש, רוח נבואה. אף על פי שעכשיו אין נמצא רוח נבואה, רוח-הקודש ממש, אף על פי כן בודאי יש לו בחינת רוח אחרת, הנמשך מן הקדושה, מה שאין נמצא בשאר ההמון, שזהו גם כן בחינת רוח הקודש. אף על פי שאינו רוח הקודש ממש לידע עתידות, אף על פי כן הוא בבחינת רוח הקודש, רוח נבואה. ועל ידי בחינת הרוח הקודש שיש להמנהיג האמיתי, שהוא בחינת רוח נבואה, על ידי זה כל המתקרבים אליו נתחזק ונתתקן אצלם האמונה האמיתית דקדושה, כי כל מי שזוכה להתקרב למנהיג אמיתי, על ידי התקרבותו אליו נתתקן ונתברר אצלו בחינת המדמה, על ידי בחינת הרוח נבואה של המנהיג, כי עיקר תיקון המדמה הוא על ידי בחינת רוח נבואה כנ"ל, ועל ידי תיקון המדמה נתתקן ונתברר האמונה הקדושה כנ"ל.
"על כן המתקרבים למנהיג אמיתי, זוכין לאמונה ישרה דקדושה. אבל באמת צריכין לחפש ולבקש מאד מאד אחר מנהיג אמיתי כזה, וצריך לבקש מאד מהשם יתברך, שיזכה להתקרב למנהיג אמיתי, כדי שיזכה לאמונה אמיתית בשלימות".
מציין רבי נתן תלמידו: "אחר אמירת התורה הנ"ל הזהיר אותי ביותר לכתוב אזהרה הגדולה הזאת שצריכין להיזהר בנפשו מאוד מאוד לבקש ולחפש הרבה אחר הצדיק האמת שיש לו בחינת רוח הקודש" (ליקו"ה שלוחין ה, סעיף ד).
"ויותר ממה שכתוב שם דיבר עימי פנים אל פנים והזהיר מאוד לכתוב זה העניין היטב שצריכין לבקש מהשם יתברך מאוד ולחפש הרבה לזכות להתקרב להצדיק האמת, כדי לזכות לבירור המדמה על ידי רוח הקודש של הצדיק כדי שיזכה לאמונה שלימה" (ליקו"ה ברכת הריח ד, סעיף ל"ב).
על ידי התקרבות לצדיק אמיתי, מתברר כוח המדמה, ורק על ידי זה יכול האדם לזכות "לאמונה ישרה דקדושה" ולמלא את תפקידו עלי אדמות בשלימות כראוי.
כדי לבאר את סוגיית "בירור המדמה" בה עוסק כאן רבינו, נביא קטע מליקוטי הלכות בו מבאר רבי נתן את מהותו ועניינו של "כוח המדמה" הקיים בנפש האדם.
"דע, כי כוח המדמה הוא בחינת הממוצע בין גשמיות לרוחניות, בין גוף לנפש. כי כוח המדמה הוא בחינת תכלית הרוחניות של כל הגשמיים והוא תכלית הגשמיות של הרוחניות. ועל כן הוא בחינת הממוצע שמחבר גשמיות ורוחניות, כי כל הדברים הגשמיים שבעולם אנו יכולים לציירם במוח כתבניתם ודמותם ממש. וזה הכוח שמצייר את כל הדברים במוח זה בחינת כוח המדמה.
"כי כוח השכל האמיתי הפנימי רחוק ונעלם מאוד מכל מיני גשמיות, רק עיקר הציור הוא על ידי כוח המדמה כמבואר כל זה בספרים. וזה הציור שמציירין דבר גשמי במוח, זה הציור הוא תכלית הרוחניות של אותו הדבר, אבל כנגד הדעת זה הציור הוא בחינת תכלית הגשמיות, כי אף על פי שאין בהציור שבדעת שום גשמיות, אף על פי כן מאחר שמצייר בדעתו דבר גשמי הוא נחשב תכלית הגשמיות נגד פנימיות הדעת, אבל נגד הדבר הגשמי בעצמו הוא בבחינת תכלית הרוחניות, מאחר שאנו מעלין דבר גשמי אל המוח ומציירין ציורו לבד במוח בלי שום גשמיות כלל. והבן הדבר היטב.
