לכעס יש מחיר

בהתפרצות כעס, במהלך ויכוח סוער בין בני זוג, שרף הבעל, עו''ד במקצועו, סכום של 3,000,000 (שלושה מליון) ש"ח, לאחר מכן חש בליבו והובהל לבית החולים... כן, זוהי דוגמא קיצונית...

4 דק' קריאה

י. אביב

פורסם בתאריך 25.12.07

בהתפרצות כעס, במהלך ויכוח סוער בין בני זוג,
שרף הבעל, עו”ד במקצועו, סכום של 3,000,000
(שלושה מליון) ש"ח,  לאחר מכן חש בליבו והובהל
לבית החולים… כן, זוהי דוגמא קיצונית, אך יש בה
כדי להמחיש…
 
 
כן, זוהי דוגמא קיצונית אומנם, אך יש בה כדי להמחיש לאן ועד היכן יכולה תכונה זו להוביל אדם מתורבת, מנומס ונאור. היו בעבר, לדאבון לב, מקרים דומים שהחלו בדברים של מה בכך- מקום במסעדה, זכות קדימה בכביש, שהגיעו אף הם לשפיכות דם, והכול בגלל הכעס הנוראי שלא נשלט, והביא לאן שהביא. אך נראה היה שמדובר באנשים חמי מזג, בעלי אינטליגנציה נמוכה שלא הצליחו להתגבר. אך המקרה הזה, אף כי הוא חריג, עליו לשמש כפעמון אזעקה, וכנורת סכנה מהבהבת.
בהגותם של חכמינו מוצאים התייחסות לנושא הכעס במספר היבטים. ידועה האימרה: ”אדם ניכר בכיסו כוסו וכעסו” (מסכת עירובין דף סה:), כלומר, אלו הם נקודות מבחן בהם מתנגשים הדחפים הטבעיים שלנו עם השכל וההיגיון. הדבר יכול להיווצר בצורות שונות, והחיים מלאים דוגמאות לכך.
 
המבחן הראשון: כיסו – כאשר אדם נקלע לוויכוח כספי או עומד בפני פיתוי להרוויח כסף, ואפילו כסף רב ע”י מעשה שאינו הגון, או אפילו גניבה פשוטה, אז ורק אז תוכל להיווכח האם אדם ישר לפניך או לא. לאדם ישר ואיש אמת לא יוכלו כסף וזהב להטותו מדרכו, והוא יישאר ביושרו ונאמנותו. אך מי שאינו כזה, יפול במבחן (תלוי כמובן בגובה הסכום, ובאפשרות לבצע את הגניבה ללא עקבות).
המבחן השני: כוסו – השתייה, כאשר היא עוברת את הגבול, והאדם מאבד את צלילות דעתו, או אפילו משתכר לחלוטין, ניתן באמת לראות את סתרי ליבו, שהרי דיבורו לא עובר את ”מסננת” השכל, והוא מגלה את פנימיותו. אכן ידוע כי בפורים, כאשר יש חיוב להתבשם עד דלא ידע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", הרי שגם דברים אחרים נשמעים, וניתן לראות את פנימיות האדם, כי הרי עתה אינו מסתירה.
היו רבים שבמצב זה של שכרות השמיעו באוזני בני משפחתם וידידיהם דברי כיבושין על רצונם בהתעלות רוחנית ועל צערם על כי לא זכו למה שכה חפצו בו. אבל היו גם מקרים הפוכים, שנשמעו דברים שליליים שהיו מוסתרים וחבויים. ועל כן הכוס היא מבחן שני.
והשלישי: כעסו – כיוון שאדם מגיע לכלל כעס, הוא נבחן האם ישתלט על כעסו ויצליח לרסנו, או יקרא דרור ליצריו, יפגע בפיו או בידיו, ואזי אוי למי שנמצא בקרבתו. ועל כן אומר שלמה המלך בחוכמתו: ”ולפני התגלע הריב נטוש” (משלי י”ז, י”ד), כלומר החוכמה היא לא להגיע להתפרצות, ולהתרחק כאשר עדיין הריב, הכעס לא בלהב ובלהט. מקדם ביטחון זה יכול למנוע צער רב בעתיד.
אכן קשה הדבר, ודורש עבודה פנימית ממושכת, אבל הוא אפשרי. וכך אמרו חכמים: ”תולה ארץ על בלימה” (איוב כ”ו, ז’). הקב”ה מקיים את הבריאה על בלימה- הבולם עצמו בשעת מריבה, מרסן ומבליג. למרות שביכולתו לענות, לפגוע ולהשיב מנה אפיים, הוא מעדיף לשתוק, ועל ידי כך תשקוט המריבה. ואזי ראוי הוא להיות סיבת קיום כל הבריאה. וכך אומר הפסוק: ”הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתן ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”. כשם שהשמש מקיימת את העולם, ואלמלי החום שהיא מקרינה אין קיום לעולם, כך הנעלב ואינו מחזיר למעליבו סובל את הבושה והביזיון ואינו משיב, יש בו בחינה של הארה וקיום העולם כולו.
שורש הכעס נעוץ במידת הגאווה. כאשר ננתח את הסיבות לכעס, נמצא תמיד את המכנה המשותף בכל המקרים – לא נעשה כפי רצונו של האדם, לא קיבלו את דעתו, שינו מכפי שדובר בתחילה. כל דבר מגיע בסופו ובעומקו של דבר לנקודה זו – ‘אבל אני אמרתי לך’, ‘אבל הבטחת לי’, ‘מה עשית לי’.
אדם שיש בו מידת הענווה, אף אם לא נעשה רצונו, ואף אם המרו את פיו לא ”יהפוך עולם”, כי הוא מכיר ומבין שגם הזולת בר דעת, ויש לו זכות לחשוב אחרת. אף אם לדעתו הצדק עמו במאת האחוזים, תמיד ידע כי יש דעה אחרת, וכי דעתו של זולתו לא פחות חשובה ואמיתית משלו. ממילא לא יביא מצב כזה להתפרצות כעס, שהרי איני יחסן יותר מהזולת, ועל כן איזו זכות יש לי לכפות דעתי ורצוני?
אין מי שלא יכול להיזכר במצב שבו הוא היה בטוח בצדקתו, והכעס עלה והתגבר, ולאחר שמיעת הצד השני התברר כי אכן כל הדבר קיבל פנים אחרות לחלוטין. זוהי אכן משימה לא קלה, אבל ככל שהאדם ישנן לעצמו כי אין הוא יחיד המבין והצודק, יקל עליו לקבל דעתו של חברו.
נאמר בתלמוד כי אחד מאלו שהקב”ה שונא אותם הוא ”דל גאה”, כלומר עני המתגאה, שהרי אף אם נוכל להבין גאוותו של העשיר החושב כי חוכמתו, תבונתו, כושרו המסחרי וחושיו המחודדים הביאו לו את עושרו, מדוע זה יתגאה העני? ובמה יוכל לחשוב עצמו יותר מהאחרים? האם הצלחתו מסחררת? ועל כן הוא מרוחק יותר מבוראו.

