נרות חנוכה בגטו וארשה

"שוייצ'קי!" (נרות), זרקתי לו בפרצופו קריאה נחרדת ומוזרה, מבלי שהוא יתפוס בדיוק, כי ברגע זה התחשק לו לעבד יהודי נבזה כמוני, להדליק נר חנוכה בריש-גלי ובפומביות יתירה...

3 דק' קריאה

משה פראגר ז"ל

פורסם בתאריך 25.12.07

 
 
"להדליק נר חנוכה" – איפה? בגיא הצלמוות והאבדון! "לפרסומא ניסא" – היכן? במחנות השעבוד, העינויים וההרג! "הנרות הללו קודש הן" – הכיצד? באין פתילין ושמן, באין כל, מלבד התשוקה להתמסר על קידוש השם!
 
 
הללו הם דברים כהוויתם. מעשים שהיו. עובדות שנרשמו מפי עדי ראיה, שהיו בעצמם שותפים נאמנים לעשיה הזאת.
 
***
מספר, למשל, אחד משיורי גיטו ווארשה, לייבל פינקוסביץ':
 
לפני יותר מעשרים שנה, בחורף של שנת תש"ג, לא נותרה בווארשה רק שארית של הגיטו המתחסל – והנאצים קראו לה בלשונם "רעשט-גיטו".
 
כל אלה הנשארים ידעו מכבר מהו הגורל הצפוי להם. ואין תימה, איפוא, כי הבולמוס המבוהל של "חטוף ואכול" השתרר בתחומי הגיטו המרוקן. כל מה שהרויחו עובדי הכפיה היהודיים, אשר נשאו נפשם בכפם, וכל מה שהצליחו ללקט ולאסוף מאחרית רכושם – כל זה עשה דרכו ישירות לכיסים של המבריחים הפולניים, שסיפקו להם מזון וכל יתר הדברים הנחוצים, שנחשבו אז בגדר של מותרות.
 
וגם אני בחלומי – גם אני חיפשתי משהו להשיג אצל המבריחים הגויים, תמורת שכר העבדות שקיבלתי, כמי שהשתייך על פלוגת העבודה המועסקת מעבר לחומות הגיטו.
 
מדי ערב חזרנו הביתה דרך שער הגיטו, אחרי עבודת כפיה במשך כל היום במפעלי תעשיה בצד הארי של ווארשה. הייתי מסכן את עצמי בקביעות, וסר למשך רגעים ספורים אל ראש המבריחים הפולניים, בארטעק שמו, אשר דירתו ומטה פעולתו נמצאו ממש סמוך לשער הגיטו.
 
אולם באותו ערב, כאשר שבנו וצעדנו בסך ממקומות העבודה שמחוץ לגיטו, צמח במוחי רצון נועז ומוזר. ידעתי את הלוח היהודי על בוריו, ידעתי כי הערב חל הנר הראשון של חנוכה, והתשוקה שנדלקה בי ברגע זה היתה, אכן, גם מוזרה גם נועזת.
 
אני מוכרח להשיג עתה נר להדלת נר חנוכה, ויהי מה! גמלה ההחלטה בליבי, משקפצתי אל המבריח הגוי לשהות קצרה וחטופה.
 
"בולצ'קי" (לחמניות), הציע לי המבריח את המציאה הגדולה למכירה, בצורת לחמניות אפויות למחצה ושחורות בהחלט, שהשיג אותן מאיזו מאפיה בלתי ליגאלית בצד הארי.
 
"שוייצ'קי!" (נרות), זרקתי לו בפרצופו קריאה נחרדת ומוזרה, מבלי שהוא יתפוס בדיוק, כי ברגע זה התחשק לו לעבד יהודי נבזה כמוני, לא לשבור את הרעב בלחמניה טריה, אלא דווקא להדליק נר חנוכה בריש-גלי ובפומביות יתירה…
 
"ומה המחיר שהנך מוכן, ז'ידקו, לשלם תמורת נר חלב, שאין למוצאו בווארשה כולה?" – ניסה הגוי המבריח, הערמומי, למתוח כהוגן את המחיר.
 
"לא נר אחד כי אם שני נרות נחוצים לי כעת, ואם תמציא לי אותם בו במקום, אשלם כל מחיר שתדרוש ממני!" – סיכנתי והעמדתי את הכל על הקלף.
 
