ההבטחה של סגן דני

"המפקד, אתה לא תוכל להבין אותנו, עד שלא תחיה מקרוב את חיינו. ואם אתה באמת מעוניין, המפקד, יש לי כתובת עבורך. אחי, אליהו המאירי.

6 דק' קריאה

י. פרידל

פורסם בתאריך 25.12.07

"המפקד, אתה לא תוכל להבין אותנו, עד
שלא תחיה מקרוב את חיינו. ואם אתה באמת
מעוניין, המפקד, יש לי כתובת עבורך – אחי,
אליהו המאירי". 
   
 
'אליהו ורבקה המאירי' זאת הכתובת שהיתה כתובה על פעמון הדלת, זאת הכתובת שחיפש.
 
בתנוחה רגילה, כמו שתמיד היה נוהג לפני היכנסו לבית, הוריד את כומתתו האדומה מעל ראשו. הוא הושיט את אצבעו ללחוץ על כפתור הפעמון, אך אז נתקלו עיניו במזוזה. היתה זו מזוזת עץ יפה ועתיקה ומבלי שהרגיש בכך, שם את כומתת הצנחנים שנית על ראשו.
 
'כמעט שכחתי לאן אני נכנס', חשב. כשנזכר בכך החל סומק קל לעלות על פניו השזופים, והרגשה זרה לו של חוסר בטחון, עיכבה בעדו מלהתדפק על הדלת.
 
"שלום צנחן!", קולו הצלול של הילד החזיר לו את בטחונו העצמי. הוא הסתובב אחורנית וראה לפניו ילד כבן חמש, בעל עיניים מבריקות וחיוך שובבני. כיפה גדולה כיסתה את תלתליו הפרועים וציציותיו השתלשלו מתחת לחולצתו. בידו החזיק כדור גדול וחבורה גדולה של ילדים נראתה רצה מאחוריו.
 
"שלום וברכה", ענה דני בחיוך, "ואיך קוראים לך?" שאל.
 
"אברהם המאירי", ענה הילד, "ואני גר כאן. וזה אחי, יעקב המאירי". אברהם הצביע על ילד כבן שלוש.
 
"הוא דומה לך מאוד!" הודה דני וחשב לעצמו: 'היכרות ראשונה עם משפחת המאירי ודווקא עם הנציגים הצעירים'.
 
דלת הבית נפתחה.
 
"אברהם, מה הרעש הזה? תמר ונתן ישנים!" – קולה הסמכותי של האם השתיק באחת את הילדים הרועשים.
 
"אני מצטער, אך אני אשם בכל הרעש הזה. עתה עשיתי היכרות עם אברהם ויעקב". הצנחן חייך קלות ושוב לא הרגיש אותה אי-נוחות. כל היסוסיו נעלמו. הוא עומד לקיים את מה שהבטיח.
 
"שמי דני רונן והגעתי הנה לפי בקשתו של חנן המאירי, זכרונו לברכה". הוא דיבר בפשטות ולא התפלא על הבעת הכאב שחלפה לרגע על פניה של גב' מאירי. "אנא היכנס" – אמרה בשקט.
 
* * *
 
"ותכונן לך את עמך ישראל לך לעם עד עולם ואתה ה' היית להם לאלוקים"…המילים חדרו להכרתו בבהירות מפליאה. הן נאמרו בקול רך וילדותי, והאם מהרה להסביר: "בעלי לומד עתה את השיעור הקבוע עם בננו הבכור. אך הם מסיימים כבר".
 
מן החדר הסמוך יצא ילד כבן שבע. 'אותן הפנים החביבות והעיניים המבריקות' – חשב דני בליבו.
 
"שלום!" – ענה הילד על חיוכו.
 
"שלום וברכה!" – ענה דני והתפלא על נימת הכבוד בתשובתו לבן השבע הזה.
 
"זהו דני רונן, מפקדו של חנן, ה' יקום דמו", הציגה אותו גב' המאירי לפני בעלה.
 
דני השפיל את עיניו. לאליהו המאירי היה דמיון מפליא לאחיו חנן ז"ל. לפתע ניצבה דמותו של חנן לפניו, כפי שנראה היה בעת פגישתם האחרונה. עיניים מבריקות, פנים מחייכות, אך עם זאת כל כך רציניות וכנות. "אתה טועה דני, אתה נמצא בחושך גמור…" דני כמעט יכול היה לשמוע את קולו המתחנן של חנן פה, בבית אחיו, כפי ששמע אותו אז במחנה הצבאי. אולם המחנה נמצא הרחק מכאן, ואילו חנן הרחק עוד יותר.
 
