ניצחון אמיתי

"היינו חברים באירופה, מזמן, לפני המלחמה. הוא היה אדם נפלא, זה בהחלט לא מפתיע שיש לו נכד כמוך". השארתי את זה כך. עוד מכת מחץ אחת בפניו של היטלר...

9 דק' קריאה

דבורה שפירא

פורסם בתאריך 25.12.07

ארבעים וחמש שנים הם בהחלט זמן רב. ועדיין, אני יכול לזכור לפרטי פרטים את אותה שבת בבוקר, כאילו היה זה אתמול. הזכרונות והכאב הציפו אותי באחת, למרות שעברו כבר ארבעה עשורים, אולם אתמול קרה דבר שהזכיר לי שוב עד כמה היתה נכונה החלטתי לשתוק ולא לספר את מה שאני יודע.
 
איך להתחיל? בעצם, אולי אני פשוט אספר קצת על עצמי.
 
גדלתי בעיירה קטנה בפולין, אחד מפרברי וארשה. נולדתי בשנת 1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה. כולם נשמו לרווחה כאשר פסקה המלחמה והחלו לחפש את הדרך לעתיד של שלום צמיחה ושגשוג. אולם אף אחד מאיתנו לא ידע שהעתיד צופן בתוכו תוכניות אחרות.
 
כשהגעתי לגיל שלוש, הורי לקחו אותי ל'חיידר' בעיירתנו כדי שאלמד תורה. אבי הי"ד נשא אותי על ידיו ל'חיידר', כשחצינו את רחובות העיירה, כשהוא עוטף אותי בטליתו כאילו הייתי ספר תורה. אני עדיין זוכר את העוגיות הטעימות אותן אפתה אימי הי"ד, בצורה של אותיות הא"ב לכבוד המאורע החשוב. כל אחי ואחיותי הבוגרים, דודים ודודות, כולם קיבלו אותי בשמחה ובזרועות פתוחות כשחזרתי הביתה באותו יום. אחרי הכל, כבר גדלתי ויכולתי להתחיל ללמוד תורה. היינו משפחה גדולה נפלאה וחמה מאוד, משפחה חסידית, והורי השרישו בנו אהבה עזה לתורה ולמצוות.
 
לחופה הגעתי כמה ימים לאחר יום הולדתי ה – 18, וכעבור שנה הפכנו – אשתי הי"ד ואני, להורים גאים ושמחים לילדה הכי יפה ומקסימה שראיתי אי-פעם. כעבור שלוש שנים נוספות התברכנו בשני ילדים נפלאים נוספים. עבדתי ביחד עם אבי וארבעת אחי הגדולים בעסק המשפחתי שלנו. אשתי היתה אשת בית נפלאה שטיפלה בביתה ובילדיה. ברוך ה', לא חסר לנו דבר. היה לי כל מה שאדם יכול לבקש ולהשתוקק אליו בעולם הזה: אישה נפלאה ומיוחדת, ילדים מקסימים ובריאים, ומשפחה רחבה ותומכת.
 
למרות שרוב היום עבדתי, התעוררתי מוקדם מאוד בכל בוקר, לפני זריחת השמש, ולמדתי במשך כמה שעות תורה לפני תחילתו של כל יום עבודה. זה היה המנהג בקהילתנו. מה שהיום יכול להראות כמשהו חריג או יוצא מן הכלל, היה אז דבר מקובל. כמובן שהיו גם התמודדויות יומיומיות שכל אחד מאיתנו היה צריך להתמודד איתן – אחרי הכל החיים לא קלים, אבל היינו מאושרים. שמחנו בחלקנו וקיוינו תמיד לעתיד טוב וורוד.
 
אך כל זה השתנה ב – 1 בספטמבר בשנת 1939, כאשר הנאצים התקיפו את פולין. דודי ודודתי, ביחד עם שמונת ילדיהם, נהרגו בשבועות הראשונים של המתקפה על פולין, כאשר פצצה נפלה הישר על בניין מגוריהם. באותו זמן, חשבנו שהגרוע מכל כבר מאחורינו וההפצצות יפסקו ונוכל להמשיך את חיינו, למרות השינויים שחלו בעקבות הכיבוש הנאצי.
 
