כוחה של שמועה – פרשת השבוע יתרו

פרשת השבוע יתרו: כוחה של שמועה. האמת, כולם שמעו, אבל יתרו שמע ובא! מובן אם כן שלא די בשמיעה חיצונית, כפי שמסבירה הפרשה, אלא פנימית של הדברים והחלטה נחושה לבצע!

4 דק' קריאה

הרב מנחם אזולאי

פורסם בתאריך 25.12.07

פרשת יתרו
 
 
שמע ונכנע
 
"וישמע יתרו…את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל…"
 
אומר רש"י: מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ויש מי שמוסיף מתן תורה שמע ובא. והרי שלושת הדברים שמעו כל העמים ולא רק יתרו.
 
בקריעת ים סוף נאמר – ויבקעו המים, וחז"ל אמרו: נבקעו כל מימות שבעולם וראו כולם.
במלחמת עמלק נאמר – "העמיד משה את החמה ולא שקעה (יהי ידיו אמונה עד בוא השמש) – וראו כולם.
גם במתן תורה כל העולם שמע, כאומרם שכאשר ה' נתן את התורה לעמו שור לא געה, ציפור לא צייץ, והיה העולם דומם, ושמעו את קול ה', שהיה הולך מסוף העולם ועד סופו.
 
אם כן, כל העולם שמעו את מה ששמע יתרו, כפי שאומר הזוהר הקדוש: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת". אלא, שכל העולם שמע ולא נכנע וזה שמע ונכנע, ונכפף לפני הקב"ה ונתקרב ליראתו. וכשבא אדם שהיה כל כך רחוק – שהיה חכם וכומר גדול לעבודה זרה, ועוזב את כל האלילים ומשתחווה להקב"ה ואומר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים", אז נתכבד כבוד שמו של הקב"ה בכל העולמות ולכן נכתבה פרשה זו על שמו (עם מתן תורה שבה).
 
"וישמע יתרו". הרי כולם שמעו, אלא יתרו שמע ובא! מובן אם כן, שלא די בשמיעה חיצונית, אלא צריך שמיעה פנימית של הדברים והחלטה נחושה לבצע את הדברים הנשמעים.
 
הרב אליהו לופיאן זצ"ל אמר על כך ("לב אליהו"): "מכאן שהרשעים הם ברשות ליבם ולכן אף על פי ששומעים היטב, מכל מקום הלב נתון ולכוד בתאוותיו ואינו מרגיש כלל, אך על יתרו אמרו חז"ל (מכילתא א) שלא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבד אותה, ואחר כך התגייר. משמע, שהיתה בו מידה גדולה של בקשת האמת. כשעבד עבודה אחת ולא מצא בה את האמת – זרק אותה, וכן השניה וכן השלישית, וכיון שביקש את האמת עזר לו הקב"ה למצוא אותה. אך שאר העמים שהלכו בתאוות ליבם לא ביקשו כלל את האמת, אלא שקעו בעולם השקר, ואיך ימצאו את האמת?"
 
יש פה מוסר השכל חשוב לכל אחד ואחד מאיתנו. הציווי לשמוע מלווה את היהודי מרגע לידתו ועד יומו האחרון. בליל הברית נוהגים להשמיע לתינוק את "שמע ישראל" וכל יום מאז ועד היום האחרון אומרים את קריאת שמע, לפחות פעמיים ביום, ואף ביום האחרון ממש שבו מחזיר האדם את נשמתו לבוראו – משמיעים לו את הפסוק הנ"ל. המשמעות מכך היא, שתכלית חיינו, היינו עשיית רצון בוראנו, מיוסדת על השמיעה.
 
קרוב רחוקים
 
כמו בכל פרשה, גם כאן מרמזת לנו התורה הקדושה על גודל מעלת קרוב רחוקים לאביהם שבשמים. בזמן מתן תורה נאמר "וקול השופר הולך וחזק מאוד, משה ידבר והאלוקים יעננו בקול".
 
קול הצדיק (משה) הולך למרחקים. "הקב"ה מסייעו לתת בו כוח להיות קולו מגביר ונשמע" (רש"י), ואנו השגרירים שלו – על ידי הליכה מבית לבית, שיחה עם חברים והתנהגות נאותה המהווה דוגמא אישית. "כי הצדיק בעצמו אי אפשר להשיגו כי אין בו שום תפישה, רק על ידי אנשיו יכולין להבין עוצם נוראות גדולתו, כי על ידי שרואין שאנשיו הם אנשי מעשה, והולכים בדרך ה' באמת, על ידי זה יכולין להבין עוצם גדולת הצדיק" (אוצר היראה, צדיק, צ"ב).
 
על משה ויתרו חותנו נאמר "וישאלו איש לרעהו שלום". מיהו האיש? אומרים חז"ל – זה משה, ורעהו – הוא יתרו. "וכמה היו רחוקים זה מזה, משה קיבל התורה מפי הגבורה, ויתרו נתגייר ממקום רחוק וטמא מאוד וכו', ואף על פי כן קוראָם איש לרעהו, כי כך דרכו של הצדיק הגבוה מאוד, שהוא בחינת משה, שהוא מוריד את עצמו ומקרב את עצמו כל כך למי שיש לו איזה רצון להתקרב אל האמת, הוא מקרב את עצמו כל כך כאילו היה חברו ממש, כאילו הם איש ורעהו" (רבי נתן, יורה דעה, בכור בהמה טהורה, הלכה ד). זוהי מידת הענוה המקרבת רחוקים!
 