"נמצא שכוח המדמה הוא בחינת ממוצע בין גשמי לרוחני. ורק על ידי הכוח הזה יכולין להושיט ולהודיע ציור דבר גשמי להמוח והדעת וכמבואר מזה בספרים. ועל כן שם בבחינת הכוח המדמה שם עיקר הנסיון והבחירה של כל אדם, ושם עיקר אחיזת בחינת עץ הדעת שהוא בחינת נוגה בחינת מתקלא (משקל) שמשם עיקר הניסיון והבחירה כידוע.
"כי עצם השכל הוא גבוה ממלאך ורחוק בודאי מכל חטא ומכל תאווה ומכל גשמיות העולם הזה. ולהיפך גוף החומר הוא בחינת בהמה שאין לה שום בחירה ואין לה כוח להטות משום תאווה. ועיקר הניסיון והבחירה הוא רק מחמת חיבור הנפש והגוף. ועיקר החיבור הוא על ידי בחינת הכוח המדמה שבאדם, שיש לו כוח לנטות לכאן או לכאן, כי מי שזוכה לברר המדמה אזי זוכה על ידי זה לאמונה שלימה, לאמונת חידוש העולם וכו’ כנ"ל. ואז יזכה לעלות דרך המדמה אל עצם השכל הפנימי שהיא הנשמה. ועל ידי זה יזכה לרב טוב הצפון עין לא ראתה וכו’. כי המדמה הוא בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה וכו’. ולהיפך להיפך.
"כי כל הנפילות והירידות של כל הרחוקים שנתרחקו מה’ יתברך, הכל היה על ידי שלא בררו המדמה על ידי התקרבות לצדיקים אמיתיים וסמכו על דעת עצמן. ועל ידי זה נאבדו ונטרדו מן העולם. כי באמת הדעת והחכמה של כל בני אדם שבעולם אפילו של החכמים הגדולים הכל הוא רק בחינת כוח המדמה שרובו מעורב בדמיונות כוזבים. ואין מי שיזכה לשכל אמיתי כי אם הנביאים בעלי רוח הקודש ושאר צדיקים אמיתיים כיוצא בהם, כי בכל דור דור נמצאים בעלי רוח הקודש אפילו אחר שפסקה הנבואה כמבואר באריכות בכתבי האר"י ז"ל וכמבואר בהתורה הנ"ל, עיין שם. ומי שרוצה לזכות לחיים אמיתיים, דהיינו לאמונה שלימה שזה עיקר החיים – אי אפשר לזכות כי אם על ידי שישתדל ויתאמץ ויבקש הרבה מה’ יתברך שיזכה להתקרב לצדיקים אמיתיים כנ"ל, שעל ידם דייקא יזכה לברר המדמה שעל ידי זה עיקר האמונה". (ליקו"ה ברכת הריח ד, סעיף י"ד).
כמבואר בדברים אלו – כוח המדמה הוא הכוח העיקרי המתרגם לאדם את המציאות, הן הגשמית והן הרוחנית. הווה אומר – כל תפישת המציאות שלנו, כל הפירושים שאנו נותנים לעולם, ולמה שמתרחש בו, הכל מתבצע על ידי כוח המדמה, "כי פנימיות השכל האמיתי רחוק מאוד מכל התאוות הגשמיות ומכל המידות רק דבוק בשלימות בהשם יתברך. רק מחמת שאין להשכל תפישה בגשמיות כי אם על ידי כוח המדמה שהוא שליח השכל על ידי זה כל כוח הבחירה" (ליקו"ה הלכות שלוחין ה, סעיף א).
שם – בכוח המדמה – מתרחש הפלא הגדול בבריאה – כוח הבחירה. שם מחליט האדם איך לפרש את המציאות ואיך להתנהג. שם מתחולל תמיד המאבק בין האמונה ותפישת העולם כמונהג תמיד על ידי בוראו ובין הדמיון הכוזב המפריד את הבורא מבריאתו חלילה.
עיקר עניינו של האדם – בחירה. ועיקר הבחירה – בכוח המדמה. "ובשביל זה נקרא "אדם" על שם המדמה, שהוא לשון דמיון, בחינת מדמה, כי עיקר האדם נברא בשביל הבחירה שהיא תלויה בכוח המדמה". (ליקו"ה ברכת הריח ד, סעיף ט"ז).