דבר קטן ונוסף שהבנו עם הזמן היה, שדודי ובני משפחתו היו ברי מזל. להם, לפחות, היה מקום קבורה ראוי.
 
בכל יום היו מגיעים הנאצים עם פקודות חדשות ומתוכננות היטב כדי להשפיל ולאמלל את חיינו יותר ממה שהיו בעבר, למרות שהדבר לא נראה לנו הגיוני כלל. הגטאות, עבודות הכפיה, המחנות…כן, עברתי את כל זה. אישתי האהובה וילדי היקרים הפכו לאפר, ביחד עם כמעט כל בני משפחתי. רק שני בני דודים שרדו את השואה. אחד גר בהרצליה, ישראל, והשני גר בנברסקה, ארצות הברית. אני היחידי שממשיך את 'שרשרת הזהב' של מורשת התורה של משפחתנו.
 
לאחר השחרור הבנתי שעלי להשאיר הכל מאחור ולבנות את חיי מחדש. אם אמשיך לחיות את העבר לא אצליח לבנות את העתיד. רציתי לנקום בהיטלר ימ"ש, רציתי לבנות את עצמי מחדש, כדי להוכיח לו, ובאותה מידה להוכיח גם לכל אותם העמים שניסו במשך כל הדורות להשמיד את עם ישראל. עם ישראל חי!!! העם היהודי ישרוד, יהיה מה שיהיה. הרגשתי שכל ילד יהודי שנולד היה מכת מחץ בפניו של היטלר ימ"ש, הוכחה לכך שאנו עם ששורד. ותאמינו לי, רציתי להחטיף להיטלר את מכת המחץ הזו בפנים שלו.
 
בסופו של דבר החלטתי לסגור את הדלת של הפרק היפה אך הכואב הזה של חיי ולפתוח בזהירות דלת נוספת. כאשר אבא של דוד שלי, המתגורר בניו יורק, יצר עמי קשר והציע לי לבוא לארצות הברית, דחיתי את ההצעה. זה לא היה קל לי כפליט חסר כל להגיע למדינה זרה, אך לא הייתי היחידי. היינו קבוצה של ניצולים שלמדו לחיות גם בתנאים הקשים ביותר.
 
התחלתי לאט לאט לבנות את חיי, מצאתי עבודה טובה, נישאתי בשנית והתחלתי לבנות את חיי המשפחה שלי. השלכתי את כל מה שעמד בדרכי כדי להמשיך הלאה, וברוך ה' הצלחתי בזה. כיום אני קוצר את הפירות של שנות עמל רבות ועבודה קשה. אני רווה נחת רבה מהילדים שלי, מהנכדים שלי (והייתם מאמינים?) גם מהנינים שלי, שיזכו לאריכות ימים.
 
אך לפני ארבעים וחמש שנים, עדיין נאבקתי ונלחמתי, אך עם הזמן התחלתי לקצור את הפירות מהעבודה הקשה הזאת. לא הרשיתי לעצמי לחשוב על העבר, על הפרק הקודם של חיי, בעולם אחר, לפני המלחמה. הכאב היה בלתי נסבל. הייתי צעיר והכרחתי את עצמי להסתכל קדימה, להתקדם אל העתיד.
 
נסיעותי למדינות השונות בארצות הברית הן חלק מעבודתי, כמו כן גם לקנדה. בדרך כלל אני מארגן את הנסיעות כך שאגיע חזרה הביתה לשבת, למרות שברוב הפעמים זה היה קשה מאוד. ובפעמים שלא יכולתי לחזור הביתה לשבת, ביליתי את יום המנוחה בחברת משפחה אורתודוקסית חביבה. אני חייב לומר שבזכות הנסיעות הללו זכיתי להכיר אנשים נפלאים.
 