"כבוד רב הוא לי להכירך!" דני שמע את קולו של חנן מדבר, אולם ידע שלא חנן הוא זה. הוא לחץ את ידו של אליהו המאירי רגע אחד ארוך, ומבטם הכאוב נפגש.
 
"כבוד רב הוא לי להכירך!" – חזר שוב אליהו – "חנן סיפר לי הרבה עליך ועל שיחותיכם".
 
"למעשה, דבריו האחרונים של חנן אלי היו: "המפקד, אתה לא תוכל להבין אותנו, עד שלא תחיה מקרוב את חיינו' – דני דיבר בהתרגשות – 'ואם אתה באמת מעוניין, המפקד, יש לי כתובת עבורך. אחי, אליהו המאירי. ואני מבטיח לך שלאחר שתשהה יום אחד בביתם, יפקחו עיניך לפתע".
 
"לאחר שיחה זו", המשיך דני, "ניתן האות למרדף ומאז לא דיברנו יותר. אפילו תשובה לא הספקתי לתת לו. הוא היה הטוב שבפיקודי". דני הרגיש מבוכה קלה על התרגשותו ומיד מיהר להוסיף: "אני בן קיבוץ השומר הצעיר. תבינו, בודאי, כמה רחוק אני מכל ההווי שלכם".
 
"ברוך בואך לביתנו, סגן דני", אמר אליהו בקול חנוק…
 
* * *
     
יום שישי. בעוד שעה תכנס השבת לביתה של משפחת המאירי, כמו לבתיהם של שאר ישראל. התכונה שהתחילה אמש לקראת שבת מלכתא רפתה.
 
רבקה המאירי הסתובבה נינוחה בדירה, לבושה בבגדי שבת וראשה עטוף מטפחת לבנה מקושטת ברקמה תימנית. אחד אחד הניחה את גביעי הכסף על המפה הצחורה והעבירה את מבטה על שאר הפריטים המונחים עליה.
 
תמר בת השנתיים טיפסה על אחד הכסאות ושאלה בקולה המתקתק: "איפה הגביע שלי?", "הנה הוא", ענתה רבקה והצביעה על הגביע הקטן מכולם. "ושל מי הגביע הגדול הזה?" – הצביעה תמר על גביע מבריק שעמד ליד הגביע של אבא. היא ידעה שאינו מיועד לאחד מבני המשפחה. "זה בשביל דני", ענתה רבקה בנחת. תמר הקטנה ידעה שעכשיו, כשאמא לבושה בבגדי שבת, יכולה היא שוב להטרידה בשאלותיה.
 
"הנה דני בא!" יעקב עמד צופה במרפסת זה כעשר דקות. ואומנם דני בא. הוא לא יכול היה לסרב להזמנתם הלבבית של אליהו ורקבה ולא לקול מצפונו. לפעמים תקפו אותו רגעים של תסכול בהם שאל את עצמו למה בכלל הביא על עצמו את המפגש הזה. אך די היה לו להיזכר בדמותו של חנן בהשכמת הבוקר, כשהוא עטור בתפילין ומתפלל בעוד חבריו מנצלים כל רגע נוסף לשינה. תמונה זו הסבירה לו היטב איך הוא לא יכול היה להשאר אדיש.
 
והנה הוא כאן, בביתם של אליהו ורבקה המאירי. הוא הושיט ידו לשלום לאליהו וענה בחיוך על ברכתה של רבקה שהחזיקה בזרועותיה את נתן התינוק. הוא חייך אל הילדים הלבושים בבגדי שבת והתחיל לחוש כיצד אופפת גם אותו ההרגשה השבתית, החגיגית והשלווה, על אף שהיה עדיין במדיו הצבאיים…
 
הסעודה השבתית תמה. הגיע זמנם של הילדים לישון. כאשר נגשו לדני לברכו ב"לילה טוב", מצאו אותו שקוע בברכון שבידו. הוא עיין בברכת-המזון זו פעם ראשונה בחייו.
 
קשה היה לילדים תמימים אלה להבין את מצב רוחו הכבד והרציני. הקידוש, הזמירות, השיחות ב"פרשת השבוע", חוללו סערה בנפשו. הבטחתו של חנן ז"ל, דומה, עתידה היתה להתקיים. אט אט החלו עיניו להיפקח. אור נרות השבת חדר גם אל נשמתו.
 