אומנם מאחר ועיקר המאבק בין הטוב לרע, בין האמת לשקר, מתרחש בזירתו של הכוח המדמה, מובן מאילו שיש במצבו של המדמה שתי אפשרויות יסודיות, והן: מדמה מבורר ומדמה כוזב (וכל דרגות הביניים שביניהם).
מדמה מבורר הוא כוח הדמיון המתוקן, שעל ידו מפרש האדם את המציאות באופן מדוייק ונכון ויודע בבירור כיצד עליו לנהוג בכל מצב, ואילו מדמה כוזב הוא המסלף את המציאות (כולל הבנת התורה) ומפרש כל דבר בצורה שיקרית ומעוותת.
כדי לבחור בטוב, כדי לחיות נכון, שומה עלינו, אם כן, לעסוק בטיהור וזיכוך הכוח המתרגם את המציאות. "ועיקר הקדושה והטהרה של איש הישראלי הוא כשזוכה לטהר ולברר המדמה, שזהו בחינת הבירור והטהרה מזוהמת הנחש, שזהו עיקר עבודת האדם כידוע". (ליקו"ה ברכת הריח ד, סעיף י"ז).
כאשר אנו כרוכים אחר הדמיונות, כאשר אנו נלכדים בתאוות ובמידות רעות ועסוקים רק בעצמנו, אזי אנוכיותינו ותאוותינו המעכירות את דמנו, גורמים גם למדמה שלנו לשקר לנו בלי גבול.
בפשטות – כאשר אנו עסוקים רק בעצמנו ובצרכינו – אזי גם הפירושים שאנו נותנים למציאות סובבים רק סביב הזווית המאוד צרה של צרכינו, וכל תרגום המציאות מתרחש רק בהתאם לנטיות ליבנו.
לאהוב את העולם הזה – פירוש להיות נגוע במדמה עכור ופגום. "כי כוח המדמה הוא כוח הבהמיות, כי גם בהמה יש לה זה הכוח המדמה…וכשהדעת נסתלק ממנו, נופל מאהבת השם יתברך ונופל לאהבת הבהמיות (ליקו"מ נ"ד, סעיף ה).
להיתפש לצורתם החיצונים של הדברים, ללבושם, פירושו לחיות בדמיון כוזב, כי "כמו שהאדם יכול להתדמות לאדם אחר על ידי שינוי מלבושיו, עד שיטעו בו ולא יכירוהו, כן יכולין על ידי המדמה לטעות לשנות את השכל, להפוך את השכל מסברת האמת לסברא של שקר, עד שאין מכירין את עצם אמיתיות השכל האמת, כי המדמה כשאינו מבורר הוא מלביש ומסתיר את השכל…" (ליקו"ה ציצית ה, סעיף ב).
העולם כולו, על כל פיתוייו ומוראותיו, עשוי להיתפש במדמה העכור כמציאות ממשית. אכן מי שחי רק על פי מציאות זו, דומה לשופט את יכולתו על פי לבושיו ומתעלם מאישיותו. או למתפעל עד עמקי נשמתו מסרט המוקרן מולו, בעוד המציאות לאשורה, אינה אלא בד לבן וריק (וזו עתידה בסופו של דבר להיחשף לעיניו).
לברר את המדמה פירושו להגביה את השכל האמיתי על הדמיון הכוזב. לשפוט את הדברים על פי מהותם וערכם הפנימי ולא על פי הברק החיצוני. "ומי שיש לו כוח השכל האמיתי הוא צריך להגביר השכל על המדמה, דהיינו שיפשיט כל דבר מגשמיותו ויבין מתוכו גדולת הבורא יתברך עד שיפשיט דעתו מגשמיות הדבר שנצטייר בדעתו שהוא בחינת המדמה, וישוב לכוח השכל האמת – לכלול באין סוף, שהוא הבורא יתברך. כי זה עיקר השכל האמת – לדעת ולהכיר אותו יתברך…שהוא למעלה מכל התמונות והדמיונות…" (ליקו"ה נותן טעם לפגם ג, הלכה ב).