באותה שבת, באחת מנסיעותי לארצות הברית, שכללה גם את השבת, הוזמנתי להתארח בביתו של רב הקהילה שביקרתי. אני חייב לומר לכם שאותה קהילה נפלאה היתה אחת הקהילות המאוחדות והמגובשות שראיתי.
 
אפילו היום, למרות שעברו שנים רבות מאז, קשה לי מאוד לדבר על מה שהרגשתי ומה שחויתי באותה שבת. זה כמו לפתוח תיבת פנדורה של זכרונות כואבים ומייסרים שעדיין מכאיבים לי.
 
השם "יצחק בן אליעזר הלוי" היה חסר משמעות עבורי. אולם ברגע שראיתי את האדם שענה לשם הזה ניגש אל בימת בית המדרש, דמי קפא. למרות שעברו ארבעים וחמש שנים מאז שראיתי את פניו של האדם הזה, יכולתי להכירו מיד. תוי פניו היו כפי שזכרתי אותם מאז, אבל העיניים…משהו בעיניים היה שונה. כשראיתי את יצחק סגל בפעם האחרונה, העיניים שלו היו מלאות בזעם ואכזריות. עכשיו הן רכות יותר, מלאות בחמלה, ברחמים.
 
באותו רגע הרגשתי כיצד אני נשאב חזרה בזמן, לימים בהם הייתי כלוא בגטו וארשה.
 
בגטו, יצחק סגל היה חבר ביחידה המשטרתית השנואה מכל – היודנראט, יחידה אכזרית שפעלה בצייתנות לחוקי הנאצים. אחד התפקידים שלו היה להעביר מכסה של קורבנות, שרק הקב"ה יודע לאן הם נשלחו. באותו זמן לא ידענו לאן חברינו היהודים נשלחים או מועברים, הבנו שהמקום הזה שאליו נשלחו חברינו, הוא מקום שבו יחרץ גורלנו, לכן עלינו לנסות ולעשות את כל המאמצים האפשריים,  בכל מחיר שיהיה, כדי לא להגיע לשם. הגיעו שמועות קשות על טרבלינקה וסוביבור אך לא יכולנו להאמין שיש בהן אמת. זה פשוט לא נתפס בהגיון.
 
הייתי בר מזל. בעקבות הקשרים של העסק המשפחתי שלנו, מצאתי עבודה במפעל גדול שייצר סוליות גומי למגפיים של הצבא הגרמני. לכן, נחשבתי ככוח חיוני ותורם לגרמנים. בעקבות אותה 'חיוניות' קיבלה משפחתי אישורים מיוחדים המאפשרים להם להישאר לחיות בגטו, מבלי לדאוג שיום אחד הם פשוט יעלמו מהרחוב בזמנים של האקציות הנוראיות הללו. האישורים הללו נתנו לנו תחושה של בטחון. ללא ספק, תחושה זו היתה אשליה.
 
וכמו בכל אשליה, גם שלי התנפצה לרסיסים, ביחד עם ליבי, במהלך אחת האקציות האכזריות והקשות שהיו בגטו. כשהמשטרה התפרצה לביתנו נופפתי מול עיניהם באישור המיוחד שהיה לי וכך נחלצנו מידיהם. באותו רגע, בהחלט ניצלנו.
 
אולם מספר דקות אחרי התפרצותם של השוטרים, יצחק סגל פרץ פנימה אל ביתנו. עיניו היו מלאות באכזריות בלתי נסבלת כאשר הוא גרר את אשתי ושלושת ילדי היקרים, וציוה עליהם להצטרף למשלוח שיוצא אל תחנת הרכבת. התחננתי אליו שיאפשר לי ללכת איתם, אבל תגובתו של יצחק סגל היתה צחוק מתגלגל ואכזרי. הוא אמר לי שאני לא יכול משום שאני נחוץ לצבא הגרמני. הגרמנים צריכים אותי לכן לא יכולתי להצטרף למשפחתי.
 
