ספר התורה הנעלם
ליבי פעם בחוזקה. רגלי כבדו ועיניי יצאו מחוריהן. "זהו ספר התורה שראיתי בחלום!" לחשתי. הוא היה עטוף במעיל קטיפה שאותיות זהב היו רקומות עליו...
ליבי פעם בחוזקה. רגלי כבדו ועיניי
יצאו מחוריהן. "זהו ספר התורה שראיתי
בחלום!" לחשתי. הוא היה עטוף במעיל
קטיפה שאותיות זהב היו רקומות עליו.
הקדמה
סיפורי חלומות רבים המופיעים במקורות מוכיח כי לעיתים קרובות לחלומות שחולמים יש פשר, לעיתים הם חוזים את העתיד ולעיתים הם מעוררים ומזהירים מן הצפוי החל מחלום סולם יעקב, חלומות יוסף, חלומות פרעה שבתורה וכן הלאה.
חכמי ישראל התייחסו ברצינות לחלומות ולנושאים שהופיעו ובמקומות שונים במדרשים ובתלמוד מופיעים הצעות לפשר ולפתרונות החלומות. לא מעטים הספרים שנכתבו על ידי גדולי ישראל במהלך הדורות אודות פשר דרכי תיקון, ופתרונות טובים לחלומות המבשרים חס וחלילה רע.
הסופר היידי א. צייטלין בנו של הוגה הדעות ובעל התשובה הגדול ר’ הלל צייטלין הי"ד, מביא בספרו "המציאות האחרת" מספר פרשיות מעניינות. בחרנו אירוע, אודות חלום מופלא, לאחר בדיקה וחקירה נוספת שערכנו אף אנו.
* * *
שמי ג’פרי (גבריאל) ברנסטיין, בחור יהודי אמריקאי בן 25 מניו יורק. הסיפור שאני עומד לספר בפניכם הוא אמת לאמיתה, ואירע לי בשעה ששירתתי בדרגת סרג’נט ביחידת מודיעין רגלית, שהיתה מסופחת לדיוויזיית השריון החמישית של הצבא האמריקאי.
היום בו החל סיפורי הוא בחמישי לינואר 1945 (כסלו תש"ה). נחתתי לפני כשנה עם מאות אלפים מחבריי, בני כל העמים החופשיים, בחוף נורמנדיה שבצרפת, במטרה לשחרר את אירופה מעול המפלצת הנאצית. בתוך הכוח האדיר שנחת על החוף, היו עשרות אלפי חיילים יהודים בני כל האומות, שבערה בליבם תחושת הנקמה בשטן הנאצי, על אשר עולל לעמנו.
השתתפתי בקרבות ההבקעה הקשים ביותר, לא מעט מחברי לנשק נפלו מימיני ומשמאלי, ובהיותי יהודי מאמין, משוכנע הייתי שההשגחה העליונה סוככה והגנה עלי, שומר מצוות הנני ומסורת אבותיי בידי.
* * *
כוחותינו נעו קדימה, כשהם משמידים את הכוחות שלפניהם. הייתי בכוח סיור מודיעין, באזור העיר הילדסהיים, שבקרבת העיר הגדולה ברנשוויג. כוחנו מנה כמניין חיילים שסיירו בליל קור וסערה, ובדקו את עמדות ומיקום כוחות האויב הנסוג, והלוחם עדיין בעקשנות. מכל עבר נשטפנו באש תופת. עצי היער בו סיירנו היוו לנו מעט מחסה. ניהלנו קרב כבד ומתיש בסיוע כוחות השריון שלנו, עד שחיסלנו את רוב הכוח שניצב מולנו.
השתרר שקט מוזר ועייפות כבדה השתלטה עלינו. מצאנו קרחת יער קטנה לחנות בה עם כלי רכבנו, אך נתונים היינו עדיין לחסדי מטרות העוז, שירדו עלינו משמים. לצד הדרך ניצב בית טירה, חרב למחצה. מצאנו בו מחסה. ירדנו אט אט בגרם המדרגות שנותר בשלמותו.
השעה היתה שתיים אחר חצות. עיניי החלו להיעצם, אך כלל נקוט היה בידי, מאז היותי ילד קטן בעיירה בפולין, עוד בטרם היגרנו לארה"ב, לקרוא קריאת שמע טרם השינה.
לאחר קריאת שמע, נפלה עלי שלווה מוזרה. חשתי כאילו יוצא אני מחוץ למציאות ההווה שבו הייתי ומרחף לעבר מחוזות עבר רחוקים. נשענתי על קיר המרתף ונרדמתי, כהרף עין חלמתי שאני נמצא בבית כנסת, מסביבי המיית קהל מתפללים עטופים בטליתות. הם התפללו ושרו בנעימה ובמנגינה מוזרה, נראה היה לי שהם משתייכים לאחינו מעדות המזרח.
החזן התקרב לאחד מקירות המרתף, פתח את הקיר והוציא מתוך ארון קודש ספר תורה מפואר ומקושט בקישוטי כסף. כל המתפללים ניגשו אל הספר, חיבקו ונישקו אותו ולאחר מכן ליוו אותו אל הבימה. לאחר הקריאה הקיפו את הבימה, וכשספר התורה נישא בידיהם ופיהם מלא שירות ורננות, ערכו שבע הקפות לכבודה של תורה. לאחר מכן הוחזר הספר אחר כבוד אל תוככי הכותל.