כה שקוע היה בהרהוריו, שלא הבחין כלל ברבקה השואלת אם ישתה כוס תה חם. היא חזרה על שאלתה ורק אז הרים את עיניו והסתכל סביבו. הילדים כבר נעלמו מן החדר, השולחן התרוקן משיירי האוכל והמפה שוב הית הנקיה, כשעליה ניצבים רק הפמוטים ובהם מרצדות עדיין שלהבות נרות השבת. אליהו ישב שקוע באחד מספרי הקודש הרבים.
 
"תשתה כוס תה חם?" – חזרה רבקה על שאלתה.
 
"או, לא תודה. אני שבע לגמרי מן האוכל הטעים". דני חייך והוסיף: "אני מרגיש ריקנות מסוג אחר. תאבוני להבין את אורח חייכם ודרך מחשבתכם הולך וגובר".
 
אליהו סגר בניחותא את הספר בו עיין. "רבקה מלאה את חובתה בסיפוק תאבוננו הגשמי, אולי אוכל אני לעזור לך מעט בסיפוק התאבון מן הסוג שהזכרת?! יש בודאי מספר רב של שאלות שהיית רוצה לשאול אותי. אנא, שאל".
 
ודני אומנם שאל. לא היה סוף לשאלותיו בכל הנוגע לדת ולערכיה. שאלות על עניינים שנראו לו כה לא צודקים ולא ניתנים להבנה. ואליהו השיב. תשובותיו ניתנו לפעמים בנחת ויישוב הדעת ולפעמים התלהט כולו והתרגש, עד שצר היה לו לדני על שאלותיו…
 
השעה היתה כבר אחר חצות. דני שכב על המיטה שהוצעה לו בחדר האורחים וכשנזכר שעוד בבוקר זה היה במחנה הצבאי, חייך חיוך של תמהון. יום שישי זה נראה לו ארוך מאין כמוהו. חוויות כה גדולות עברו עליו ועולמות חדשים נפתחו לפניו.
 
* * *
     
שבועות רבים עברו מאז שבת זו. דני התמיד בביקוריו אצל משפחת המאירי. אולם עתה, כשישב במקומו הקבוע ליד שולחן השבת, כבר ידע לזמר יחד עם כולם "יום זה מכובד מכל הימים". עדיין נזקק  היה לסידור שבידו, כי המילים לא היו שגורות בפיו, אך כשחזרו ושרו את הפזמון, היה מרים את עיניו ומסתכל סביבו. עיניו ראו נאמנה, לא עוד היה בחושך גמור, כפי שגער בו חנן הי"ד. הוא ראה לפניו תמונה ברורה:
 
הנה עקרת הבית הצנועה רבקה. היא מנהלת את הבית בשקט ובשלווה. לשאלתו אם אין היא חסרה חוויות מחוץ לביתה, ענתה בחיוך שאין היא חושבת שחוויה מחוץ לבית, שתהיה אומנותית ככל שתהיה, יכולה להגיע לחוויה אמיתית ונצחית כמו, למשל, לידה, או שן חדשה אצל תינוק, או ללמד את הילד בפעם הראשונה לומר 'קריאת שמע'.
 
והנה בעל הבית, השותף לכל אותן החוויות. אומנם במשך היום אין הם מספיקים כמעט להחליף רשמים, אך בשעות הערב, יש להם שעה קלה של קורת רוח, כאשר הם מוקפים בילדים ושומעים את סיפוריהם על היום שחלף, וכשהילדים כבר במיטותיהם, יכולים הם לשוחח ביניהם בניחותא.
 
דני חש שעתה הוא מבין ומעריך את אורח חייהם של אליהו ורבקה המאירי. הוא הבין את מה שהיה קשה לו בשיחותיו הראשונות עם אליהו.
 
על אף השוני הבולט בעיסוקיהם של בני הזוג, הוא עסוק ראשו ורובו בלימוד התורה, והיא בהליכות משק הבית, מאחדת אותם תודעה יהודית עמוקה ורחבה. תודעה זו מקיפה את דרך חייהם ואת נקודת מבטם על כל הקורה אותם ואף מאורעות יום-יום ומאורעות עולמיים והיסטוריים, מוסברים על פיה. הסכסוך הישראלי-ערבי, חילופי שלטון, אסונות טבע, המדע המודרני – כל אלה אינם, לגבי דידם, תופעות מקריות, אלא משתבצים במערכת הוויתם היהודית. לפי השקפתם הם רואים בתופעות אלה, ציוני דרך בהתפתחותו ההיסטורית של עם ישראל ושל העולם כולו, בהשגחתו של בורא העולם.
 
