כללים שאסור להפר
זה לא התחיל ביום אחד. הסדק הראשון בחומת הידידות הבצורה קרה בגלל דבר של מה בכך. שטות והבל. מעשה שטן שהצליח למעלה מן המשוער לגרום פירוד בינינו...
זה לא התחיל ביום אחד. הסדק הראשון בחומת
הידידות הבצורה קרה בגלל דבר של מה בכך. שטות
והבל. מעשה שטן שהצליח למעלה מן המשוער
לגרום פירוד בינינו.
הסיפור הבא, שקרה במיטב שנות בחרותי בזמן שלמדתי באחת הישיבות הגדולות בארה"ב, שמור היה בליבי זמן רב. למרות שהורו לי מפורשות לפרסמו, עדיין היססתי ודחיתי את הדבר מתקופה לתקופה מתוך חשש טבעי לפרסם נימות אישיות.
עתה, משחלף זמן רב והמסר הוא כה עצום, אני שב ברעד לאותו קטע מרטיט שדומה כי כבר נתגלגל ובא זמנו לבוא בשער בת רבים.
סיפור זה בא לעורר מכאן ואילך את הזהירות העצומה הנדרשת בין אדם לחברו, ואם לא כך היה הדבר, חברי ואני (שעליהם הסיפור) לא היינו מעלים על דעתנו לתת מקום פומבי לנושא כל כך אישי, הטוען בחובו מידה גדושה של אי נעימות. אלא שחזקה עלינו הפקודה – להביא את הדברים לידיעת הרבים, למען ידוברו ויועברו, לחלחל בנו אחת ולתמיד כי גדול כבוד הבריות. גדול ונורא.
***
קשר הידידות שלי עם נתן, חברי בן גילי, ידוע היה ומפורסם ברחבי הישיבה ומחוצה לה. מסוג הקשרים שאיש אינו זוכר במדוייק את פתיחתם ואיש אינו מעלה על דעתו כי יהיה להם סיום אי פעם. היתה זו ידידות ממושכת בעלת קרבת לבבות מיוחדת במינה. פעפעו בה בעוצמה רבה כל סממני התלהבות שנות הנעורים וחדוותן, ביחד שאפנו להגיע לגדולות.
השפה המשותפת שמצאנו, הביאה אותנו להשלים זה את זה. אל כל מקום צעדנו ביחד ואת מרבית הדברים ביצענו בצוותא. היה זה לשם דבר ואף דובר הרבה בין החברים. "תרין ריעין דלא מתפרשין" (שני רעים שלא נפרדים) – פשוטה של אימרה כמשמעה.
לא יפלא איפוא הרעש הגדול שהדהד מבית ומחוץ, כשהמצב הגיע לכך ששונים היו פני הדברים מן הקצה אל הקצה – בעקבות מעשה שטן שהצליח למעלה מן המשוער לגרום לפירוד בינינו. ההלם שהכה את כולם, התדהמה והפליאה, באו לידי ביטוי בדיבורים ומעשים רבים שרק הוסיפו שמן למדורה, או יותר נכון כפור לקרח.
***
זה לא התחיל ביום אחד. הסדק הראשון בחומת הידידות הבצורה קרה בגלל דבר של מה בכך, שטות והבל, כדרכם של בחורים שטרם הבשילה בהם דעת. אולם סדק, אף אם אינו אלא שטות והבל, הינו סדק של פירוד.
התעלמנו ממנו, שתקנו והבלגנו מבלי להשלים את הלבבות בטרם יתווסף סדק על סדק עד כדי בקיע של ממש. גם כאשר הלבבות כבר רחוקים היו מלהיות שלמים – עוד המשכנו כלפי חוץ את הצעידה ביחד, אולי מתוך תקווה כי הדברים בינינו יסתדרו מאליהם עם הזמן.
לא ידענו שגם בין ידידים ישנם חילוקי דעות, תרעומות וטרוניות, אשר מותר להן לקרות והן לגיטימיות ומקובלות. טרם חכמנו להבין כי כשמגיע מצב כזה יש לשוחח עליו, להעלותו על פני השטח ולדון בו ביחד, להביא מזור ופתרון ולא להחניק אותו פנימה ולהניח לנפשות ולהרקיב את שיתי הלב.
