רבי נחמן וגביע הזהב

רבי נחמן וגביע הזהב

החסיד רבי אבא השוחט מטשהערין ובנו רבי שמואל מתכוננים במרץ לנסיעה לברסלב לראש השנה. בזיכרונם טבועים עדיין ימי ראש השנה של השנים שעברו. התפילות, התקיעות וה'תורה'. רבי נחמן היה נוהג לומר תורה נעלית לקראת דמדומי חמה של היום הראשון של ראש השנה והשיחה נמשכה אל תוך הלילה השני של ימי הדין.

רבי אבא חסך פרוטה לפרוטה המצטרפת לחשבון גדול עבור הוצאות הנסיעה. ארוכה היא הדרך מטשהערין לברסלב. גם גביע זהב היה באמתחתו אותו רכש בדמים מרובים אט אט. חסך מפתו בכדי להעניק מתנה כדמי פדיון לרבי בעצם הימים הקדושים, למען יעלה זיכרונו לטובה בתפילות הארוכות והנשגבות בימים הנוראים.

הם יצאו לדרך מבעוד מועד, שבוע לפני ראש השנה, והביטו בשמים שצבועים היו באפור קודר, גוון שאינו מבשר טוב. אם תהיה הדרך מלווה בסערות של שלג ומלאה בתקלות ועיכובים לא יספיקו להגיע לראש השנה. לעזוב את הבית לקראת החג עבור תפילות ותקיעות שופר על אם הדרך באיזשהו בית כנסת נידח, אזי יצא שכרו בהפסדו, ולהגיע לברסלב לאחר ראש השנה הוא כמו ליטול ארבעת המינים בערב חנוכה.

אבל אמונים עלי חינוכו של רבי נחמן שאין שום ייאוש בעולם כלל התנערו האב והבן מהמחשבות צופנות הרע, שילמו לבעל העגלה את מחיר הנסיעה המפולפל ונסעו תוך שהם מכינים את נפשם ליום הדין בכלל, ויום הדין בברסלב אצל רבי נחמן בפרט.

אבל כמו להכעיס, מזג האויר נהיה גרוע יותר מרגע לרגע. האפור היה לשחור וטיפות הגשם לממטרי עוז ולשלג כבד. האדמה המישורית הפכה בוצית ומסוכנת. באותה שנה חלו ימי ראש השנה בשני ושלישי בשבוע, ומשהגיעו בערב השבת לאומן על הדרך לברסלב, הסתובב העגלון היהודי אל השניים והודיעם: "זהו זה רבותיי, לא אסתכן יותר, אנו נשארים לשבות באומן ואני איני זז מן המקום עד לשוך הסערה. סערה שכזו לא זכורה לי מעולם".

בוודאי שלא זכורה לו. כי הוא מעולם לא הסיע יהודים לברסלב לראש השנה ולא הגביר את חמתו של השטן.

הם שבתו באומן והתפללו בכל מאודם לשני ניסים: האחד, שלאחר השבת יהיה עגלון שיסכים לקחתם הלאה בדרך, והאחר שיגיעו עימו עוד בטרם יתקדש החג. שבת מתוחה עברה עליהם, ובמוצאה התלבשו במיטב ויצאו לתור אחרי עגלון.

לוותר?! רעיון כזה לא עלה על דעתם אפילו לרגע!

המלאכה הייתה קשה. כל עגלון אליו פנו ענה בסירוב, והם קיבלו קיתונות של בוז על ההצעה המוזרה לצאת אל עיר הרחוקה נסיעה של יממה במזג אויר כה נורא. הם לחשו תפילות נרגשות, והנה נזדמנה להם מציאה: עגלון יהודי כשר ששהה בביתו הסכים למרות מזג האויר לצאת לדרך.

"אבל", הביט בהם העגלון במבט נוקשה, "זה לא בחינם. 17 זהובים אדרוש, ודומה שמישהו אחר גם עבור סכום כפול לא היה עושה זאת כעת".

 "שבעה עשר זהובים?!" נדהמו רבי אבא ורבי שמואל בנו. סכום עתק. הם היו רגילים ב'מניעות' בדרך לברסלב, אבל כזאת עוד לא הייתה להם.

"אם נעמוד כאן לשקול את העניין כבר לא יהיה סיכוי", האיץ בהם העגלון, "גם אם נצא עתה, נגיע עם שקיעת החמה של היום האחרון בשנה".

עלו, רועדים מקור ורטובים מפתיתי שלג, הצטנפו בתוך העגלה והחלו לנסוע. והנה מעשה שטן. העגלה נעצרת בכל כמה דקות. הסוסים מבוססים בשלג, נתקעים מדי פעם, שני החסידים יורדים מן העגלה, מסייעים לעגלון המסור וממשיכים.