אומנם לזכות לזה, להגביר את הדעת על דמיונות העולם, לתפוש את הדברים לאשורם ולחיות באופן שיהא תואם את המציאות האמיתית – זה ניתן רק על ידי התקרבות לאותם צדיקים נשגבים, בעלי רוח הקודש, שרק הם יכולים לברר את כוח המדמה של הקשורים בהם ולהצילם מהבל תעתועי העולם, ורק הם יכולים להחדיר בליבנו היטב כי "העולם הזה הוא לא, הוא לא מושג, העולם הבא הוא יש, והוא מושג" (שעל כן נקט הפסוק בעניין שכר העולם הבא: "להנחיל לאוהבי יש" (משלי ח, כא), וביאר הרמב"ם שרק הוא הישות האמיתית הקיימת לעד).
כיצד זוכים הצדיקים הגדולים להכניס בליבנו את האמת על העולם? הלא "צריכין לזה יגיעה גדולה ועבודה הרבה לגלות ההעלמה (שהעולם באמצעות כוח המדמה מעלים מאיתנו את מציאותו האין סופית של הבורא)…ומגודל ועוצם ההעלמה לאו כל אדם זוכה לזה לגלות ההעלמה כי אם גדולי הצדיקים החכמים האמיתיים, שבחכמתם העמוקה מאוד מאוד הם ממשיכים שכליים נפלאים מאוד שעל ידם הם מגלים ההעלמה ומודיעים אלוקותו יתברך בעולם ומגלים האמת שכל העולם הבל הבלים צל עובר הבל נידף, ונותנים עצות ודרכים ישרים לכל אחד ואחד לפי מדרגתו באופן שיוכל להציל נפשו מטעות העולם שבא על ידי גודל ההעלמה שבעולם, ושישתדל כל ימיו על האחרית והסוף שינצל משאול תחתיות ויזכה לחיים נצחיים להכיר אותו יתברך שזה עיקר התכלית" (ליקו"ה שחיטה ה, סעיף ה).
כולם יודעים שימותו, מבאר שם רבי נתן, כלום יש דבר ברור מזה? אבל אף על פי כן כוח הדמיון גדול כל כך, עד שאפילו ידיעה ברורה כל כך נסתרת מדעתו של האדם והוא רודף אחרי הבל החומריות של העולם הזה כאילו יחיה כאן לנצח, ואינו שם ליבו על תכליתו הנצחית.
כדי להתגבר על הדמיון, כדי "לקלוט" באמת מה מתרחש כאן ועד כמה אנו מטעים את עצמנו, צריך להטות אוזן לדברי הצדיקים האמיתיים, הם, ורק הם, יודעים להכניס את הדברים בליבנו באופן שיעשו שם רושם אמיתי ושאכן נתנהג לפי הדעת האמיתית ולא לפי הדמיון המסלף ומסתיר אותו.
ועדיין נשאלת השאלה – איך בעצם מברר הצדיק את כוח המדמה של תלמידיו וההולכים בדרכיו?
אחת משיחותיו הקצרות (שיחות הר"ן ס"ז) שופכת אור על סוגיה זו:
"מי שאינו שומע ומציית לדברי חכמים אמיתיים הוא יכול להשתגע, כי עיקר השיגעון של כל המשוגעים הוא רק מחמת שהוא אינו מציית לדברי הבעלי שכל. כי המשוגע, אם היה שומע ומציית לדברי אחרים שהם הבעלי שכל בודאי לא היה משוגע כלל, כי אף על פי שלפי רוח שטות ושגעון שלו נדמה לו בבירור גמור שהוא צריך לילך קרוע ולהתגלגל באשפה וכיוצא בזה מדרכי השטות והשגעון, אף על פי כן מאחר שהגדול ממנו אומר לו שאינו צריך לעשות כן, אם היה מבטל דעתו נגד דעת הגדול ממנו בחכמה, בודאי היה מתבטל כל השגעון שלו. נמצא, שעיקר השגעון הוא רק מחמת שהוא אינו רוצה לשמוע ולציית לדברי חכמים, והבן הדבר היטב".
הווה אומר שאנו, על פי בלבול המדמה שלנו ועכירתו, מדמים בנפשנו כי אין טוב מאשר ללכת בבגדים קרועים ולהתגלגל באשפה. כמובן, לפי דעתנו שלנו, דעת "השוטה והמשוגע" כדברי רבינו, נראה לנו שאין המדובר באשפה כי אם ביהלומים. וכי אין אנו מתייחסים אל כל קניינינו, כבודנו ותאוותינו, כאילו מדובר בדבר ערך חשוב ויקר מאין כמוהו? האין אנו קטנוניים להפליא כאשר מאן-דהוא פוגע בגאוותנו? האין מזדמן פעמים רבות כי תאווה קטנה בעולם הזה יקרה בעינינו יותר מכל קנייני הרוח, ובשעת מבחן אנו נכשלים ומגלים את שגעוננו?