'גם פגישתי עם חנן המאירי לא היתה מקרית' – סיכם דני לעצמו והצטרף בהתלהבות אל זמירות השבת של משפחת המאירי.
 
* * *
     
"אמא, כבר חמש דקות לפני שבת, ודני עוד לא הגיע!" אברהם נשמע מודאג. הוא ויעקב עמדו למעלה מחצי שעה במרפסת, מחכים לראות את דני פוסע לעבר ביתם ומנפנף להם לשלום, כמו שרגיל היה בעת הגיעו לשבות את השבת בביתם.
 
"אולי קראו לו בדחיפות לפעולה צבאית?!" – נחמה רבקה את בנה, אבל גם בליבה קוננה דאגה. אין ברירה היא חייבת להדליק נרות שבת. רבקה ברכה על הנרות והפעם הוסיפה תחינה נוספת לבקשותיה: "רבונו של עולם, אנא שלח ברכתך וישועתך לדני הצנחן, שלא יאונה לו כל רע. שמור עליו והגן עליו מפני כל פגע רע והחזירו אלינו בשלום…"
 
באותן דקות בדיוק פקח דני את עיניו בחדר לטיפול נמרץ, בבית החולים רמב"ם בחיפה. עשר שעות קודם לכן הובהל לבית החולים במסוק צבאי, כשהוא פצוע אנושות.
 
שמונה שעות נאבקו הרופאים על חייו. עתה, תחת השפעת סמים משככי-כאבים, בהזיותיו נדמה היה לו שהוא ראה שלהבות של נרות מרצדות לנגד עיניו. האחות שניצבה ליד מיטתו הקשיבה למילמוליו: "הנה הם נרות השבת..שבת שלום אליהו…שבת שלום רבקה…", האחות מהרה לסובב את המנורה מעל מיטתו, במחשבה שזה הגורם להזיותיו על נרות השבת…
 
במוצאי שבת, לאחר שלא התקבלה כל הודעה מדני, צלצל אליהו אל הקיבוץ. כך נודע לו על האסון. בלילה של יום חמישי השתתף דני בפעולה מבצעית בלבנון והג'יפ בו נסעו הוא ושלושה קצינים נוספים, רוסס באש מחבלים. שניים מהקצינים נהרגו ודני נפצע אנושות.
 
המום וכואב יצא אליהו מיד בדרכו לחיפה, כשמשפחתו הדואגת והדומעת מלווה אותו בתפילה לרפואתו המהירה של הצנחן, היקר להם כל כך…
 
בכניסה לחדר הטיפול נמרץ התוודע אליהו להוריו של דני ולחבריו מן הקיבוץ ומן הפלוגה. כולם היו עדיין המומים מן האסון.
 
"כבוד רב הוא לי להכירך" – לחץ אביו של דני את ידו המושטת אל אליהו – "דני סיפר לי רבות על משפחתכם הנפלאה". הוא נאנח עמוקות ואחר הוסיף: "אתה יודע, אליהו, דני דיבר בזמן האחרון על השיקום הרוחני שהוא עובר. מחשבה רודפת אותי עכשיו, לאחר שלפני שעה קלה החליפו את הגדת מצבו מ"פצוע אנוש" ל"פצוע קשה" – כמה קשה עליו לעבוד עתה על שיקומו הגופני…"
 
קולו של האב השתנק. אליהו לחץ את היד המונחת בכפו בחוזקה. הוא הבין לליבו ונזכר במאמר שקרא לאחרונה על כוחה המרפא של האמונה. אליהו ידע שדווקא שיקומו הרוחני של דני יכול לעזור לו בשיקומו הגופני. עוצמה רוחנית ואמונה איתנה במנהיג העולם, נותנים כוח ורצון להתגבר על יסורים ומכאובים.
 
בכל ליבו רצה להעביר לאב המסכן את המסר החשוב הזה. הוא כרך את זרועו סביב כתפו השחוחה של האב, ואמר בשקט: "הרופאים עושים את שלהם. בוא נעשה אנחנו את שלנו".
 
שניהם התיישבו על הספסל בפינת אולם ההמתנה ואליהו פתח את ספר התהלים שהביא והצביע על פרק כ'. האב עקב במבטו אחר הקריאה המתחננת של אליהו: "יענך ה' ביום צרה…ה' הושיעה…"

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

ארץ ישראל שלי, ישבתי לכתוב לך מכתב, חשבתי שבטח כמו מה שעבר עלינו עד כה, כך עובר גם עלייך, את שותפה לשמחה וגם ליגון, שותפה אמיתית.

Featured Products