לארבעה אנשים נוספה אות אחת לשמם, ואלו הם:
 
הושע – יהושע – נוספה האות י
אברם – אברהם – נוספה האות ה
יתר – יתרו – נוספה האות ו
שרי – שרה – נוספה האות ה
 
צירוף האותיות הנוספות הוא שם הוי"ה ברוך הוא, והוא פלא. נראה לתת טעם לדבר, שבהיות שמצינו שאברהם אבינו ע"ה עסק בקרוב רחוקים להכניסם תחת כנפי השכינה, וכן שרה אמנו ע"ה, כמו שמפרשים חז"ל את הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, כמו כן יתרו, שהלך לגייר את בני משפחתו, כפי שמפרש רש"י את הפסוק "וישלח משה את חותנו, וילך לו לארצו" – לגייר את בני משפחתו. וכן מצינו ביהושע שגייר את אנשי גבעון.
 
נמצא, אלו הארבעה עסקו בפעולת קרוב האנשים להכניסם תחת כנפי השכינה, לפיכך הקב"ה העניק לכל אחד מהם אות אחת משמו כתמורה לפעולותיהם הברוכות. מכאן אנו למדים כמה גדולה וחשובה מעלתם של המסייעים בהפצת אור התורה ובהפצת אור הצדיק.
 
לזכור את ה'
 
"כי מי שהולך בגשמיות כל ימיו, ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי ה' יתברך, אזי מידת הדין מקטרגת עליו ואינה מניחה אותו לילך בדרכי ה' יתברך ומזמין לו מניעה. וה' יתברך חפץ חסד הוא, ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת. ומי שהוא בר דעת, הוא מסתכל בהמניעה ומוצא שם הבורא ברוך הוא. ומי שאינו בר דעת, כשרואה המניעה חוזר תיכף לאחוריו. ומניעה הוא בחינת 'ענן וערפל', כי ענן וערפל היינו חושך, 'חושך' הוא מלשון מניעה, כמו שכתוב "ולא חשכת" (בראשית כב, יב). וזה פירוש הפסוק "ויעמוד העם מרחוק", כי כשרואין הערפל, היינו המניעה הנ"ל, עומדין מרחוק. ו'משה' – שהוא בחינת דעת כל ישראל – "ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים", היינו אל המניעה, שבה בעצמה נסתר ה' יתברך" (ליקוטי מוהר"ן קט"ז).
 
ה' יתברך מסתיר את עצמו במניעות כדי להגביר את הכיסופין וכדי ליצור כלים שאפשר יהיה לקבל את אור ה'. אנו צריכים לזכור זאת, לא לוותר, לא להתייאש. לדעת כי "באמת ה' יתברך נמצא בכל מקום ובכל דבר, רק שכשאין זוכרין אותו ח"ו אזי הוא גם כן מתעלם ומסתיר פניו ואז יש אחיזה לקליפות, למזיקים. אבל תיכף כשזוכרין אותו יתברך, דהיינו שמאמינין ויודעין שאלוקותו יתברך מלובש שם, אזי תיכף נתגלה אלוקותו יתברך, ואזי נמשך כל הברכות וכל טוב ונשמרין מכל רע, כמו שנזכר בפרשתנו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (כ, כא). ולמה נאמר אזכיר, הרי צריך להיות תזכיר? והתשובה, כי עיקר הזכרון נמשך ממנו יתברך בעצמו שמתלבש ומצמצם את עצמו במחשבה דיבור ומעשה שבכל יום ומזכיר את האדם את תכליתו הנצחית". (רבי נתן, חושן המשפט, שוכר, הלכה ג).
 
מובן אם כן, שבזכות שה' יתברך עוזר לנו לזכור אותו – אנו זוכים למשוך עלינו כל הברכות וכל טוב ונשמרים מכל רע (בחינת "אבוא אליך וברכתיך"). צריך לזכור את ה' משום שככל שזוכרים אותו כך מתהדק הקשר בינינו לבינו יתברך. וצריך לדעת, ה' יתברך לא דורש מאיתנו הרבה בעניין זה, אלא כל צעד ולו הקטן ביותרש אנו עושים –  יקרים בעיניו מאוד. "הלא על שעת מתן תורה נאמר: "לבבתני באחת מעיניך" (שיר השירים ד, ט), ואומר המדרש: מהו באחת מעיניך? אלא שבעין השנית כבר היו מסתכלין על העגל. נמצא, שבשעת מתן תורה כבר היה דעתם לפרוש ח"ו ואף על פי כן היה יקר בעיני ה' יתברך מאוד ההתקרבות בעצמו, כמו שכתוב: "לבבתני באחת מעיניך", כי זה בעצמו יקר מאוד בעיני ה' יתברך" (שיחות הר"ן, קכ"ג).
 
יהי רצון שנזכה לשמוע מה שראוי לשמוע ושתהא השמיעה פנימית, שנזכה לקרב רחוקים בצניעות ובענוה, ונזכור ונזכיר את ה' כמה שיותר וכך נמשוך ברכה לתוך חיינו.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

פרשת מטות (מטות מסעי) - מילה מעודדת למישהו שזקוק לה יכולה 'להקפיץ' אותו למעלה, וכשמישהו נמצא למטה קל מאוד לסתום עליו את הגולל עם מילים מייאשות, חלילה...

Featured Products