העצה היחידה לתקן מצב עגום זה, מורה רבי נחמן, היא להאזין לדברי "בעלי השכל", בעלי השכל האמיתי והקדוש, הפנימי והאלוקי, שיודעים בוודאות שאין למעלה ממנה, כי ערכן של כל תאוות וקנייני האדם – אפסי, וכי רק מאבק על חיי-נצח ובניית עולמנו הרוחני הם בעלי ערך באמת.
גם מי שנגוע ברוח-שטות, אם יציית לדברי בעלי רוח-הקודש, תבוא הרוח ותבער את הרוח, תיכנס בליבו רוח טהרה ותסייע לו להפסיק להשתטות, לחדול מלבלות ימיו בהבל וריק, למרות שעל פי הרגליו ותפישתו עדיין לכוד הוא בשגעון, עדיין נדמה לו שאין טוב ונעים מלהתפלש בבוץ הנמוך והקטנוני של הבליו.
וכן מבאר רבינו בספרו הגדול ליקוטי מוהר"ן (תורה קע"ו): "צריך האדם למהר מאוד לגרש מקרבו הרוח-שטות, מה שליבו מלא מרוח שטות הדבוק בו, וזה על ידי שנתקשר להצדיק האמת, והתקשרות היינו אהבת נפש, שאוהב להצדיק מאוד, ועל ידי זה נכלל ליבו בלב הצדיק ועל כן האוויר של הרוח שטות הדבוק בליבו, שליבו מלא מזה האוויר, הוא בוקע ושובר ליבו בבהלה ובורח לחוץ".
"ועיקר השגעון הוא רק מחמת שהוא אינו רוצה לשמוע ולציית לדברי חמכים". כאשר אדם הופך את טירופו לאידיאל, כאשר הוא מאמין שהבליו הם חזות הכל ואין חכם ונבון ממנו, אזי אין לו כל אפשרות לברר ולתקן את כוח המדמה. אך כאשר הוא מכיר בקטנות דעתו, ומוכן להודות על האמת שחייו ומעשיו לוקים בשגעון ורוח שטות, אזי יבקש בכנות את בעלי הדעת, החכמים האמיתיים, והם, ורק הם, יורוהו דרך האמת.
דוגמא לעניין המרחק בין תפישתנו השגעונית לתפישת הצדיקים הגדולים היא בעניין גישתנו בכלל לעבודת השם ולהתקדמות רוחנית. לפי דעתנו (הבנויה ממדמה עכור ופגום, כזכור), הדרך להתעלות צריכה להיות דרך ישרה, של התקדמות ושיפור תמידיים, וכאשר אנו נתקלים בדרכנו בקשיים ובמשברים, כאשר אין הדברים מתרחשים כפי שציפינו – אנו מרימים ידיים ומתייאשים. ייאושנו – בנוי ומבוסס על ציפייתנו (השגעונית) להצלחה ועליה תמידית, ועל פי הנחה זו אנו מפרשים כל קושי כאות לכישלון והוראה לנסיגה.
"אין שום ייאוש בעולם כלל", מכריז רופא הנשמות הגדול. ייאושכם אינו אלא דמיון, והנחות היסוד שלכם לגבי ההתרחשויות בדרך הרוחנית – שגויות.
"כשאדם נכנס בעבודת השם", מלמד רבינו (ליקו"מ ח"ב, מח), "אזי הדרך, שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל ליכנס לעבודת השם" (עד כאן מסקנות הכוח המדמה העכור, ומאיר בעל הדעת את עינינו) "ובאמת – כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם, ועדיין הוא רחוק מאוד, ולא התחיל כלל לכנוס לשערי הקדושה"…
גם אם לפי "רוח שטות ושגעון שלנו" נדמה לנו בבירור שאין לנו תקווה, בא הצדיק ומודיע "לכולם יש תקווה, אם תמשיך – בודאי תגיע, רק אל תאמין למדמה המשקר".
ומי שיציית לו (בעניין זה ובכל העניינים) יבוא, בלי ספק, אל תיקונו השלם.
(מתוך אתר "לב הדברים")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור