בחיים אין תקלות

בעודי בדרכי חזרה לסטמפורד-היל, נרעשתי כולי

 

 

נהג מונית אני, תושב ישראל בעבר וכיום בלונדון. באמתחת זכרונותי נס-הצלה של משפחה מאסון נפילת המטוס של חברת "פאן אמריקן" בשנת 1988 על ידי טרוריסטים. מטוס זה יצא מלונדון לכיוון ארה"ב והופל מעל העיר לוקרובי.

 

בנס הצלה זה הייתי עד וברוך ה’ אף זכיתי ליטול בו חלק.

 

ביום הטיסה הוזמנתי לקחת משפחה מסטמפורד-היל לשדה התעופה, לטיסה זו מלונדון לארה"ב.

 

בדרכנו לנמל התעופה, אירע לי מקרה שיגרתי: אחד מגלגלי הרכב במכוניתי התפוצץ. עצרנו, למורת רוחם של נוסעי קצרי הרוח, החלפתי את הגלגל המפוצץ בגלגל הרזרבה שבתא המטען.

 

אלא, שבהמשך הנסיעה נשמע לפתע קול התפוצצות נוסף מכיוון הגלגלים. היה זה למעלה מיכולת הסבל של הנוסעים הממהרים. ירדתי מהרכב, נוכחתי לראות שגלגל אחר מצא את מותו דווקא עכשיו, כאשר אין בתאי גלגל רזרבה נוסף. בהכירי את המצב ידעתי כי אין לי ברירה אחרת זולת להשאיר כאן את הרכב התקוע, לפנות לתחנת דלק סמוכה, הרחוקה מאיתנו במהלך של עשר דקות, ולרכוש גלגל מתאים.

 

מה אומר לכם? נוסעי הרעיפו על ראשי ברכות למכביר: "שתהיה לי בריא" – זעקה אם המשפחה, אשר איחור הטיסה הילך עליה אימים, "מדוע אינך מציין בראשית הדרך כי אין אויר בגלגליך?"

 

עוד טענות מאוד צודקות שכאלה האשימו אותי בכל הנעשה, אך לא היתה לי ברירה, עשיתי את הדרך לתחנת הדלק, רכשתי את הגלגל, ושבתי אל הרכב, כשהנוסעים, שלא הצליחו לעצור מונית אחרת, מטיחים בי קבלת פנים חמה ורותחת..

 

הפנצ’ר תוקן, המונית פתחה בשעיטה מהירה לשדה התעופה, מאחור ומהצדדים האיצו בי קולות חסרי סבלנות – למהר ולמהר, זמן הטיסה הולך ומתקרב, התפללתי בכל ליבי שנצליח להדביק את הקצב.

 

אלא שלפתע, נראה היה לי שזה חלום, נשמע במכוניתי צליל צורם מאוד ולאחריו נפצי זכוכיות…

 

היינו המומים, אך היתה זו מציאות:

 

משאית שלפני, שנשאה אבנים בחלקה האחורי, חרקה בעצירה שלא מן המניין, כתוצאה מכך נחתו על שמשת החלון הקדמי מטר של אבנים קטנות וניפצו אותה לרסיסים.

 

ויכוח קצר ביני לבין הנוסעים העלה פשרה, אמשיך אומנם לנסוע עם שמשה מנופצת, אך אין לי מנוס מלעצור לקחת את פרטי נהג המשאית, כדי אוכל לעמוד בנזק זה.

 

חרון אפה של הנוסעת וילדיה גאה, זו סיננה מבין שיניה מתוך לחץ נפשי, כי לא אעיז לבקש תשלום עבור הנסיעה. בעמקי ליבי שמחתי על הדרישה הצנועה, סברתי כי עוד אצטרך לשלם להם עבור המאסר במוניתי…ברוך המקום בזול.

 

אחר דין ודברים עם נהג המשאית, ביקש זה האחרון לראות את הנזק במו עיניו, הוא למכוניתי וזכה אף הוא בזר ברכות שנשלפו במיוחד עבורו.

 

לאחר עיכוב של עשרים דקות שוב יצאנו לדרך, אוזני עששו כבר, הדיבורים מילאו את הרכב מדופן לדופן ואל אוזני לא באו, אחזתי בהגה, לחצתי על הדוושה וגמאתי את המרחקים. השעון נתן לי תקווה כי נספיק עדיין להגיע זמן סביר לפני הטיסה.

 

עקב לחץ הזמן סטיתי במכוון מהנתיב המרכזי אל נתיב צדדי – האסור לנסיעה בדרך כלל, הנתון רק לנסיעת רכבי חירום, כאמבולנסים, מכבי אש וניידות משטרה. עברתי על חוק תנועה זה למען ירווח זמנם וליבם של פקעת העצבים ברכבי.

 

אודה, לא היתה זו פעם ראשונה שעברתי על עבירת תנועה זו. אך…ודאי ניחשתם כבר, הפעם הבהבו מולי אורות בלתי רצויים, מולי פסע מעדנות שוטר רחב כתפיים וחמור-סבר שהורה לי לעצור את הרכב בשוליים, בניע אצבע סימן לי לצאת ולתת לי דין וחשבון על מעשי בשולי הכביש.

 

השמשה המנופצת, התסיסה שברכב, ההצטדקויות שבפי – כל אלא לא שינו את סבר פניו הנוקשה כפי שלא הצרו את רוחב כתפיו.