כשבפנים החלה התרופפות של ממש, העלה הלב הנרגן הרהורים היוצאים מן הפה ובאים לידי ביטוי מפורש. מפה ושם החלו חברים מן הצד לשמוע מפינו צלילים שונים ומשונים ביחס למה שנעשה בינינו. לבני אדם יש נטיה בלתי זכה להיאחז בצלילים נוגים וכאובים, לשמוע אותם היטב ולחזור ולשמוע, לחקור אחר מעמקיהם ולמצות עד הסוף את כל המשמעות העכורה שהם מבטאים – כדי שיוכלו לקום ולהצחין את חללו של עולם בדבר החדשה המסעירה.
וכאשר היא בושרה ברבים, מפה לאוזן ומיחידים לקבוצות עד אשר הפכה לנחלת כל הפטפוטים כולם – שוב לא היה טעם להכחישה: בטלה החברות בין נתן לחיים וכבר אין ממנה כל זכר!
כמה מן הבלתי מזוככים, אשר מן הסתם לא טוב היה להם בעצם קיומה של חברות זו – מהרו לקבוע עובדות קולניות שלא זו בלבד שבטלה החברות אלא שהררי טינה מפרידים בין השניים ואין כל סיכוי שישובו לחברותם כבראשונה. ולא נחה דעתם מקביעה זו עד שהפכו והפכו בה בכל עת, דשו בעניין המר במחיצת בעלי הדבר ושלא במחיצתם, שמחו על כל הגה והבל רותח שהצליחו להפיק מאחד הצדדים – כעל שלל רב.
גם בזמנים ‘רותחים’ כאלה לא העליתי על דעתי, ואני בטוח כי גם נתן חברי לשעבר לא העלה על דעתו, שיתגלגלו הדברים עד כדי כך. בינינו לבין עצמנו סבורים היינו כי יוחלקו הדברים איכשהו. אולם מאז נכנסו אל העניין מידות עכורות בלתי קרואות של מתערבים מן הצד – יצא העניין מכלל שליטה.
***
אבל, ככל האירועים בעולם חולף זה, גם זמנה של הסערה הנוכחית תם. לאחר שהנושא נלעס ונשחק עד בלי די, הושלך הצידה כאבן שאין לה הופכין. אלה העסוקים בבניין עולמם מתוך דגש על עיקר החיים – לא שייכים היו אל העניין מעיקרו. חסרי העיסוק שמיאנו להפסיק לבחוש ולהעלות בועות בנושא – החליפו את העניין במשהו אחר מעניין. שגרת החיים שבה למסלולה בשינוי קל: בטל כל קשר עין ולב ביני לנתן, מטוב ועד רע. לא בדיבור, לא במחשבה ולא במעשה. הפצע הזה הגליד והתרגלנו אליו, הפך לצלקת יציבה וקבועה שכבר אין מדברים עליה.
וכך, מבלי שיוחלף בינינו הגה, מתוך התעלמות והסתגלות למציאות הקרירה והקיימת, כל אחד מאיתנו עשה את דרך חייו בקרב הסביבה הקרובה אליו.
ביום חופתו של נתן באתי אף אני בין כל החברים להשתתף בחתונה – על אף המבוכה. לא רציתי שהיעדרותי תהיה מדוברת. ניצבתי בצד, מהרהר בדבר המציאות ש"חתן מוחלים לו על כל עוונותיו" – כשלפתע נתן קם ממקומו והתקרב אלי. דמי קפא וליבי כמעט והפסיק לפעום כאשר נתן אחז בשתי ידי ומשך אותי למרכז המעגל. מטבע הדברים התעצמה השירה שבעתיים וקולות הזמרה הרקיעו שחקים מרוב התרגשות.
הסובבים יכולים היו להניח כי הנה רוקדים כאן ידידי נפש אשר אין להם בעולם זולת הידידות ההדדית – אלא שכמה חסרי לב מקרב החבורה, יבורכו משמים על אף חוסר רגישותם, פצחו בשירה סוערת: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל…"
הפצע במעמקי הלב שתת מרירות, התקופה ההיא, שהותירה אותי בעמדה של הנעלב, איימה לגאות בתוכי על כל מוראותיה. הבנתי לליבו של נתן, שרצה ביום שמחתו להיות נקי וזך, גם אני נושא בליבי את אותו רצון טהור לקראת יום חופתי, אלא שכנראה יש דברים שאינם נמחים במחי יד, בריקוד מביך ברבים…
מחיתי את כל המחשבות, הרי "חתן מוחלים לו" ואפילו על החמורות, התנערתי מכל ההרהורים הטורדניים והשבתי לנפשי את הרגיעה הקרירה. חבל שהיתה ידידות, חבל שהיתה מריבה. טוב שהיה ריקוד, טוב שקיימת מחילה. טוב לשנינו שנפרדו הדרכים.