המאמצים נוראיים. הם מתחננים לעגלון להגביר את המהירות. הרי הלילה, מוצ"ש, הוא כבר הלילה האחרון, את סליחות 'זכור ברית' של ערב ראש השנה אומרים השניים ביחידות, רועדים מקור ומפחד שמא לא יספיקו לקיים את הוראתו המפורשת של רבנו הקדוש להיות אצלו בראש השנה ויפסידו חלילה את ההתקשרות.

הם חשו היטב בחשיבות הדבר, לפי הצער הרב. התביישו להאיץ שוב בעגלון שעושה ככל שביכולתו, אך האנחה שנמלטה מפיהם לאחר חישוב כי המצב אינו טוב דרבנה את העגלון עוד יותר, והוא הצליף בסוסים וקרא להם: "רוצו ילדים חביבים, רוצו אל הרבי".

והסוסים הצייתנים, כאילו הבינו את דבריו. הם פתחו בדהרה שלא מן העולם הזה במהירות לא רגילה, חלפו על פני כפרים ועיירות, אגמים ונהרות, מחלון העגלה נראו הדברים כאילו רוכבים הם על נשר דואה. הנוף חלף בכזאת מהירות שלא היה בידם להבחין היכן הם, אפילו.

השמש בשיפולו של רקיע, ואחרי נסיעה בת כמה שעות נעצרה העגלה בברסלב העיר. הם ירדו, ביקשו להשאיר את התשלום לאחר שינוחו מעט, ירחצו ויטבלו, ייטלו שלום מן הרבי ויבקשו את עזרתם של חסידים אמידים לאסוף מעות לתשלום הגבוה המופרז. אבל העגלון לא הסכים להמתין, ולהתחשב בעבודה שחלק מן הנסיעה היה נס גלוי. הוא סיכן את חייו, את סוסיו ועגלתו עבור הנסיעה הקשה הזו. פשט את ידיו ודרש 17 זהובים במיידי. בכיסו של רבי אבא היה גביע הזהב אותו רכש אחרי חיסכון ארוך. בלית ברירה נתן לעגלון את הגביע בשכרו, כשהוא מצטער מאוד על שלא יזכה השנה להגיש לרבי מתנת חג כאשר הסכין.

ליל ראש השנה תק"ע. התפילה הראשונה של השנה החלה יחד עם הרבי אך לא הסתיימה יחד עימו. שעות ארוכות עמד בתפילת הלחש של ליל ראש השנה. החסידים היו רגילים לכך. "כבר בלילה הראשון ממתיק אני את הדינים, מה שאחרים עושים למחרת", היה רבי נחמן אומר. כל נשמות מקושריו עוברות לפניו לתיקונן, נשמות שעדיין בעולם ונשמות שבעולם האמת.

הציבור סיים את התפילה על פי הוראתו המפורשת שלא להמתין לו, והלך לאכסניות לסעודת החג. הם שבו כעבור שעתיים ורבי נחמן עדיין בתפילתו. משסיים, ניגש לערוך את שולחנו. בעת הסעודה פנה רבי נחמן אל חסידו הנאמן וביקש ממנו: "ספר נא, ספר נא רבי אבא את ההרפתקאות שעברו עליכם מאז יצאתם מטשהערין עד שהגעת הלום לפני שעות אחדות".

ורבי אבא באימה וביראה, כששיניו נוקשות זו לזו מאימת רבו ומאימת המעמד, שותק. ורבי נחמן מבקש שוב בחמלה וברוֹך. החסיד עודנו תחת הרושם של הנסיעה הקשה, של המתח, של הנס ושל השהות עם הרבי בראש השנה. הוא מספר את שעבר עליו ועל בנו, ובהגיעו אל השלב בו נאלץ למסור את הגביע שהכין לרבי – לא עומד לו כוחו והוא פורץ בבכי מר.

ורבי נחמן משיב לעומתו מילים שמיימיות: "בגביע זה אעקור ל'בעל דבר' (היצר הרע) את עיניו ושיניו על שהעז לנסות ולמנוע אתכם מן הנסיעה". הרבי הוסיף: "במה אוכל לגמול לך על מסירות הנפש להוראתי לבוא אלי לראש השנה? שאגמול לך בזה העולם – כבר לא כדאי לך, אבל לך שמואל", פנה הרבי אל הבן, "לך אוכל להעניק" – והושיט הרבי לשמואל כף של שיירי המרק.

ראש השנה של אותה שנה חלף בהתרגשות עילאית כמו בכל שנה. רבי נחמן אמר את ה'תורה' העמוקה ביותר בשנה בשעות של שקיעת חמת הלילה הראשון ותחילתו של הלילה השני, והייתה זו שעה בה לא חשו החסידים כי בגוף הם שרויים.

אחרי ראש השנה שבו רבי אבא ובנו לטשהערין עירם. בסוכות חלה רבי אבא את חוליו האחרון ונפטר לעולמו, ובנו רבי שמואל נעשה עשיר ומצליח. או אז הובנו דבריו של רבי נחמן כי לרבי אבא כבר לא כדאי לבזבז שכרו בעולם, ואילו לבן העניק מצלחתו.  שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל