כולו קטטה

על אף השוני הטבעי שבין בני אדם, ואף על פי שרוב הזוגות סבורים שנישואיהם לא הגיעו לרמה שהם ציפו לה – בודדים הם המוכנים לגשת לטיפול...

8 דק' קריאה

הרב שמחה כהן

פורסם בתאריך 25.12.07

על אף השוני הטבעי שבין בני אדם,
ואף על פי שרוב הזוגות סבורים שנישואיהם
לא הגיעו לרמה שהם ציפו לה – בודדים
הם המוכנים לגשת לטיפול.
 
 
השוני שבין בני אדם הופכים את אי-ההסכמה למצב נורמאלי ולתהליך מובן מאליו. אדרבה, בעוד שמקובל לחשוב שהמצב המובן מאליו הוא שלום, ומצב של סכסוך פירושו משהו חריג ולא צפוי – ההיפך הוא הנכון! המצב הראשוני הוא אי-הסכמה.
 
אומנם ההסכמה היא מצב חיובי, אבל אינו מובן מאליו. לעיתים קרובות היא רק פשרה, וכל זאת עקב השוני שבין בני אדם בכלל ובין בני זוג בפרט. כלומר, אילו אדם לא היה משקיע דבר במערכת היחסים שבינו לבין חברו, הוא היה מצוי בריב תמידי.
 
המציאות הנוכחית, שבה בני אדם אינם מסוכסכים כל הזמן, נובעת רק מן הפעולות שהם עושים במודע ובעיקר הפחד משלטון החוק מאידך גיסא, בנוסף לכך החשש מהמצפון העשוי לייסר את האדם מלעשות מעשים שאינם מקובלים בחברה.
 
על התשתית האנושית הרוויה ברצון להתכתש עם הזולת אנו לומדים גם ממה שאמרו במדרש, שלעת בריאת האדם הראשון הייתה קבוצה של מלאכים ששללה את בריאתו כיון ש"כולו קטטה" (בראשית רבה, פרשה ח, סימן ה):
 
"אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים: לא יברא, ומהם אומרים: יברא.
 
חסד אומר: יברא, שהוא גומל חסדים,
ואמת אומר: אל יברא, שכולו שקרים,
צדק אומר: יברא, שהוא עושה צדקות
שלום אומר: אל יברא, שכולו קטטה".
 
יתר על כן, בורא העולם יצר את עולמו במצב חסר כדי שבני אדם ישלימו אותו, ולכן מעולם לא אכלנו תבשיל, שמעצמו, בדרך מקרה, נהיה טעים, לאחר שהתבלינים נפלו לתוכו. כמו כן לא ראינו גינה יפה שמעצמה התפתחה ביופייה ללא שטיפחו אותה וניכשו את עשבי הבר שבה.
 
כמו כן, אם נתבונן, נבחין שכל דבר בעולם מתקדם לקראת התפוררות. האדם מושפע מתנאי סביבתו, הפרי והעץ נרקבים, ואפילו האבן מושפעת מתנאי מזג האוויר. רק התערבותו של האדם יכולה לעצור התפוררות זו. אין שום סיבה שהמצב בין בני אדם ואף בין בני-זוג יהיה שונה.
 
ברור, אפוא, שללא מאמץ לשלב הליכי שלום ורעות במערכת היחסים שביניהם, הם לא יקננו שם מעצמם. הגישה שאהבה ורעות הם דברים שאם הם קיימים מעצמם מוטב, ואם לאו אין מה לעשות כדי להביאן למשכנה של המשפחה – גם כן בטעות יסודה! אין שום סיבה שהשכינה שתשרה בבית, תהיה שונה מכל הדברים האחרים בעולם, שצריך ואפשר להשקיע בהם ולטפחם כדי שיתקיימו.
 
החשש מייעוץ מקצועי
 
על אף השוני הטבעי שבין בני אדם, על כל הנובע ממנו, ואף על פי שרוב הזוגות סבורים שנישואיהם לא הגיעו לרמה שהם ציפו לה – בודדים הם המוכנים לגשת לטיפול, כדי לטכס עצה כיצד לשפר את מערכת נישואיהם.
 