***
היה זה בשעה חשוכה של לפנות בוקר, בביתי אשר נתברכתי בו בירושלים. התיישבתי על מיטתי בלב פועם ונפחד, נבוך ונרעד, המום מן החלום שזה עתה התעוררתי ממנו. הבטתי סביבי בחוסר מנוחה, משחזר שוב את דבר החלום הקצר הזכור לי לפרטי פרטים.
ניסיתי לנער אותו מזכרוני כדת "חלומות שווא ידברון", אך ההתנערות לא הועילה. ראיתי בחלומי את נתן משוחח עם חבר מהישיבה, נדמה לי שזה היה יהודה. לפתע פונה אלי יהודה ומדבר, תוך כדי הפניית אצבע לעברו של נתן, ואומר את המלים האלה: "רואה אותו? דע כי אילו מחלת לו, יכול היה להיפקד כבר פעמיים בישועה של קיימא (ילדים). בפעם הראשונה אירעה לו סיבה נוראה זו וזו, בשניה שוב איכזבה אותו עגמת נפש קשה…"
לא אני שאתייחס לחלומות. הורגלתי להתנער כליל מכל הקשור לדמיונות וריחופי חלומות שאין בהם ממש. אמרו עליהם, על החלומות, כי זרמי המחשבות המתרוצצות במוחות בני הדורות החלושים, עלולים לתעתע בחלומות לילה שאין בהם ממש. עקב כך ניסיתי לחזור לישון, אך המחזה לא חדל ולא הרפה. שנים כבר עברו מכל אותה מהומה, והנה שוב חיה וערה לנגדי במלא סערתה.
חברי ללימודים שהבחין בבוקר שאיני רגוע, לא הניח והפציר בי להקל מעל עצמי ולספר מדוע כה רעות פני היום. סיפרתי לו את החלום המוזר שאינו מרפה ממני. הוא יעץ לי לשוחח על הדבר באוזני אישיות רוחנית ברת סמכא. וכך מצאתי את עצמי אצל הרב אב-בית-הדין מאקאווא שליט"א, מגולל את דבר החלום.
ברגע שסיימתי להשמיע את הדברים סערה התחוללה: "החלום אמיתי בתכלית הדיוק ואין כל ספק בכך", פסק הרב, "עליך להמציא עצמך בפניו, אישית או על ידי שליח, ולפרש את מחילתך ברורות…"
יצאתי כולי תהייה ובהייה. הרי מחלנו זה לזה לפני שנים, אפילו רקדנו ביחד ביום חופתו. ברגע זה כבר לא יכול הייתי להצפין בליבי את האמת – שלא הושלמו הלבבות, לא טוהרו ולא נוקו כלל וכלל. מחילה היא עניין שבלב, הצריך לבוא לידי ביטוי בפה מלא. כאשר אין בקשת סליחה וקבלת סליחה מפורשת – לא יעזרו ריקודי מחילה. הלב נותר טעון וכאוב, חנוק בחריפות רבה, ולא ינוקה עד שיוצף ברגשות של ההכנעה העזים הבאים רק בעקבות הסליחה המפורשת והמוחלטת! יש לה כח עצום, לבקשת ה’סליחה’ ולהשמעתה באופן ברור. הכח הזה אינו קיים בשאר המעשים האמורים לבטא סליחה.
לא המתנתי. התחלתי לערוך בירור אחר מקום מגוריו של נתן. איתרתי גם את מקום לימודו ואת מספר הטלפון. חייגתי, למרבה ההיסוס ואי הנעימות, וביקשתי את נתן. ליבי פעם וזיעה קרה כיסתה אותי. רעד לפת את ידי וכמעט שנסוגתי אחורנית – אך ידעתי שזהו זה, עד כאן. עלי לבצע מיד ועכשיו את הדרוש ממני. "עת לחננה כי בא מועד"!
"מדבר חיים", הממתי את נתן. "ברצוני לפגוש אותך עוד היום. פקד אותי חלום מוזר הקשור אליך". "מה? מה אמרת?" קרעה את המועקה פליאה נוראה. לא הארכתי בשיחת הטלפון, החלפנו כמה מילות סיכום וקבענו על נקודת מפגש. כך נותקה השיחה והלבבות נותרו שניהם פועמים יחדיו בחרדה.