מאוחר יותר, הבנתי שאשתו של יצחק סגל וילדיהם היו במשלוח של אותה קבוצת יהודים, בה גם היתה אשתי וילדי האהובים, אשר גורשו מהגטו. יצחק סגל 'שיחק' את תפקיד האלוקים – הוא שלח את אשתי וילדי במקום את אשתו וילדיו, שהיו במשלוח הזה. רק באותו רגע הבנתי שלמרות האישור המיוחד שהיה לי, בעקבות עבודתי, זה לא יהיה הגיוני שמשפחתי תשרוד את השואה. למעשה, לפי מה שהבנתי, נותרו לי שבועות בודדים או אולי מספר חודשים לחיות, עד שאצטרף אליהם. אך באותו זמן הכל היה כואב כל כך. הכל היה מעוות ומסולף.
 
בכל פעם שראיתי את החיה הרעה הזו, את יצחק סגל, חוצה את רחובות הגטו ביוהרה, נתון בידיו של המפקח הנאצי שלו כמו איזה פיקדון, נאלמתי. התמלאתי בגועל וברצון עז שלא יכולתי לעמוד בפניו – רציתי לנקום בו. מי נתן לו רשות להרוס את המשפחה שלי ולהציל את שלו? איך הוא יכול להתנהג כך אל אחיו? ועד כמה שזה יכול להשמע מוזר, יכולתי להבין את ההתנהגות של הנאצים. הם היו גויים, בניו של עשיו. שנאה לעם היהודי היתה חלק מהמורשת שלהם, טבועה בנפשם. אבל יצחק? יצחק היה אחד משלנו, בנם של האבות הקדושים שלנו – אברהם יצחק ויעקב. איך הוא יכל למכור את עצמו לשטן?
 
סבלתי מאוד במהלך השנים בהן הייתי בגטו ובמחנות, התמונה שיצחק גורר את אשתי וילדי ושולח אותם אל מותם חקוקה בזכרוני והיא הכואבת ביותר. בעיניי, יצחק נחשב לאדם שבגד בעמו. עבורי יצחק היה הרוע בהתגלמותו. שאר הזכרונות מאותה תקופה התעמעמו עם הזמן, אבל את התמונה הזאת, את הזכרון הזה, לא שכחתי. הוא היה שמור ונעול בזכרוני, כל פרט בו היה ברור כשמש.
 
לא היה לי כל ספק שיצחק בן אליעזר הלוי ויצחק סגל הם אותו אדם.
 
ברוך ה', הצלחתי לשלוט בעצמי, כך שאף אחד בבית המדרש לא הבחין במה שעבר עלי ובמה שחויתי, באותו רגע שראיתי את יצחק. רציתי לקום ולצעוק לפני כל הנוכחים שהאדם הזה מתחזה, שהוא רק מעמיד פנים, שהוא לא דתי בכלל. רציתי שכולם ידעו שהוא חיה, נתון בידי הרוע. אך עצרתי את עצמי. אחרי הכל, הייתי בסך הכל אורח בעיירה הזו. אף אחד באמת לא הכיר אותי, וברור היה שיצחק הוא חבר מכובד בקהילה שלו. כל מה שנותר לי לעשות באותו רגע הוא רק לנשוך את שפתיי, וזה מה שעשיתי.
 
באותו לילה, לא הצלחתי לעצום את עיניי. חלק אטום במוחי שהגישה אליו היתה חסומה, פשוט התעורר ונפתח. מצאתי את עצמי מוצף בזכרונות אותם שהצלחתי לדחוק לתוך החלק הזה למעלה מחמישים שנים. ובכל פעם שעלה אחד מהזכרונות כנגד עיניי, התשוקה והרצון לנקום גברו יותר ויותר. יצחק הרס לי את הדבר היקר לי מכל.
 
למחרת הייתי נחוש בדעתי להודיע לרב הקהילה שאחד מחברי קהילתו הינו רוצח. שבוגד חי ביניהם. האמנתי בנחישות שהצדק חייב להעשות, והאמת הנוראה של יצחק חייבת לצאת לאור.
 