לעיתים אומר בן הזוג לזולתו: "הלוואי שאדם אובייקטיבי היה שומע את שנינו, ואז היית מבחין עד כמה אני צודק". אולם, בעוד שהליכה אל רופא כדי לקבל יעוץ רפואי, או תרופה לשיכוך כאבים, הינה פעולה מקובלת – קיימת רתיעה מקבלת יעוץ נפשי, אף על פי שבעיה נפשית צורבת יותר מכאב גופני.
 
הרתיעה היא, משום שמחלה גופנית אינה נראית ככישלון אישי, ואינה מותירה, לכאורה, כתם על אישיותו של החולה, ובודאי לא על משפחתו, בעוד שבעיה נפשית או בין-זוגית, נראית לנזקק לטיפול ולחברה שמסביבו, ככישלון אישי, המטיל דופי בכל אישיותו. כתוצאה מכך, אין לבני זוג אומץ מינימאלי לגשת לטיפול והם מעדיפים לסבול, ולצבור מרירות, כעס ורוגז איש על רעהו.
 
הנזק שהם גורמים לעצמם בחוסר הטיפול, אינו מצטמצם רק בתחושת המועקה הממושכת, אלא פוגע בבריאות המשפחה וגורם נזק נפשי לילדיהם. בנוסף לכך יש לזכור שקיימת סבירות גבוהה שילדים ממשפחות בעלות רמת חיכוך גבוהה יתנהגו לכשיתחתנו גם בצורה לא נכונה, אם משום שלא הייתה להם דוגמא שמהם יכלו ללמוד כיצד להתנהג נכונה, או כחיקוי להתנהגות של ההורים. כמו כן תהיינה להם דרישות שאינן מוצדקות מבן הזוג, כתוצאה מחסך שנגרם להם בבית הוריהם, וממועקות שהתפתחו במשך תקופה ארוכה.
 
לעומת הרוב, שכאמור אינו ניגש לטיפול, יש שני סוגי משפחות שבכל זאת ניגשות לטיפול.
 
האחת – אנשים חיוביים ואחראים התופסים ברצינות את חיי הנישואין וחשוב להם מאוד לשפר את מסגרת משפחתם. המרצתם אינה מתוך סבל זוגי, אלא מתוך מטרת חייהם לבנות חיי משפחה תקינים ונעלים כדי שהשכינה תשכון בביתם ביתר שאת. הנמנים על קבוצה זו ייגשו לטיפול על פי רוב כבר בשלבים הראשונים לחיי נישואיהם.
 
השנייה – לעומת הקבוצה הראשונה, רובם של הניגשים לטיפול, הם אלה שעוצמת הקשיים אינה מאפשרת להם להמשיך באותה מתכונת של חיי משפחה, וסבלם עולה על הרתיעה והחשש מהחשיפה. הם ניגשים בשלב מאוחר, לאחר שכתשו זה את זה, ניסו מספר פעמים להסתדר בעצמם, הבטיחו נאמנה להשתפר ולא הצליחו לעמוד בהבטחתם. אז, כאשר המתיחות מתחילה לתת את אותותיה על התנהגותם של הילדים, הם מתעוררים להבין ששלום ביתם חשוב יותר מאשר "מה יאמרו הבריות".
 
כיון שהנזקקים לטיפול אינם ניגשים בשלבים מוקדמים של גילויי הקשיים, הסיוע להם הוא קשה וממושך – מאחר והם כבר מיואשים מהאפשרות לשפר את חייהם, ואינם מאמינים שבן זוגם מסוגל להשתנות. הם עצמם כבר רבו והשלימו עשרות פעמים, הבטיחו זה לזה שלהבא יתנהגו אחרת, וזמן קצר לאחר ההבטחה חזרו על אותה פעולה שלילית.
 
לא פעם, גם כשהמטפל מציע הצעות הנראות להם הגיוניות, מסוגל אחד מהם לומר: "כל מה שאתה מציע הוא הגיוני ואף מתאים לנו, וחבל שלא נפגשנו לטיפול בתחילת הנישואין, בשלב זה, אני מסופק אם נצליח לעמוד בשינויים המוצעים".
 
