“איחור סביר” שהציל ממוות

כשיתחלף הרמזור לירוק יגיע אמנם

 

 

הוא לא היה יכול להשתחרר מהמחשבות שרדפו אותו במשך כל הנסיעה. כמה האדם קטן! עד כמה הוא לא יכול לשלוט על מעשיו, ואפילו יתכנן הכל באופן מדוקדק, בסוף הכל משתבש. מדוע? מה מונח כאן? הרי זה בודאי משהו שבא ללמד אותי? מה המסר כאן?

 

* * *

רוני, אדם בסוף שנות הארבעים לחייו. נולד ברמת גן, אך את שנות נעוריו עד הצבא עשה בקיבוץ ותיק בצפון. מלחמת יום הכיפורים ”תפסה" אותו די קשה. בצליחת התעלה נהרגו חברים. חוויות קשות נשא עמו. מאוחר יותר עבד במחשבים. לאחר זמן הגיע לארצות הברית, והחל לבנות עסק של הובלות. רכש משאית. הפרנסה לא הייתה קלה, ומיליונר לא צמח. הוא נשא אישה והקים משפחה יפה, שלושה ילדים חמודים והתקיים בכבוד.

אחד מהעסקים עימהם עבד, עבר למשרד חדש, ולרגל המאורע הוזמנו כל הקשורים עמו להרמת כוסית. גם רוני בדרכו לשם. השעה נקבעה ל- 9:00, ומתוך הכרות עם הבוס, ידע רוני כי עליו להיות בזמן. זה אדם שהדיוק והקפדה על זמנים הם חלק מהעסק שלו, ואכן, יש לכבדו ולהתייצב במועד.

בשכונתו של רוני, ישנם מספר בתי כנסת, ואת תפילת שחרית המוקדמת יותר של אותו יום החליט להתפלל בבית כנסת ”אהבת אחים”.

הוא מכיר את המתפללים, חלקם גרים בסביבתו הקרובה, אנשים נחמדים. התפילה מתחילה בשעה 6:15 ומסתיימת ב- 7:00. את ארוחת הבוקר והסידורים יסיים בערך ב- 7:20. יש לו בערך שעה וארבעים דקות.

זה היה נכון עד לרגע שחלץ את התפילין. אז ניגש אליו מר ג’, שנימנה על המתפללים הקבועים. אדם זה איבד בשואה את משפחתו, אישה ושלושה ילדים, ניצל בניסי נסים מיד הצוררים, והגיע לארצות הברית עם גל ההגירה לאחר המלחמה. כאן נשא אישה והקים משפחה, אך הפצע מעולם לא הגליד. קשר מיוחד לא היה ביניהם – שלום שלום מנומס, ושבת שלום ותו לא. הבדלי השנים ותחומי תעסוקה שונים, השאירו כל אחד בתחומו.

והנה ניגש אל רוני מר ג’, והחל לספר לו: ”היום זה היום השנה לכניסתנו לגטו”. המשפטים הראשונים היו כואבים וטעונים מאוד, ורוני חש שעליו להקשיב לזקן. הביט בשעונו! כן, יש לו עוד מספיק זמן. הוא נענע בראשו, והשמיע מילות קישור לסיפור, שאל שאלות בנימוס, והזקן מפליג בסיפוריו.

 

השעה מתאחרת, אבל ליבו לא נותן לו להפסיק את הזקן. הוא מנסה בעדינות לרמוז לו כי זמנו קצר, וכי מחכים לו בשעה 9:00 בעיר, אבל הזקן בשלו, מתאר את ילדיו האהובים שעלו למוקד, את הסבל הנורא שעבר עליו. רוני מנסה להפסיק אותו, הרי זה חסד אמיתי להקשיב, רק לשמוע את הכאב הפורץ. באמריקה שבה הכל עסוקים (ביזי), אין שיחות רבות כאלו, ומעטים המוכנים להטות אוזן בתחילתו של יום, לשמוע את הזולת.

 

בשעה 8:00 הסתיימו הסיפורים ורוני מזנק החוצה אל הרכב, כמובן שאת החלק הארי של התוכניות והסידורים השאיר למחר. בשעה 8:00 הוא דוהר עם המשאית אל עבר העיר. כאדם הנוהג כבר כ- 18 שנה בעיר הגדולה, הכיר כל קיצור דרך, ועקף מקומות מועדים לפורענות. בראשו כבר תכנן כי ייגש למגרש החניה המסודר (אך היקר) ברחוב סמוך, ומשם ילך רגלי למקום האירוע.