"פרושיען בארדזו" (בבקשה רבה), הצטחק הגוי לעומתי בצחוק רווי מזימות, וזרק את הכדור בחזרה אלי, "אני אציע לך עיסקה באורח שקרוי "הונור" (כבוד), ואשמע מה שאתה מעדיף להחליף איתי תמורת שני נרות?…"
 
"הא לך! קבל נא, ונגמור את העסק!" – הגשתי למבריח הערום חפיסת סיגריות רבת ערך, אשר השגתי אותו יום בקושי רב ובמחיר עצום, בשוק השחור של ווארשה הגויית.
 
"זגודה!" (מסכים), פרץ הגוי בקול עליז.
 
"רק בתנאי קטן", נזכרתי בו כרגע בקושי העיקרי, "שתרשה לי, בארטעק, להדליק את הנרות בחלון דירתך! כי אצלנו היום "שוויענטו חאנובוקה" (חג החנוכה).
 
"השתגעת?!" צעק הגוי בקול לא לו, "כלום שכחת ממשטר האפלה ששורר אצלנו בתנאי המלחמה?"
 
"אינני מכיר אותך בתור "טחורש" (פחדן)" – נאחזתי בנימוק חד וחריף – "והשד לא יקח אותך, אם אדליק את הנרות לרגעים מועטים!"
 
"דו פיורונא" (חזיז ורעם!) – התחצף הגוי והרהיב עוז בנפשו, משנוכח עד היכן העניין נוגע לליבי.
 
מכאן ואילך כבר התרחש הכל בקצב נמרץ ונסער ביותר. בדירתו של הגוי המבריח, על מפתן הגיטו, קיימתי את המצוה של הדלקת נר חנוכה הראשון. נוכחו במקום עוד עובדי כפיה יהודיים לא מעטים.
 
ומה בכלל התרחש שם? כל העסק לקח רגעים ספורים וחלף במהירות הבזק. אך כל אחד מאיתנו חש בפועל ממש, כאילו חזה בניצוץ של נס חנוכה הגדול!
 
ליל חורף אפל וחשוך רבץ מעל לווארשה כולה. מעבר מזה הזדקרו מתוך מעבה האפלה חומות הגיטו, מוארים בפנסי כיס של סרדיוטים נאציים אשר שמרו על שער הכניסה. ומעבר לזה, מן הצד הארי, נעו המוני צללים שניכרו תודות לאור החיוור והמרוסן שהיה מותר לפי חוקי האפלה.
 
בטבורה של עלטה כללית זו, התנצנץ לו שביב הגבורה של נר החנוכה באש העקשנות היהודית!
 
ליד החלון הפונה החוצה, באחת הקומות העליונות של בית מגורים וורשאי טיפוסי, הבנוי במבצר מרובע – ניצב מאן דהוא מבין שרידיו של הגיטו המבותר, ברטט, בקול רועד, וכיוון את הברכות לעבר הגיטו המתפתל בפרפורי אימה ופחד!
 
"להדליק נר של חנוכה!…שעשה נסים לאבותינו בימים ההם!…שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!…"
 
"אמן! אמן! אמן!" – ענו אחריו כמה וכמה מעבדי הגיטו, צללי אנוש דרוסים ורמוסים כתולעת.
 
נר חנוכה עלה בחלון. חולפים רגעים של צפיה דרוכה. רגעים או שעות? רגעים שהם ארוכים כשעות? או רגעים שהם יקרים כמו נצח? יותר נכון: שניות ספורות בלבד, כי בינתיים נחפזו הנוגשים שלנו להכניס את כולנו לתוך הגיטו.
 
אולם לאחר שעברתי את השער הרשיתי לעצמי הצצה נוספת אל מעבר לחומה, אל מרומי הבית הגבוה שממול, היכן שראיתי את נר החנוכה שנוצץ בחלונו של המבריח הגוי – לפרסומא ניסא!
 
 
(באדיבות "עת לחשוב", השבועון לבית היהודי). 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

רק אז, סביב השולחן בסלון, לצד כוסות התה המהביל, יצא הסיפור המזעזע לאור, לאוזני המשפחה וכל שאר חברי המושב: אמא באמת היתה 'לאגער אלטסטע' - זקנת המחנה...

Featured Products