הדקה המאה ואחת

 

 

איך עוגה יכולה להיות מעצבנת?

 

נסו נא את העוגה של תמרה. היא טעימה מאוד, יפה, גבוהה, אוורירית, עשירה וידידותית. לא חסר בה כלום, אפשר לומר שהיא מושלמת בהתחשב בעובדה שהיא גם קלה לביצוע ובכל זאת מסוגלת להוציא עקרת בית שפויה מדעתה.

 

והרי המתכון:

 

חבילה ורבע מרגרינה, ביצה ושליש, שקית פלוס כפית של אבקת אפיה, מאה ועשרים גרם קוקוס, קילו ומאה חמישים גרם קמח, מאתיים ושישים גרם אבקת סוכר, שתי חבילות וחצי שוקולד מריר.

 

מערבבים היטב את כל החומרים המספיקים לתבנית ורבע בדיוק. מחממים תנור למאה ושבעים ושתיים מעלות ואופים שעה ושתיים-עשרה דקות (לא לשכוח להכניס את התקע לשקע, רק עד האמצע).

 

כל עקרת בית מנוסה יודעת לעגל קצוות, להתחכם עם הכמויות, לשנות פה ושם, לרמות קצת, אבל העוגה הזאת היא כל כך מושלמת – עד כי כל סטייה קלה מהמתכון ניכרת תיכף בשטח. ביצה ושליש, אלו הן ההוראות. שמתם ביצה אחת? איבדתם את הגמישות. שתיים? איבדתם את הפריכות. כנ"ל עם כל חריגה מזערית בכמויות.

 

המתכון הנ"ל הוא הכי לא בדיוק שיש, השיא של חוסר השלמות.

 

עוגה, כמו כל בן אדם נורמלי, לא חייבת להיות מושלמת, גם לא מצפים ממנה לכך. מותר לה להיחרך, ליפול, לצאת הטרוגנית, לא לגמרי אפויה, ואף על פי כן לקצור מחמאות. אלא שאם היא נוהגת באופן שיטתי לא להיות מאה אחוז, נוטה להימנע עקרונית מן השלמות, רגילה להגיע בפרינציפ רק ל"כמעט" – אז הופכת היא להיות מרגיזה . בלי שום קשר לטעם ובלי קשר לתוצאות – העוגה מעוררת רתיעה, ונמחקת אמוציונאלית מפנקס הרשימות.

 

כל החיים הם בעצם עוגה אחת גדולה, קחו למשל את הצמד הכל כך מתבקש: מכונת כביסה ומייבש. אין בכל אביזרי הבית זוג מושלם מהם, שיתוף פעולה כל כך פורה, מכבסים ומייבשים – מה יותר טוב מזה?

 

אלא שההתאמה שהיתה אמורה להיות כה מוצלחת הופכת למפח נפש כתוצאה מחוסר שימת לב מזערית. מכונת הכביסה, לרוב, נועדה לחמישה קילוגרם, ואילו מכנות הייבוש נועדה לארבעה וחצי קילוגרם בלבד. כך בשבכל פעם נותרת מחצית הקילוגרם של כביסה הנופלת בין החבלים ומותירה משקע כבד של ייסורי מצפון – מי בכלל היה צריך את זה.

 

תאמרו חוסר תאום? תאמרו חוסר תכנון? מחשבה זדונית? רשעות? נקמה? מי יודע.

 

לא, לא מוכרחים להיות מושלמים, לא חייבים להגיע תמיד למאה. אך חוסר מושלמות בשיטה – ממרר את החיים. שאיפת חיים להגיע עד לשלושת רבעי הדרך לא שווה כלום.

 

כנ"ל לגבי קופסת שימורים.

 

בדרך כלל פותחים אותה בעזרת פותחן המסתובב סביב השפה עד הסוף, עד שהמכסה יוצא ונותר פס חלק ללא דופי מסביב. אלא שניתן גם לפתוח כמעט, להותיר פיסת פח קטנה על השפה, קטנטונת, כמעט לא מורגשת. זה אולי לא אסון גדול, זה רק מותיר חותם על גב היד, שריטה פוצעת, בכל פעם שנוטלים משהו מהקופסה.

 

האחוז הכמעט בטל הזה שלא הושלם, מורגש לעיתים יותר מהתשעים ותשעה המושלמים, והורס אותם!

 

זה דומה למנגינה עריבה עם מעט זיופים, לנעליים שכמעט כמעט מתאימות לכף הרגל, לשן תותבת במידה לא מתאימה, לכדור שהוא לא ממש עגול, לבן אדם המחליט לשמור על כל דיני הכשרות על פרטיהם ודקדוקיהם חוץ משפן.

 

זה בדיוק כמו לקחת אנטיביוטיקה אבל רק שבעים אחוז מהכמות, זה כמו לנקות חלון ולהותיר טביעת אצבע אחת למזכרת, לכתוב סיפור מתח מרתק בלי סוף, להכין גלידה משובחת בלי האגוזים, להכין קפה בלי קפאין, ובמיוחד במיוחד ל…

 

 

(מתוך מגזין "משפחה" )