חצי הכוס המלאה

כמה מילים על תופעה עצובה וכואבת, על בעיה

ושמה "חצי הכוס המלאה". לא ביום אחד צמחה לה

השיטה הסדיסטית הזו והיא גם לא נוצרה מאליה.

 

 

במסגרת מצומצמת זו, אקדיש הפעם כמה מילים לתופעה עצובה וכואבת. לכאורה – חיובית, בפועל הורידה רבים וטובים ביגון שאולה. בעיה חברתית ושמה: "חצי הכוס המלאה".

 

במילים אחרות: "המשקפיים הוורודים", במילים עוד יותר אחרות "גישה חיובית לחיים" ובמילים ודאיות אמיתיות ומוכחות: "תסתמו ת'פה".

 

לא ביום אחד צמחה לה השיטה הסדיסטית הזו והיא גם לא נוצרה מאליה. הגישה החיובית לחיים התחילה לאחר מלחמות העולם, כשהסכם הפסקת האש כלל בתוכו פירוק החימוש, צמצום מאגר הטילים והפסקת ייצור הנשק הגרעיני.

 

ישבו טובי המוחות הרצחניים וחשבו: אם אין טילים, אין משאבים גרעיניים וביולוגיים. אם אין נשק להשמדה המונית מיידית, נהרוג את האנשים לאט לאט, כך צמחה לה תורת האופטימיזם, להסתכל על העולם בעיניים ורודות, לחשוב חיובי ולראות את חצי הכוס המלאה.

 

אך בפועל, מתחת לרבדים המתחסדים מקנן לו אותו בסיס משחית, "אם יש לכם בעיה – תבלעו אותה עמוק, תתמודדו לבד, אין לכם זכות לפצות את הפה כי לנו אין כוח לשמוע", הווה אומר: "תסתכלו על חצי הכוס המלאה".

 

עייפות היא קושי לגיטימי, הסתבכות, נפילה, כישלון או מחלות, גם כן. כל מערך החסד והעזרה ההדדית מושתתים על מתן יד למי שמעד. קופות צדקה, משלוחי מזון, בייביסיטר, סיוע לכל מי שנופל פיזית וצריך את עזרת הזולת כדי לקום.

 

נשים צדקניות סובבות בין בתי החולים הסיעודיים כדי להאכיל חולים מרותקים, אנשים מפרישים כספי מעשר, חוסכים מפיהם מזון וביגוד לנצרכים, ילדות מטפחות ילדים חריגים ודואגות לרווחתם. ארגוני צדקה וחסד משלחים אמהות עייפות לבתי החלמה על מנת שתצבורנה כוח, אבל בתנאי שיהיה שקט.

 

אחד הצרכים הבסיסיים של האדם הוא להתלונן קצת. לא חלילה טרוניות או האשמות, רק התפרקות מזערית או אנחה קלה שתגיע לאיזו אוזן קשבת, שנפש חיה תבין את קשיי ההתמודדות.

 

תלונה אחת קטנטנה, "אוי" חלש ופצפון, גיוואלד חיוור של נפש מתייסרת, נוסכים כוח להמשיך לשאת את משא החיים. אבל אנחנו, ששעטנו לעשות חסד, סחבנו חולים על כתפינו, ניקינו בתי אביונים, גידלנו ילדים מוזנחים, סללנו כבישים, הזענו בניקוי הרחובות, אין לנו כוח לשמוע גניחה או תלונה של השני, אנחנו תיכף שולפים את הפתרון וסותמים לו את הפה עם המבט החיובי לחיים.

 

"תפסיקי להתלונן שלא ישנת כבר שלושה לילות, תסתכלי במקום זה על הילדים החמודים שלך, הרבה נשים היו מתחלפות איתך בשמחה".

 

"מה אתה בוכה כל הזמן שהשן כואבת, יש אנשים בגילך שכבר אין להם שיניים".

 

"את ממש כפוית טובה, מילאנו לך את הפריזר בכל טוב ואת מתלוננת שקשה לך?!"

 

"תפסיק כבר לדאוג כל היום, תחשוב טוב, יהיה טוב".

 

פעם שמעתי אחות אחת באחד מבתי החולים הגדולים, פונה לחולה סופנית במיומות וגרורות וכל מרעין בישין ומבשרת לה דרך מסכת החמצן והמורפיום: "איזה יופי! הכולסטרול שלך יצא מצוין, תגידי תודה על זה כי הרבה אנשים היו משלמים הון כדי להגיע לרמה טובה כזו של כולסטרול". רק אז הבנתי למה ומתי חולים הופכים להיות סופניים.

 

ככל שעובדים לעשות נפשות לחצאי הכוסות המלאות, ככל שהמשקפיים יותר וורודים, הכיוון יותר אופטימי, כך הפנים הולכות ומתדכדכות, הנפש נכאה, ההרגשה נואשת והמבט שפוף ושותק.

 

אינסוף התעללויות ואמרות כנף פתטיות ממציאים כדי לכפות על האנשים לחשוב אופטימי. "גישה חיובית לחיים", "נבואה המגשימה את עצמה", "יש דברים הרבה יותר גרועים בחיים", ועוד ועוד כשהמסר ברור ומובן: "תשתוק!"

 

כל דרך שאיננה דרך האמת, מנסים לעשות לה נפשות בכוח. כך הנצרות, כך האיסלאם, כך הצמחונות וכך האופטימיזם. מעולם לא ראינו אדם פסימי המשכנע את חברו לראות שחור, תמיד האופטימיים הם אלה המנסים לגרור, וחבל.

 

הפסימיים רואים הכל שחור, לכן מציאות החיים בפועל הרבה יותר טובה מהתחזיות שלהם, תמיד יש להם הפתעות בחיים. כנגד זה לאופטימיים בדיוק להיפך, תמיד המציאות עגומה מהציפיות, כי הם חושבים יותר טוב ממה שקורה בפועל.

 

נסו פעם לעודד בן אדם להסתכל דווקא על חצי הכוס הריקה, להוכיח לו שקשה לו למרות שהוא טוען להיפך, לפרט את מצוקותיו הגם שאינו מתלונן עליהם, להסביר לו שגם אם החיים נראים בעיניו קלים, הוא בכל זאת מתמודד עם אתגרים וקשיים, תראו כמה שמחה וחיוך יעלו על פניו.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")