 

התחננתי בפניו כי יואיל לשחרר אותי לשעה קלה, עד שאביא סוף סוף את נוסעי ליעדם, הסכמתי להשאיר בידיו את תעודותי וכל כספי, אך דברי נפלו על אוזן אטומה. עשר דקות יקרות ירדו לטמיון, שבתי אל הרכב והתנעתי אותו בפעם החמישית לנסיעה זו. הקיטור שמאחורי כמעט ופסק, כבר התייאשו מלהגיע לטיסה, מהלחישות הכבויות הבנתי כי הם מצויים כבר בשלב שלאחר היאוש…

 

הגענו לנמל התעופה, השעון הורה על כך שהמטוס בו אמורים היו ידידי להיות – המריא זה עתה. בתנועות רשלניות וכבדות פנו ללא אומר להוציא את חבילותיהם מהרכב.

 

רצתי לסדר להם מקום בטיסה של חברת "בריטיש אירוויס" שהתעתד להמריא לארה"ב כעבור שעה, הצלחתי ב"ה לסדר זאת בעזרת פרוטקציה שהפעלתי, דרך חבר שעבד בחברה זו.

 

הודעתי להם על הטיסה החילופית כשעיני נעוצות בקרקע, ברחתי כל עוד רוחי בי מן הטרמינל, מבלי לקבל פרוטה על נסיעה זו. נשמתי לרווחה שכמצאתי את עצמי לאחר פרשיה מוזרה זו:

 

התפוצצות גלגל אחר גלגל, התנפצות שמשה בנסיבות כה נדירות, קבלת דו"ח – וכל זה בנסיעה תמימה אחת…תפקידים רבים היו לפני בטיפול במכוניתי הפצועה, קיויתי שיומי יסתיים בכי טוב.

 

בעודי בדרכי חזרה לסטמפורד-היל, נרעשתי כולי לשמע קריין החדשות המודיע בקול רועד על נפילת המטוס, אותו מטוס בו היו צריכים להמריא הנוסעים שזה עתה הורדתי בשדה התעופה. ראשי הסתחרר וידי רעדו, "רבונו של עולם", זעקתי, "מה גדלו מעשיך, מה מאוד עמקו מחשבותיך", גרוני נחנק מדמעות, לא ידעתי את נפשי. נוכחתי לראות עין בעין בהנהגה המופלאה של ה’ יתברך.

 

* * *

אודה לבורא-עולם בכל לבב על שנתן בליבי תבונה והשכל ברגע הנכון, הבנתי כי נוסעי אוהבי (והפעם, לשם שינוי, נכונים הדברים) אמורים לטוס עם "בריטיש אירוויס", בעוד שבני משפחתם סבורים כי נפלו חללים בטיסה של "פאן אמריקן".

 

שמתי פני מיידית לעבר הבית בסטמפורד-היל שמשם לקחתי אותם, בכדי לבשר על נס ההצלה. הפעם, ב"ה, עברה הנסיעה במהירות ללא הפרעה.

 

את הדלת פתחו לי בני משפחה חיוורים כסיד, אשר פחד אימים שיתק אותם אפילו מלשאול אותי מילה. נכנסתי פנימה, בזהירות רבה התחלתי לספר להם את סיפורי, על כך שיקיריהם ניצלו, וכי חיים כולם.

 

* * *

סיפור זה ועוד סיפורים רבים על אנשים שניצלו מטיסת דמים זו (כרטיס טיסה – כרטיס הצלה), הסעירו את הרחובות היהודיים, נוכח הנהגתו המופלאה של הבורא יתברך. אנשים פקחו עיניים להאמין שכל כל ‘פקק’, כל תקלה או פנצ’ר, דו"ח מרגיז, או כל עיכוב ושיבוש – הכל מאת ה’. הכל בהשגחה פרטית ומדוייקת שנועד להצלת חיים.

 

* * *

כותב הסיפור הנ"ל ציין במכתבו דבר נפלא בשם הצל"ח:

 

המשנה בסוף מסכת ברכות אומרת שלעתיד לבוא לא יברכו "ברוך דיין האמת", כי אם "ברוך הטוב והמיטיב". מסביר הצל"ח את כוונת המשנה, שעל אותם מקרים שבימינו אמרנו עליהם "ברוך דיין האמת", כי נראים היו לנו כצרה ומצוקה, עליהם עצמם נשוב ונברך לעתיד לבוא ברכת "הטוב והמיטיב" – כי נראה שכולם היו רק לטובה.

 

אך עלינו לזכור: אין צורך שיארע אסון, חס ושלום, בכדי שנדע שתקר במכונית בעיצומה של נסיעה – מכוון הוא מן השמים. אין צורך שייהרגו בני אדם, חס ושלום, בכדי שנסכים להודות שנפץ שמשה לפתע פתאום, או דו"ח מרגיז באמצע הדרך – הינם יד ה’ ממעל…

 

עלינו לחייך באמונה ובהסכמה מול כל מה שקורה לנו – אף כי אינו מוצא חן בעינינו במבט ראשון, עלינו לשנן ולחזור ולשנן, באוזנינו ובאוזני ילדינו, כי הכל מאת ה’, הטוב והמוטב, אף כי נפלאת בעינינו, הכל חסד ורחמים מאיתו יתברך שמו, והלוואי שתקויים תפילת דוד המלך: "הראנו ה’ חסדך", שיהיו החסדים נראים וגלויים.

  

  

(מתוך "נפלאותיו לבני אדם" – חלקים 1, 2, 3 מאת המחבר)