פעמים שבן הזוג המתנגד יודע שהנישואין נכשלו בעיקר בגלל ההתנהגויות השליליות שלו, והוא חושש שבטיפול לא רק שיתברר שהוא אינו נוהג כהלכה, אלא אף האחריות לקורה במשפחה תוטל עליו, כלומר: מעתה יהיה ברור שכל מה שסבלה המשפחה במשך תקופה ארוכה, הוא בגללו, ואחריות מקיפה כזו קשה לו לקחת על כתפיו. אולם חשש זה מיותר, משום שהמטפל מודע לדאגה זו ומנהל את הטיפול בצורה כזו שהמטופלים לא ירגישו את עצמם נפגעים.
 
ישנם השואלים: האם אין חשש שהטיפול יגביר את החיכוך? שהרי בפני היועץ יציג כל אחד מאיתנו את עמדתו השונה, ומניסיוננו גישתו לחי נישואין לא תתקבל והמתח רק יגבר. זאת ועוד, כל אחד יספר על הדברים הנוראים שעושה זולתו, והאם אין חשש שהויכוחים יגלשו גם לאחר מכן בבית ויפתחו פצעים בנושאים שכבר נעשינו אדישים לגביהם והשלמנו עם קיומם?
 
התשובה היא: אם הטיפול נעשה על ידי יועץ מנוסה אין כל חשש, משום שהוא יודע כיצד ליצור את אותה הסכמה רחבה שהייתה חסרה לבני הזוג קודם הטיפול. אף אין חשש שדברים שקרו בעבר וכמעט נשכחו, יתרעננו שוב ויעמיקו את המרחק התחושתי, כיון שהיועץ גורם שגם לאחר שובם של בני הזוג הביתה הם יפעלו בצורה מחושבת יותר.
 
כל זאת משום, שהתגובות להתנהגות שלילית של בן הזוג הינן ממותנות ורגועות יותר ממה שנהגו לפני תקופת הייעוץ, ולעיתים קרובות אף לא מושמעות, הואיל והייעוץ מוליך את בני הזוג למהלך חדש ומבוקר יותר. כל אחד יודע שדברים שיקרו במשך השבוע שבין מפגש למפגש עשויים להיות נידונים אצל היועץ ולעבור ניתוח חשיבתי לבחינת הסיבות לאותה התנהגות, ולכן כבר עתה הוא משקיע חשיבה מסוימת: מדוע התנהג הזולת כפי שהתנהג, האם היה משהו בהתייחסותי אליו שהביאו להתנהגותו השלילית? מה צריך להיות יחסי אליו במשך כל השבוע, יחס שיתקבל כנכון בדיון במפגש הטיפולי?
 
כמו כן דוחים ריב וכעסים כלפי בן הזוג, על דברים שעשה או שהיה צריך לעשות. כיון שיודעים שאפשר להעלות את הטענות בפני היועץ והוא מסוגל להבהיר לבן הזוג את הדברים בצורה שיוכל להבין אותם טוב יותר מאשר אני אוכל להסביר. כמו כן כשהיועץ מבחין שאחד מהם אומר מילים בוטות הוא עוצר את שטף דיבורו ומציע סגנון שונה וחיובי כלפי בן הזוג.
 
התועלת שבטיפול
 
רובם של קשיי הנישואין אינם נגרמים משום שבן הזוג הוא אכזר, קשוח, או אטום לרגישויות הזולת. אנשי המקצוע העוסקים בטיפול זוגי, יודעים שרוב-רובם של הקשיים נובעים מחוסר ידע של בני הזוג.
 
אדם אינו מכיר די את תכונות נפשו שלו, וכל שכן שאינו מכיר את תכונותיו של בן זוגו, לא כאדם נוסף ובודאי לא כאישיות בן המין השני. הוא אינו מתעלם מסבלו של בן זוגו, אלא אינו חש ואינו יודע את מידת מצוקתו, או שהוא סבור ששותפו לנישואין גורם לעצמו את סבלו.
 
הוא אף אינו יודע שבהליכה מועטת לקראת הזולת אפשר להעניק לו הרבה מאוד. כמו כן הוא לא למד מעולם מה הוא האופן הטוב ביותר להציג את צרכיו בצורה בה לבן הזוג יהיה קל לתת לו. 
 
אנשים רבים סבורים בטעות שמכיוון שצברו ניסיון מחיי הנישואין של הוריהם, הם יודעים כיצד לנהל חיי נישואין. אלה אומרים: מערכת היחסים בין אבי לאמי היא נפלאה, ולכן אני יכול להעתיק את דרך התנהגותם לחיי שלי.
 