לא היה לי הרבה זמן. היה עלי להגיע לטיסה שלי בשעות אחר-הצהריים של אותו יום, ובלוח הזמנים שלי היו פגישות עסקים לאותו בוקר. כך מצאתי את עצמי מגיע למניין הראשון של התפילה, כדי שיהיה לי מספיק זמן לשוחח עם רב הקהילה.
 
באותו רגע שנכנסתי לבית המדרש, ראיתי את יצחק מתפלל. עמידתו היתה נטויה מעט לצד, ונראה כי התפילה היתה ממש מעומק ליבו, הוא היה כל כך מרוכז במילים שהוא אמר, כאילו הוא אסף יהלומים יקרים, דבר שגרם לי לעצור במקומי.
 
לפתע הבנתי שלא מדובר בנשף מסכות ושיצחק 'מתהדר' לו באחת מהן, אלא יצחק סגל הוא אדם ירא שמים אמיתי. הוא לא היה אותו יצחק שהכרתי בגטו.
 
טוב, כדי לקצר מעט, עזבתי את אותה עיירה ולא שבתי אליה שוב. לא אמרתי מילה אחת לאף אדם על עברו של יצחק. למרות שהיה לי מספיק כוח כדי לנקום בו ולהרוס לו את המוניטין שהוא בנה לעצמו, אבל העדפתי לשתוק. ולמרות שזה ישמע מוזר מאוד, הבנתי שאם אתנהג בצורה כזו אני רק אפגע בזכרון של משפחתי היקרה. אפשר לומר שגם זה סוג של נקמה.
 
אתמול, קרה משהו שגרם לי להבין שוב, עד כמה נכונה היתה אותה שתיקה.
 
כפי שאמרתי, ברוך ה', עם הזמן הצלחתי לבנות חיים חדשים. בין הילדים, הנכדים והנינים, בלי עין הרע, הצלחתי 'להחטיף' להיטלר ימ"ש למעלה ממאה מכות מחץ. מה אני יכול לומר לכם? הילדים האלה, ה' יברך אותם, הם מקור ההנאה העיקרי בחיי. כל אחד מהם כל כך יקר, יפה, "יידשע קינדער" אמיתי. עצם המחשבה עליהם ממלאת את עיני בדמעות של אושר.
 
הנכד הגדול שלי, אשתו ובנו בן השנה היו האורחים שלנו בשבת הקודמת. אשתי ואני לא כל כך צעירים כפי שהיינו. למעשה, נהייה בני תשעים בערך בעוד ארבע חמש שנים ב"ה (אני כבר לא סופר). אבל, ברוך ה', בורכנו בבריאות איתנה, ולמרות שזה לא היה קל, הצלחנו להשתלט על עצמנו.
 
זה קרה מיד לאחר הבדלה. רגע אחד חיימק'ה (שנקרא על שם דודי המנוח, זה שנהרג בהפצצה על פולין בתחילת המלחמה) ישב על רגלי אמו והשמיע קולות גרגור בשמחה, וברגע השני הוא נעשה כחול וניסה באופן נואש לנשום. אשתי ואני קפאנו במקומנו והיינו המומים. הנכד שלי הפך את התינוק וטפח על גבו, אך הילד לא הצליח לנשום. אשתו רצה מיד אל הטלפון והזעיקה את 'הצלה', שירות הצלה יהודי למקרה חירום.
 
תוך פחות מדקה הם כבר היו אצלנו. מלאכים – זאת המילה היחידה שאני יכול לתאר בעזרתה את שני הבחורים שנכנסו לביתנו. לא, הם לא לבשו בגדים לבנים, גם לא היו להם כנפיים מעל הכתפיים, אבל…הם היו שליחים אמיתיים של הקב"ה, והם ידעו בדיוק מה צריך לעשות. תוך שניות חיימק'ה הצליח לנשום בכוחות עצמו.
 