***
כשהגעתי הוא כבר המתין שם, מהלך בדריכות. העברנו ‘שלום עליכם’ נבוך בינינו. התיישבתי לידו והתחלתי בקול רועד לספר לו את דבר החלום, ונתן פרץ בבכי גדול: "בדיוק כך…בדיוק כך…"
לאט לאט הצלחתי לשמוע ממנו משהו, קטעי דיבורים אפופי מתיחות – "פעם ראשונה – אכן פקדה אותנו סיבה נוראה זו וזו, שנאמרה לך בחלומך. בשניה – עברה עלינו עגמת הנפש הקשה, שפורטה אף היא בפיך…"
אמנם כן, החלום אמיתי לפרטי פרטיו. שתקנו זמן רב, נתונים תחת הלם כבד ונורא. ונתן המשיך:
"אין לך מושג איזו תקופה קשה עוברת עלינו, ארוכה וממושכת שהאופק שלה לא נראה עדיין. מרוממים אותנו לרקיעי התקוה – ושוב אנו מתנפצים אל סלעי האכזבה פעם אחר פעם. אתמול בבוקר שח בפנינו אדם שהתעסק בענייננו את פליאתו הגדולה מול המתחולל, מבלי שיהיה כל הסבר הגיוני לכל מה שקורה לנו. בצר לי שוחחתי באוזני יהודה חברנו, שראית בחלום, ושפכתי בפניו את מר ליבי ואת דאגתי העמוקה ממה שקורה לי. ‘אני זקוק לישועה’, אמרתי, ‘הלוואי שיעזרו לי כבר משמים…’ יהודה ניחם וחיזק אותי. עוד תפילתי בפי והנה הבוקר שיחת הטלפון ממך. נתקבלה תפילתי, הודיעו לי משמים את מה שלא העליתי על דעתי מכוחות עצמי, מכיון שהייתי סבור כי כבר התפייסנו ביום חתונתי…"
אפופי התרגשות עצומה שאין לי פה ולשון לתאר אותה – זוחלים ורועדים מן המתחולל לנגד עינינו – מחלנו איש לרעהו בלב ונפש. הודעתי לנתן מפורשות כי אני מוחל לו בלב שלם על כל המצער והמכאיב שאירע ומעתה אין בליבי עליו כלום. כל הכעס והמרירות נוקזו מן הלבבות, פחד ורחב הלב לתחושות של חמלה ורחמים. שמעתי אף אני את דבר המחילה, שיצא עם דמעות רבות מפיו.
אחרי טלטלה שכזאת מופנה המבט לאחור והדברים מקבלים סוף סוף את היחס הנכון והאמיתי: ההרים הפכו פתאום למישור נקי ומואר. או אז התבררו הבקעות והתהומות טעוני הרגשות ההרסניות, כמשעולי אנוש שגרתיים. ממה עשינו עסק? על מה התחוללה המהומה? בגלל אי-אלה זוטות כחוט השערה שניתן היה לפתור אותן בשיחה פשוטה וטבעית…
לאחר מחילה ברורה וגמורה, חשנו מטוהרים ושקטי לב כפי שלא חשנו שנים רבות. טעמנו לפתע שלווה פנימית שלא זכינו בה מאז. מסתבר כי סערה, זו שהפריעה למעלה ולמטה, עוד רחשה אי-שם במצולות הלב ולא הרפתה. עתה לראשונה שככה וכבתה. מעין רווחה שפשטה בנינו, איזה משא איום שפורק.
***
"מה אירע אז ביניכם?" נמתחה השאלה, "מה התחולל אז בישיבה?" – שאל מורי ורבי, לאחר שסיפרתי לו על דבר החלום והשלכות האירוע.
"אינני יודע, מקרי נערות, מריבות ילדות, סתם, על כלום, על שום דבר…" – עניתי כשהמילים נפלו מפי כשברי-מילים מבויישות.
"מחלת לו. כבר התפייסתם בלב שלם. אם כן, הוא יוושע…"
ואכן, תוך אותה שנה, שבתי שוב אל רבי, להודות לבורא עולם על ישועתו של נתן בהיוולד לו בנו בכורו לחיים. עודי מדבר בהתרגשות ופני רבי אורו לעברי בברכת השמחה וגמר כל העניין: "מזל טוב.. מזל טוב…"
(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור