המנון ליגון

לפתע קופא החיוך על שמריו, שרירי השלד מתאבנים כמו מקל של מטאטא ועל הפנים זוחלים באיטיות קמטים של דאגה לאורך ולרוחב כמו קורי עכביש בתוך מבנה מסוכן. מה קרה?

3 דק' קריאה

ב. עליזה

פורסם בתאריך 25.12.07

לפתע קופא החיוך על שמריו, שרירי השלד
מתאבנים כמו מקל של מטאטא ועל הפנים זוחלים
באיטיות קמטים של דאגה לאורך ולרוחב כמו קורי
עכביש בתוך מבנה מסוכן. מה קרה?
  
צועד לו אדם בדרכו שמח וטוב לב. רגליו מפזזות בקצב של זיקוקי דינור ופיו מפזם קנטטה לחיים הטובים.
 
הוא מסיט דאגות מליבו ומודה על כל נשימה ונשימה שזכה בה. יש לו מה לאכול, מה ללבוש, יש לו משפחה טובה והוא בריא פחות או יותר, הודו לה’ כי טוב.
 
אלא שלפתע קופא החיוך על שמריו, שרירי השלד מתאבנים כמו מקל של מטאטא ועל הפנים זוחלים באיטיות קמטים של דאגה לאורך ולרוחב כמו קורי עכביש בתוך מבנה מסוכן. מה קרה? הוא פגש חבר.
 
חבר טוב דווקא. אהוב, חביב, מסור ונחמד. קולגה מימי הילדות שזכרונות משותפים ונעימים להם. ליבו מתרחב בהנאה ומתמלא בעונג. אלא שאת ה’חרפה’ הזו המתקראת "שמחה" הוא לא יעז להעלות על דל פניו, הוא לא יחייך.
 
"יוסיף דעת יוסיף מכאוב", יודעים כולם לשנן בעל פה, אך מה לעשות, להוסיף דעת זו משימה מסובכת, פרוייקט בלתי אפשרי. אין את הזמן, אי אפשרות, אין כוח ואין את הכלים המתאימים לרכוש הרבה דעת בימים טרופים אלה, אז פותרים את הבעיה בקלות, מוסיפים מכאוב.
 
קופצים את השפתיים, מזעיפים גבות, מקדירים את המבט והופ! יש לנו כבר ניצוץ של גאונות בתוך העיניים. אחר כך חורשים את המצח פסים פסים, ומעיינות החכמה פורצים החוצה.
 
לגאונות ולחכמה מתלווים כובד ראש, רצינות ויושר. ואם מתלווה לזה דיבור שקט, מונוטוני ואיטי, כי אז עומד לפנינו לא רק הגי’ניוס בכבודו ובעצמו אלא פילוסוף אורגינלי, כזה שחוקר לעומק את משמעות החיים ומבין את סוד המהות הקיומית.
 
אנשים עצובים הם אנשים חושבים, אינטליגנטים שהגיעו בכוח שכלם למסקנה שאין שום סיבה לשמוח בחיים. על מה אתם רוצים שנשמח, על החור באוזון? הגשם החומצי? אפקט החממה? זיהום האויר? עישון סביל? משאבי הטבע ההולכים ונכחדים? יערות בסכנה? אסטרואיד בדרך לקטסטרופה עם כדור הארץ? התפוצצות אוכלוסין? בקטריות אלימות? לשמוח על כך שעוד מעט לא יישאר מאיתנו כלום? אדברא (שוכח הוא שלפני חמש דקות עוד היה שמח) "תנו לנו סיבה לשמוח!" קורא הוא בקול נכאים, "ואצא במחול".
 
כדי לשמוח מחפשים סיבה טובה, לא משהו בנאלי או קלישאה משעממת כמו "יש אוכל, עבודה טובה, מיטה לישון עליה, שמש זורחת, מזג האויר מצוין" או כל סיבה שדופה אחרת. וכי מה הן שתי פרוסות פרניקל עם בשר מעושן או מאזדה אוטומטית לעומת המצוקות הגלובליות של היקום? מה הן שתי רגלי בשר עם נעלי עור על הקרקע לעומת חוסר היציבות של הקיום?
 
אדם שעבר את גיל השלושים ומרהיב עוז לחייך הרי הוא אינפנטיל, תינוקי, עוד לא התבגר.
 
ילדים מסוגלים לשמוח מכלום, להתלהב מנמלה שאינה מצליחה לדחוף פירור של ביסלי, לצאת מגידרם למראה שגיאת דפוס בסידור ולרוץ לספר לכל השכונה במקרה שפתחו ביצה וגילו שם תאומים, או שפתחו קופסת גבינה ומצאו עובש. בגלל זה הם ילדים, עדיין לא התבגרו, כל דבר מסעיר את המוח הקטן שלהם, את מעט השכל המצומצם שעוד לא ממש הספיק להתפתח.
 
שמח זה סטיגמה, סטריאוטיפ.
 
עוד לא המציאו ביטוי כגון: ‘מדוכא כמו טיפש’, ‘סר וזעף כמו איזה נהתן’, או ‘נכאה רוח כאילו יצא מתוך קוקטייל’. ולעומת זאת הלקסיקון עשיר בפניני לשון כמו: ‘חיוך אוילי מרוח על שפתיו, צוחק לו כמו שיכור, עליז, בדרן, נהנתן, ליצן החצר, שמח כאילו יצא מתוך בקבוק של יין’.
 
יש מן תחושה שכל חיוך שאדם מעלה על פניו, נוטל אחד מחמש מאות האי-קיו שלו.
 
עצב זה פנימי, חיוך זה חיצוני, בדיוק כמו היופי שהוא רדוד ואין בו שום עומק או משמעות. אדם שמח הוא כמו דובי נחמד, שטחי, קל דעת, פזיז ולא שקול. בחיים לא הייתי מפקידה כסף בידיו של המבסוט עם המורל הגבוה.
 
רק אנשים מעטים יכולים לחייך כל הזמן או כאלה העומדים לבצע פשע מאורגן. שמחה זה אות קלון, אדם שמח אינו מחמיר בקלה כבחמורה, אינו מחמיר כלל, אין לו דאגות בחיים, בקושי מקיים מצוות אנשים מלומדה, מתייחס בזלזול לכל דבר חשוב והורס את החינוך הטוב של צאצאינו. הוא לא משלנו, הוא מקולקל, לא יציב נפשית, ורק למראה פניו אפשר לחטוף דיכאון.
 
לכן אנחנו כל כך פוחדים לחייך לשני או להאיר פנים!
 
 
(מתוך מגזין "משפחה").

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

נקודת הזינוק מתחילה תמיד מטפיחה רכה על השכם: "קיבלתי ד"ש ממך". זה יכול להיות מחבר רחוק או מהשכן, אך הקולגה פוקח עיניים אשמות: "מה, זה כבר התפרסם?"

Featured Products