מצליחים במבחן המציאות

מצליחים במבחן המציאות

בקשה צנועה

סוף סוף הגיע הרגע שבו זכה צִיּוֹן לעמוד מול הרב ששינה את חייו. משהו מטלטל ומסעיר עבר עליו בחודשים האחרונים. הוא היה בחור חילוני רגיל כשחברו הטוב משך אותו לשיעור שכונתי קטן של אחד התלמידים של הצדיק שכעת הוא ניגש לדבר אתו. השיעור פתח אצלו שערים שהיו חסומים עד אז. משיעור לשיעור ההתלהבות גברה והתשוקה התעצמה. ומאז הוא הרגיש שהוא עף כמו ציפור מפסגה לפסגה. הנחת התפילין הראשונה, השבת הראשונה, הכותל, התפילות – כל אלה האירו את נפשו, מילאו אותו, וגרמו לו לחיות בהרגשת ריחוף. ציון טעם לראשונה את טעמו המתוק של עונג רוחני.

אבל הוא ידע שהשיא עוד לפניו. מרגע ששמע על השבתות המיוחדות בצל הרב שאת תורתו למד אבל אותו לא פגש – מאותו הרגע ידע ציון שהוא חייב להגיע ולהיות שם בשבת. ולבסוף זה אכן  קרה, נרגש עד עמקי נשמתו מצא את עצמו בקבלת שבת מרוממת בבית המדרש של הרב יחד עם מאות חסידים, לא יכול להפסיק להסתכל על הדרת הפנים והאור שקרנו מדמותו. הוא כבר ספר את הדקות לשיחה האישית עם הרב שנערכת כנהוג במוצאי השבת, ואי שם בין השעות שתיים לשלוש לפנות בוקר הגיע תורו.

לקראת סוף השיחה הביע ציון את אהבתו הגדולה לרב ואת רצונו להיות קשור לרב כל ימי חייו, ותשובת הרב הפתיעה אותו. הרב אמר לו: "אם אתה כל כך אוהב אותי אז תרשה לי לבקש ממך בקשה שלדעתי אינה מוגזמת…" "כל מה שתבקש כבוד הרב" ענה ציון. "בקשתי היא שכאשר תבוא להרביץ לי, אל תרביץ לי עם מקלות וברזלים, רק עם הידיים…"

שיעור לחיים

ציון היה המום מהתשובה. על מה הרב מדבר? הוא כל כך אוהב את הרב, האם יש סיכוי בעולם שיחשוב להזיק או להרע או אפילו לא לנהוג בכבוד הראוי לרב שהאיר את עולמו והציל את חייו מהחושך?!

אבל הרב ידע טוב מאוד על מה הוא מדבר. הוא הכיר את זה גם מהתורה וגם מניסיונו האישי. הרב סבל רבות מתלמידים רבים שהיו מעריצים ומתלהבים בתחילת דרכם ובחלוף השנים הפכו לחולקים חריפים ורדפו את רבם עד חורמה.

אבל לא בגלל זה ענה הרב לציון כמו שענה. הרב רצה ללמד אותו את השיעור העמוק ביותר בחיים האלה. הרב רצה ללמד אותו ואת כולנו, ששום דבר לא משנה את הבן אדם חוץ מעבודה אישית.

חוויות רוחניות זה דבר נפלא. להתקרב לצדיקים וללכת לשיעורי תורה להתעורר ולהתרגש מהשבת ומהמצוות – אין מתוק מזה. אבל מתיקות לחוד ושינוי עמוק בחיים לחוד. השינוי העמוק בחיים לא מגיע מאור רוחני גדול ככל שיהיה. השינוי העמוק בחיים מגיע אך ורק מעבודה, עבודה יסודית, עבודה עקבית, עבודה שלפעמים יכולה להיות אפורה ושוחקת בלי טעם ובלי ריח. אבל רק זה מה שבסופו של דבר משנה את הבן אדם מפנים והופך אותו לאיש אחר מבחינה מהותית.

הכול קורס

האם יש לנו מושג מה זו נבואה? מה זה מראות אלוקים? יחזקאל הנביא אומר: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים". ולמדרגה הזאת הגיעה כל שפחה בקריעת ים סוף. מן הסתם בעלי המדרגה של אותו הדור זכו לעוד הרבה למעלה מכך. כל בני ישראל שיצאו ממצרים, למעלה ממיליון יהודים, ראו את ה' עין בעין, הם הגיעו למדרגת אמונה ברורה ומוחשית, וגם ברמה האישית חוו חוויה מסעירה של הצלה מופלאה מבית כלא ענק של עבודות פרך. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – כולם מאמינים במשה, ומן הסתם חשו הכרת הטוב עמוקה לגואל הצדיק.