אכן, הורים שהסתדרו זה עם זה והצליחו להשרות את השכינה בביתם, מהווים בית-ספר טוב לילדיהם, אך לא בכל מקרה, כיון שעל פי רוב הם לא לימדו את ילדיהם איך הם בונים את המערכת הזוגית בצורה כה טובה – מה הם אומרים ומתי כדי שהשלום ישרור בבית, מתי הם מבליגים ואיך הם מצליחים לעצור את רצונם להתפרץ בכעס.
 
לכן לבני הבית נראית מערכת היחסים הטובה של ההורים כדבר המתנהל מעצמו ולא שמישהו משקיע תכנון וחשיבה כדי לשמור על האווירה הטובה. יתר על כן, בנים להורים שהצליחו בנישואיהם עלולים להיכנס למצב של שבירת ציפיות וליפול למשברים, כיון שלא ראו אצל הוריהם מצבי משבר לא הייתה להם הזדמנות ללמוד שצריך וניתן להמשיך לשמור על שיגרה גם כאשר קשה מאוד.
 
יש האומרים: הורי לא הסתדרו זה עם זה ולכן אני יודע ממה יש להימנע. בין ה’מומחים’ נוכל למצוא כאלה היודעים לספר כי הציעו לחבריהם דרכי התנהגות לשיפור מערכות משפחתיות, והחברים מגיבים שההצעות הן נפלאות, וחלקם אף ביצע אותן והגיע לתוצאות מעניינות. ובכל זאת המציע עצמו נשאר במצוקתו, בבחינת "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" – ההצעות שהוכיחו את נכונותן אצל האחרים, אינן פועלות במשפחתו שלו.
 
אחרים בטוחים שהם יודעים הליכות והתנהגות עם הזולת, ואף חשים שהם בעלי הבנה בכוחות הנפש של האדם, מכיוון שהם מצליחים מאוד במערכת יחסים עם חברים. כתוצאה מביטחון זה הם אומרים לעצמם: אם אני מצליח במערכת חוץ-משפחתית ולעומת זאת אינני מצליח עם שותפי לנישואין, אין זאת אלא משום שבן זוגי הוא המתנהג בצורה המשבשת את המערכת המשפחתית.
 
חשיבה זו, מביאה לאי-רצון ללכת ליועץ ואף לחוסר אמונה שביכולתו לעזור. אולם גם המחשבה, אם אני מסתדר עם סביבתי ולא עם בן-זוגי הדבר מוכיח שהוא האשם – מלמדת שהחושב כך אינו מבין כלל כיצד צועדים במערכת הנישואין המפותלת, ואינו יודע שהיא שונה לחלוטין מיחסי חברים.
 
לעיתים מתגבש אי-רצון לגשת לייעוץ משום שמערכת היחסים היא כה משובשת ורמת העוינות היא כה גבוהה, עד שבני הזוג סבורים שטיפול כבר לא יועיל, ולעולם לא יצליחו ליצור מערכת שנוח לחיות בה.
 
כל יועץ יכול לספר כי מטופליו, בחלקם הגדול, מגיעים עם חוסר בטחון באפשרות לשפר את מערכת היחסים שלהם, ובכל זאת עובדה היא שכמעט כולם גילו עד מהרה כי קל יחסית לחזק את התקשורת הזוגית ולשפר את מערכת הנישואין.
 
טעותם של אלה שסברו שגם הטיפול לא יצליח נובע מכך שהם מתייחסים לרמת העוינות שלהם ולמילים הבוטות והכעוסות שנאמרו כאל הוכחה לאי-התאמתם המוחלטת. אך לאמתו של דבר, כמעט תמיד הבעיה פעוטה אלא שהשלכותיה על ההרגשות רחבת-מימדים והתוצאה בשטח קשה ביותר. מי שאינו בעל מקצוע אינו יכול לבחון מה מבין הפעולות שעושים בני הזוג שייכות לבעיות ומה משתייך לתוצאה.
 