"הנה, קחי את זה", אמר אחד מהם לאשתו של נכדי, כאשר הוא נתן לה כפתור מוכסף. "הוא כנראה הצליח להוציא אותו מהחולצה שלו וניסה לבלוע אותו. נראה שיש לכם ילד קטן רעב. אבל לפני שתאכילו אותו, אני רוצה לקחת אותו לחדר מיון כדי לעשות כמה בדיקות ולוודא שהכל בסדר, עדיף לוודא שהכל בסדר מאשר להצטער".
 
בבוקר שלמחרת, הנכד שלי התקשר כדי להודיע לנו שחיימק'ה מרגיש טוב, ברוך ה'. הוא שאל אותי כיצד הרגשתי אחרי ההתרגשות של אתמול והאם הצלחתי לישון בלילה. שיקרתי ואמרתי לו שהרגשנו נפלא והצלחנו לישון כמו תינוקות. (טוב, זה לא באמת היה שקר. כמה זמן תינוק ישן במשך הלילה?) אחרי הכל, לצעירים האלה יש מספיק על הראש ואין צורך להוסיף להם גם את הדאגות שלנו – אם סבא וסבתא הצליחו או לא הצליחו להרדם בלילה.
 
אשתי ואני החלטנו לתת לשני האנשים מ'הצלה' משהו סימלי כאות תודה והערכה על שהצילו את חייו של חיימק'ה הנין שלנו. למרות שזה הצריך מספר שיחות טלפון, בסופו של דבר הצלחתי לאתר את המידע הנחוץ לי. שניהם למדו בישיבה שהיתה בסמוך למקום מגורינו.
 
זה 'תופס' אותי בכל פעם מחדש כאשר אני נכנס לבית מדרש ורואה עשרות בחורים צעירים לומדים תורה. זה משאיר טעם מתוק בפה שלי, כמו הטעם של אותן אותיות בצורת הא"ב שנאפו עבורי לפני הרבה זמן. רגעים ספורים עברו עד שהצלחתי לאתר את אהרן דיויס ושמואל סגל בין כל לובשי המכנסיים השחורות והחולצות הלבנות. הם הופתעו לראות אותי, ובתחילה אף לא רצו לקבל את המעטפות, אך בסופו של דבר ולאחר שהתעקשתי והם הסכימו לקבלן.
 
משהו בשמואל תפס את עיניי. ידעתי שראיתי את הפנים האלה מתישהו בעבר. רק כעבור מספר דקות הצלחתי לקשר את פניו של שמואל לעבר.
 
"האם אתה מניו יורק?" שאלתי, רק כדי להיות בטוח.
 
"טוב, למעשה לא. ההורים שלי גרו בעיירה קטנה, אך עברנו לישראל כשהייתי ילד קטן".
 
"האם לסבא שלך קוראים יצחק?" שאלתי, למרות שהייתי בטוח שהתשובה תהיה חיובית.
 
"כן" הוא השיב בתמיהה, "אבל איך ידעת?"
 
עצרתי לרגע, תוך כדי שאני מנסה לאסוף את עצמי. קיויתי שהקול שלי לא יבגוד בי. "אתה נראה בדיוק כפי שסבא שלך נראה כשהוא היה צעיר", חייכתי. "היינו חברים באירופה, מזמן, לפני המלחמה. הוא היה אדם נפלא, זה בהחלט לא מפתיע שיש לו נכד כמוך".
 
השארתי את זה כך. עוד מכת מחץ אחת בפניו של היטלר ימ"ש.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. יחזקאל

כ"ג ניסן התשע"ה

4/12/2015

אין מילים

למדתי ממך המון

2. יחזקאל

כ"ג ניסן התשע"ה

4/12/2015

למדתי ממך המון

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

מוקדש לכל אחינו ואחיותינו הקדושים שמתו, נהרגו, נשרפו, נטבחו, נרצחו על קידוש השם, ולכל היהודים שמקום קבורתם לא נודע, ולכל היהודים שנהרגו בפיגועי האיבה, ולכל חיילי וחללי צה"ל הקדושים.

Featured Products