בעודו ממתין, כאמור, ברמזור, ומעביר בראשו את השאלה: למה זה קורה לי, התחלף הרמזור. הרכב שלפניו נכנס לתוך הצומת, ולפתע חשכו עיניו. גשם של עפר, אבנים ומתכות ניתך על הכביש לפניו. הרכב שהקדים אותו במספר מטרים, כבר היה כולו מכוסה בבליל מוזר שלא הבין מהו ומאין בא. במחשבה אינסטנקטיבית שבר את ההגה בכל כוחו שמאלה, לחץ על הדוושה בכל כוחו, וטס מן המקום כשהוא נוהג כ”טייס אוטומטי”.

המראות הקשים של חציית התעלה צפו ועלו. אש, דם, צעקות ומוות מתהלך ”חופשי”. כל זה חזר בחלקיק של שניה, כשהוא הולם ברוני בעוצמה אדירה.
לא ידע איך, אבל כפי הנראה ירד עליו מסך ה”בלאק אאוט”. הגיע עם הרכב לאחת הפינות, ונשאר לשבת במקומו מסומר כשש שעות! ללא יכולת לזוז או לעשות משהו. פשוט השתתק. רק לאחר שש שעות התקשר הביתה, וסיפר שהוא לא היה שם, כלומר היה אבל לא ”שם”, אלא 4 מטר מ”שם”. אשתו שידעה שהוא אמור היה להיות באולם בתוך המגדלים בשעה 10:00, הייתה כבר ממש בפאניקה. שעות חולפות והוא לא מתקשר. מה כבר אפשר לחשוב? אבל, כאמור, ה”איחור הסביר” והזקן ניצול השואה שמצא דווקא את הבוקר הזה לפרוש בפניו את ההיסטוריה שלו, היו שניהם שלוחי ההשגחה.

בסלון ביתו עומדות מספר אבנים שנפלו על המשאית ונמצאו אחר כך, הן העדות למאמרם: ”וצדקה (הקשבה) תציל ממוות”.

לרוני ידיד נעורים. שניהם גדלו יחד באותו קיבוץ. הידיד עלה במעלות התורה, ומשמש כיום כראש מוסד תורני. רוני חש כלפיו הערכה רבה, ומידי ביקורו בארץ, נוסע לביתו להדק את הקשר. העול הכספי המוטל על ראש מוסד הינו כבד, והאחריות לתלמידיו, הן מבחינה רוחנית והן חומרית, מאלצת אותו לכתת רגליים ולהידפק על דלתות נדיבי לב המעריכים את חשיבות לימוד התורה, וחפצים להיות שותפים להחזקתה.

ליבו של רוני נחמץ מהמחשבה כי ידידו אף הוא עובר מסלול ייסורים דומה, והחליט להשתתף אף הוא ביכולתו המוגבלת בתמיכה כספית קבועה במוסד. באותו קיץ שהה בארץ, ועם חזרתו לביתו אמר ועשה, ישב וכתב עשרה שיקים לטובת המוסד, ושלחם בדואר לפי כתובת הידיד. הדבר היה כחודש לפני ראש השנה תשס”ב.

חלפו מספר שבועות, ורוני החל לחשוש שמא המכתב לא הגיע ליעדו, והשיקים ”מסתובבים” להם חופשי. לאחר זמן החליט שעליו לברר את העניין. צלצל ארצה והחל לשוחח עם ראש המוסד. כשני ידידים סיפרו זה לזה את קורותיהם, ואז שאל הידיד: ”איפה היית באותו יום מפורסם, 11 בספטמבר?” רוני החל לספר לו את סיפורו.

 

אז הגיע תורו של הידיד להפתיע: ”זה מדהים ממש! השיקים שלך הגיעו ממש באותו יום. ההפרש בין זמן ניו-יורק וזמננו הוא הרי שבע שעות, כלומר, שהבניין הראשון נפגע בערך בשעה 14.45 אצלנו. באותו יום (שהיה כבר קרוב מאוד לראש השנה) לא ידעתי מהמתרחש אצלכם. בתפקידי עלי להיות נכון לשאלות ולבירורים בגמרא הנלמדת אצלנו, ובדרך כלל ניגשים תלמידים לשאול. אך הלימוד שלי היה בהתלהבות מיוחדת ובריכוז כזה, שהתלמידים הרגישו שאינם יכולים לגשת ולשאול. הזמן לא התאים כנראה. וכך, ישבתי בערך ארבע שעות רצוף בלימוד איכותי במיוחד. זה בדיוק הזמן שאתה היית אמור להיות…”

את השיחה הזו זכרו שניהם זמן רב אחר כך.

 
(השמות שונו לבקשת הנוגעים בדבר)

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).