על פי רוב, אנשים נוטים להתייחס לתוצאה כאילו היא הבעיה, ולחשוב שבני הזוג אינם מתאימים לחלוטין. בדומה לאדם הנאלץ לשהות במיטתו עקב חום גבוה כתוצאה מפצעון מוגלתי באצבעו. אדם שאינו מקצועי עשוי להתרשם שלפניו שוכב חולה קשה ביותר, בעוד שמדובר בתוצאה קשה של בעיה קלה. כיון שהמטפל אינו עוסק בתוצאה אלא בבעיה, ניתן בקלות יחסית לעזור לבני הזוג.
 
כיצד מתנהל הטיפול
 
אין תשובה אחידה לשאלה כיצד מתנהל הטיפול, הדבר תלוי בדרכו של היועץ.
 
יש יועצים המעדיפים לשמוע בנפרד את כל אחד מבני הזוג, לפני שהם מזמנים אותם לפגישה משותפת. בחלק מן המקרים זו היא אף בקשתם של בני הזוג.
 
לשמיעה הנפרדת יש יתרון במה שאפשר במסגרתה להביע עמדות ולספר סיפורים ‘איומים’ בצורה חופשית, ללא אי-הנעימות הכרוכה בסיפור בפני בן הזוג וללא החשש פן יבולע למספר. מאידך גיסא, יש בכך חסרון, יתכן שכל אחד מהם חושש שמא סיפרו עליו סיפורים שאינם נכונים, ושהמטפל נעשה משוחד מדברי הזולת.
 
מטפלים אחרים מעדיפים לשמוע תחילה את שניהם, ומנצלים זאת ללמד את בני הזוג להאזין נכונה לדברי זולתם, גם אם אינם מסכימים להם, ואף אם הם סבורים שאינם מדויקים ואפילו מרגיזים. כלומר: היועץ מנסה להביא את המאזין להכיר וללמוד מה יש בליבו של הטוען, גם אם נדמה לו שהעובדות בפועל הן שונות.
 
אם בכל זאת מתברר לאחר שתיים-שלוש פגישות שאחד מהם עצור בהתבטאותו, עורכים עימו פגישה נפרדת, משום שקל יותר למטפל להבחין בין דברים אמיתיים לבין שילוב של אמת ודמיון. כמו כן פוחת החשש של מי שאינו משתתף בפגישה שמא היועץ יהיה משוחד משמיעה בלתי-מבוקרת, שהרי הוא נוכח לדעת בפגישות המשותפות שהיועץ הוא אובייקטיבי לחלוטין! אולם, בטיפול מוצלח, המציאות היא שלאחר מספר פגישות כמעט שאין בקשה להיפגש בנפרד.
 
ראוי לציין: יועץ שצבר נסיון, מצליח לשמור על אובייקטיביות גם אם אחד מהם יטען טענות מרות וקשות על שותפו לחיים, ואף אם יספר על מצוקה מעוררת רחמים. מכיוון שמניסיונו הרב הוא יודע, שלעיתים מצוקתו של המספר אינה נובעת רק מהתנהגותו של שותפו לנישואין, אלא גם מתגובותיו להתנהגויות המספר.
 
יועץ מנוסה יכול להבחין אם ההתנהגות שמסופר עליה היא תמונת תכונותיו של בן הזוג, או שהתנהגותו היא אך תוצאה של העויינות. זאת, משום שבמצב של ריב בין בני-זוג קיימת הצקה הדדית במילים ובמעשים דווקא בדברים הקשים ביותר, לאחר שלמדו במשך שנות הנישואין מה היא המילה או הפעולה המרגיזה ביותר את בן הזוג.
 
לכן, למרות השוני למרות ההבדלים, למרות חילוקי הדעות בין בני הזוג, והרבה לפני שמגיעים להחלטה שעלולה לפרק, חלילה, את התא המשפחתי – כדאי ורצוי מאוד לגשת לטיפול ולנסות לפתור את הבעיות, המחלוקות ולהתגבר על משברים המלווים את הזוגיות. כי בסופו של דבר, כשלא ממצים את כל האפשרויות, תלווה את בני הזוג תחושת ההחמצה ש"יכול להיות שפספסנו אפשרות נוספת כדי לשפר ולשקם את הזוגיות".
  
   

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

פריצת מריבה אינה מאותתת על כך, כי בני הזוג אינם מתאימים לחיי משפחה משותפים, או שאינם יכולים לחיות זה עם זה, ואם איכשהו "סחבו" עד היום זה היה במקרה. ההיפך הוא הנכון!