להצדיק את הדין!

 

 

מעטים הם הצדיקים האמיתים שזכו לשם "קדוש", אך רבי יהודה הנשיא, המכונה בפי כל "רבי" או "רבינו הקדוש", הוא הראשון שזכה.

 

רבי היה בעל כל התכונות שכל אדם חולם עליהם, כגון יחוס, כוח שכלי עצום, נוי, כושר גופני, בנים, כושר מנהיגות ואפילו אושר מופלג, ועם כל זה היה עניו בתכלית. בסוף ימיו הרים עשר אצבעותיו לשמים והעיד ואמר (כתובת קד, ע"א): "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה", כלומר, היה נקי מכל תאוות העולם הזה וכל כולו היה מבוטל לקונו יתברך.

 

עם כל הצדיקות של רבינו הקדוש זכותו יגן עלינו, הוא בכל זאת נענש בשלוש עשרה שנות יסורים קשים שהתלבשו בגופו ככאבי תופת בשיניו. וכך מספרת הגמרא (בבא מציעא פה, ע"א): "דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם – ליתו עליה יסורין. ועל ידי מעשה הלכו – יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב (תהלים קמה): ורחמיו על כל מעשיו. אמרו: הואיל ומרחם – נרחם עליה".

 

פירוש המעשה שהיה עם רבי: הביאו עגל אחד לשחיטה, וברח והחביא את ראשו תחת לכנף מעילו של רבי. רבי אמר לעגל: "לך תישחט כי לכך נוצרת". אמרו בשמים: "הואיל והוא מנהיג הדור, הוא צריך לרחם על הבריות. היות ואינו מרחם, לא נרחם עליו וניתן לו יסורים!". כך סבל רבי במשך שלוש עשרה שנים עם  כאבים שהיו הורגים מישהו מדורינו תוך יום אחד. בסוף, אחת מעוזרות הבית של רבי מצאה ואספה עכברים קטנים שזה עתה הושרצו, כאשר כוונתה היתה להשמיד אותם. רבי אמר לה לרחם עליהם ולהניח להם, שנאמר "ורחמיו על כל מעשיו". משמים הכריזו, "היות ורבי מרחם על העכברים, נרחם עליו", ובין רגע נסתלקו היסורים! אומרת הגמרא שם, על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הסתלקו.

 

לכאורה קשה – רבי היה נשיא ישראל וגדול הדור. אנטונינוס קיסר רומי עם, מלכים, שרים, וכל גדולי ישראל היו מבקרים בביתו. בודאי אין זו לפי כבודו של נשיא ישראל שעכברים יתרוצצו בתוך ביתו, אלא בודאי טמון יסוד עצום בגמרא הנ"ל.

 

והנה, רבינו נחמן מברסלב זי"ע מלמד אותנו לחפש את השכל בכל דבר (ראה ליקו"מ קמא, תורה א). לא בחינם נשלחו עכברים לביתו של רבי. בטוח שרבי שאל את עצמו: "מה הקב"ה בא ללמד אותי על ידי העכברים האלה?" אז, בודאי נזכר בשירתם של העכברים (ראה פרק שירה, פרק ששי): "עכבר אומר: ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי" (ראה נחמיה ט, לג). באותו רגע, הבין רבי שאין יסורים בלא עוון (ראה שבת נה, ע"א) והבין שעל פי מדרגתו – כצדיק הדור וכנשיא בישראל – הוא היה צריך לרחם על העגל.

 

ועתה, כעבור י"ג שנות יסורים קשים, ברגע שראה את העכברים ונזכר בשירה שלהם, בודאי נזכר להצדיק על עצמו את הדין. והנה לפלא, איך שהצדיק את הדין, נסתלקו היסורים כמו שבאו, תיכף וללא שהייה מיותרת של רגע. מכאן, אם לא טעיתי בעניי, הצדקת הדין היא המתקת הדין.

 

 

בדור הזה של עקבות המשיח אין רגע ללא פגע. כל אחד נגוע ופגוע ביסורים קשים מנשוא – מי בפרנסה ומי בבריאות, מי בחסרון זיווג ומי בעקרות, כל אחד לפי מכאוביו. אך אין זו דרכו של יהודי מאמין לבכות, להתאונן, ולהתריס כלפי שמים. ככלות הכל, השם יתברך הוא אב רחמן שעושה הכל לטובה. אזי בזמן קשה, חייבים לזכור – אין יסורים ללא עוון! לומר שאבא אוהב מייסר את ילדיו סתם הינו אווילי, אך לומר שאבינו שבשמים רוצה לייסר את בניו אהוביו זאת כפירה!

 

ברגע שיהודי זוכר שאין יסורים בלא עוון, הוא חייב לרוץ אל השם יתברך ולהכריז, "אבא – אתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי!". ברגע שמצדיק עליו את הדין, מקבל עליו את עקרונות התשובה, מתפלל, מתבודד, ומבקש מתנת חינם של רחמי שמים, הכל מתהפך לטובה והדין נמתק בשורשו. אין השם חפץ ביסורים, אך לפעמים, זוהי הדרך היחידה שאנו מבינים את המסר.

 

ובכן, אסור ליהודי לשכוח לרגע שאין יסורים בלא עוון. אם ישכיל תמיד להצדיק על עצמו את הדין, אזי בודאי ימתיק את כל הדינים ויזכה לחיים מתוקים בזה ובבא, אמן כן יהי רצון.