אבל האם ההתעוררות הזאת והרגשות ה"עמוקים" האלו החזיקו מעמד במבחן המציאות? שלושה ימים בלבד לאחר מכן, בניסיון הראשון של הצמא במדבר הם כבר מתחילים להתרעם על משה על המחסור במים, ולאחר מכן על המחסור באוכל, והרבה לפני מתן התורה הם כבר לא בטוחים האם יש ה' בקרבם אם אין.

אפילו ההתעוררות העצומה של מתן תורה שבו דיבר ה' אל כל יהודי פנים בפנים – התרסקה על קרקע המציאות, ובתוך ארבעים יום הם כבר עשו את העגל ולאחר מכן אנחנו כבר מכירים את כל החטאים הגדולים כחטא המרגלים, המתאוננים, והמתאווים ועוד, והשיא ללא ספק היה בחטא קורח שבו ממש יורקים בפרצוף של האיש שכל כך מסר נפשו למענם, שכל כך התפלל, שכל כך התאמץ, שכל כך אהב אותם באמת.

המסגרת המושלמת

אז נכון, כבר כתבתי על זה. אבל המסר הזה כל כך נוקב שאי אפשר להפסיק להעמיד אותו כנגד עינינו בכל פעם מחדש ומכיוונים חדשים. במאמר הזה ברצוני להדגיש, שכל מה שאני חוזר ואומר ששום דבר לא משנה את הבן אדם זה כולל גם את כל העולם הרוחני. אפילו  הנסיעה לאומן לא תשנה אותך בלי עבודה.

ואדרבא, אם האדם לא יעבוד על עצמו, אז החוויות הרוחניות או התורה והמצוות וכל דבר טוב שיעשה – לא זו בלבד שזה לא ישנה אותו, אלא זה אפילו ירחיק אותו. אדם יכול ללמוד תורה ולקבל גאווה ולעבור על החמורות שבחמורות ולהיכשל בלשון הרע ובשנאת חינם ולהזיק לעם ישראל יותר מהרשע הגדול ביותר. אדם יכול להתקרב לצדיק הגדול ביותר ורק לחשוב "אני ואני ואני…" ולזלזל בכל גדולי וקודשי ישראל.

בל נשכח, תכלית התורה והמצוות היא שאנחנו נשתנה, שנכיר את ה' ונדע את ה', שנעקור את הגאווה והכפירה מתוכנו. כל זה אפשרי אך ורק על ידי עבודה אישית. רבי נחמן מברסלב נותן לנו את העצה הנפלאה ואת המסגרת המושלמת לעבודה האישית: להתנתק לשעה אחת ביום מהכול, ולהקדיש את כל כולנו לעבודה של החיים שלנו – לחשבון נפש, לתשובה, ולתפילה ולזעקה על הרוחניות שלנו, על המידות שלנו, על הקדושה שלנו, על התיקון שלנו.

מסר מטלטל

זה המסר של משה רבינו לעם ישראל. לאחר שהוא מספר להם ומזכיר להם את מעמד הרב סיני ואת ההתעוררות העצומה שהם חשו אז – הוא מסיים אומר: "ולא נתן לכם ה' לב לדעת…" מסבירים חז"ל שכאשר ה' אמר "מי ייתן והיה לבבם זה להם…" הם לא הבינו שהם היו אמורים לבקש מה' שייתן בלבם את היראה הזאת לכל החיים, הם לא הבינו שהרגשת היראה שהרגישו היא הרגשה חולפת, ואם לא יעבדו, כלומר יתפללו על כך, הם יישארו בלי כלום כמו שאכן קרה.

משה רבינו, לפני פטירתו מזכיר לעם ישראל את כל הדברים הגדולים האלה כדי להוכיח אותם ולעורר אותם: 'תראו, למרות המציאות הניסית שאתם חיים בה כבר ארבעים שנה, אתם לא השתנתם; ועכשיו תבינו שרק עבודה משנה את הבן אדם'.

ועבודה היא ריבוי תפילה כמו שם הפרשה "ואתחנן" להתפלל עד שאתה מקבל או עד שה' בכבודו ובעצמו אומר לך להפסיק. כי המפרשים שואלים על משה: "מדוע אתה מוכיח את עם ישראל ואומר שה' לא נתן להם לב לדעת, הרי גם אתה בעצמך שמעת את ה' ולא התעוררת להתפלל.

אך על פי מה שהקדמתי כאן, ניתן לפרש שמשה רבינו לא התעורר אז, כי אצל משה רבינו התפילה הייתה דרך חיים; כל דבר שרצה – השיג בתפילה; את כל מידותיו תיקן ואת כל עצמיותו ביטל בדרך התפילה וההתבודדות; ולכן דברי ה' היו פשוטים בעיניו, אבל עם ישראל שידעו בעצמם כמה הם רחוקים – דווקא הם היו אמורים להתפלל.

ה' מחכה לנו, שנעבוד ושנתפלל ושנזכה לגאולה השלימה בזכות עבודה אישית וריבוי תפילה כדי שהגאולה שאנחנו מחכים לה תהיה באמת גאולת עולם.