במסכת שבת (דף לא, ע"א) מספרת הגמרא על שני בני אדם שהתערבו מי יצליח להרגיז את נשיא ישראל, הלל, ולהביאו לידי כעס. הלך אותו אדם והמתין לשעת לחץ – ערב שבת. כאשר הלל התרחץ עמד מחוץ לביתו, ושאל בקול רם: ”מי כאן הלל”? הפסיק הלל את האמבטיה, התנגב ויצא אליו. שאלו: ”מה רצונך”? אמר המתערב: ”שאלה גדולה יש לי לשאול”. עודד אותו הלל: ”שאל בני, שאל”. השאלה הגדולה והחשובה כל כך היתה: ”מפני מה ראשיהם של הבבליים סגלגלות (עגולים)”. ענה לו הלל: ”שאלה גדולה (חשובה) שאלת בני. מפני שהמיילדות שלהם אינן מומחיות”. יצא מיודענו מהבית, המתין זמן מה. הלל חזר לרחוץ, ושוב הוא מופיע: ”מי כאן הלל? מי כאן הלל?” שוב מפסיק הלל, מתנגב ויוצא אליו. וכך שלוש פעמים נוספות שאלותיו אכן מאוד עמוקות…אך מה להן ולהלל הנשיא? בערב שבת? בזלזול ובלעג: מי כאן הלל? שוב ושוב. לאחרונה אומר לו הטרדן: ”יש לי שאלות רבות לשאול, ואני חושש שתכעס עלי”…

הלל מתעטף – לובש בגדיו החשובים, ואומר לו: ”כל שאלות שיש לך לשאול שאל בבקשה”. ואז הוא אומר לו: ”אתה הוא הלל שקוראים לך נשיא ישראל”? הלל לא ”מעיף” אותו, ולא מבקש ממישהו ללמדו מעט דרך ארץ, אלא עונה לו על שאלתו: ”הן”. אומר לו הלז: ”אם כן, שלא ירבו כמותך בישראל”. לפליאתו של הלל: ”מדוע?” הוא עונה: ”כיוון שבגללך הפסדתי בהתערבות ארבע מאות זוז” (סכום גבוה מאוד). ענה לו הלל: ”להבא הזהר ברוחך (אל תמהר להבא). כדאי הוא הלל שתאבד לא רק ארבע מאות זוז, אלא אפילו כפול, והלל לא יכעס”!!
דומה שאין צורך ביותר כדי להמחיש לנו כיצד נוהג איש המעלה. כמובן שכאן אנו רואים פסגה ושיא, אבל לכולנו יש בסיפור זה על הלל מודל לחיקוי, ולהלל נאה לומר: ”הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” (אבות א’, י”ב).
עצות רבות שמענו מרבותינו. כתב הרמב”ן באיגרתו המפורסמת לבנו, והובאו דבריו בספר ”אורחות צדיקים”: ”תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס, שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם, וכאשר תינצל מן הכעס תעלה על ליבך מידת הענווה, שהיא מידה טובה מכל המידות טובות”, כי דיבור בנחת ובקול נמוך הינו מחסום בפני התלהטות הכעס. זה מהדברים המוכחים, כאשר אדם מרים את קולו יותר ויותר, אש המריבה עולה ומתלהטת. לכן כאשר ירגיל אדם לדבר דבריו בנחת, יש כאן מקדם ביטחון להגן בפני סכנת הכעס.
עצה נוספת היא לדון את חברו לכף זכות, שהרי תמיד הכעס הוא על מעשה או דיבור של אחר, ואם ידע האדם כי לא נאמרו הדברים כך, או לא נעשה המעשה שגורם לו את הכעס, הרי שאין סיבה לרגזו. ועל כן יאמץ מידה והנהגה זו לדון לכף זכות, יקיים את הפסוק: ”והסר כעס מליבך והסר רעה מבשרך”.
 
 
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

האם תופעת הרכילות המרושעת הן בקרב החברה הגבוהה והן בעיתונות הצהובה, כאשר מחטטים בקרביו של האדם, בחייו ובנשמתו, עד זוב דם, אינם תופעות של קניבליות?

Featured Products