פקחתי את עיניי, החלום המופלא נגוז ונעלם. האם חלום שווא חלמתי? כמה מוחשי היה המעמד, עד כי יכולתי לחוש בהבל פיהם של המתפללים.
אחוז מחשבות הייתי כששבנו למפקדת הדיוויזיה. הצטרפתי לחברי החיילים אוכלי הכשר לפינתנו המיוחדת באולם חדר האוכל, וסיפרתי את חלומי המופלא. כולם ביטלו אותו בהינף יד ובזלזול. רק הרופא הכירורג של הפלוגה, קצין יהודי שומר מצוות כבן 35 ושמו הארי (הרש’ל) לחש באוזני: "אל תשים לב ללועגים, נראה לי שחלומך לא דבר ריק הוא".
הארי טפח באגרופו על גבי שולחן האוכל והכריז באוזני היושבים: "הדבר טעון בירור. נראה כי לא דבר ריק הוא". פסק וטפח בחוזקה על כתפי. הוא בישר לי כי בעוד מספר ימים יחידתנו עומדת לקבל חופשה בת 48 שעות, כפרס על הצטיינותנו בקרבות הקשים של החודש האחרון. הוא הציע לצאת ולחפש את המרתף ונבדוק מקרוב את הכתלים, אולי באמת הוחבא והוסתר בהם ספר התורה החלומי, ואם כן אולי בעליו אנוסים או מגורשים היו, שבבריחתם מרודפיהם החביאו אותו עד יעבור זעם, או אולי החלומות באמת שווא ידברו.
הצטיידנו בשימורי אוכל כשר, שהכנסנו לג’יפ המרפאה. הארי נהג ברכב, ויצאנו לדרך. הגענו לחורבה וירדנו למרתף, הרובים בידינו, ופנס רב עוצמה מאיר את האפלולית.
ניצבנו במרכז המרתף, מאירים לכל עבר, והתחלנו להקיש ולהלום בחוזקה לאורך הקירות, בעזרת קתות רובינו עד שלפתע שמענו קול עמום וחלול, המעיד כי הקיר דק מאוד ומאחוריו חלל ריק. הכינו בכל כוחנו ולאחר שתי חבטות קרס הכותל תחתיו, וחלל ריק וחשוך התגלה לעינינו.
הארי האיר עם הפנס, והנה על רצפת הכור גילינו ארגז עץ נאה, מחוטב ומגולף בעיטורי פירות וכלי קודש. חתום היה בחותמת שעווה, והארי הוציא בחרדת קודש את הארגז, ובזהירות של רופא מנתח חתך את החותמת, ופתח את הארגז, שהיה מרופד בבד משי אדום ועליו היה מונח ספר תורה מפואר.
ליבי פעם בחוזקה. רגלי כבדו ועיניי יצאו מחוריהן. "זהו ספר התורה שראיתי בחלום!" לחשתי. הוא היה עטוף במעיל קטיפה שאותיות זהב היו רקומות עליו. חלקן כבר דהו ונקרעו עם חלוף השנים, אך אפשר היה עדיין להבחין ללא קושי כי שנת רקימת המעיל היא שנת תי"ז (כלומר, שמדובר בספר מלפני כ – 290 שנה!) שמו של הנדבן היה ניסים מסקטו או משקוט.
נרעשתי ונדהמתי.
מי יודע כמה שנים היה ספר התורה ספון-טמון באפילה, בכותל מרתף על אדמת גרמניה, וציפה לגואל שיגאל אותו מחושך לאור.
הארי ואני חיבקנו יחדיו את ספר התורה הפלאי, נישקנו וחיבקנו אותו כאילו פגשנו אחד אובד. שפכנו דמעות כמים, צעקנו וקראנו קריאות שמחה. רקדנו וקפצנו בהתלהבות. החזקנו בספר בחוזקה, כחוששים שמא יילקח מאיתנו ויעלם, חשנו כבהקפות שמחת תורה בבית הכנסת שלי בניו יורק.
לאחר ריקוד של מספר שעות ישבנו לנוח מעט. החלפנו חוויות ותהיות מהיכן הספר? מי המתפללים? מה קרה עם העדה הקדושה? מדוע ברחה? מדוע הוטמן הארון בכותל?
תוך כדי מחשבותינו טיפסנו במעלה גרם המדרגות. לילה קר זרוע כוכבים קידם את פנינו, תפסתי את מקומי ליד הארי הנהג, וספר התורה אחוז בידי, לאחר מספר שעות הגענו לבסיסנו בשלום.
מקום מגורי הקבע שלי במהלך המלחמה היה אוהל סיירים קטן, ומייג’ור הארי (הרש’ל בנג’מין) לקח ממני את ספר התורה למשמרת באחד מקרונות המרפאה הניידת.
* * *
המלחמה הסתיימה. הודיתי לה’ על כי יצאתי ממנה ללא פגע, וזכיתי בעיני לחזות במפולת המן ובנקמת ה’ בעמלק.
הגענו לנמל מרסי שבדרום צרפת. עיר נמל זו שימשה לריכוז ניצולים יהודים שניצלו ממחנות הריכוז וההשמדה. חלקם עדיין לבש את בגדי המחנות. ירדנו לרציף כשספר התורה שלי חבוק בזרועותיי. מיד הקיפה אותנו חבורת צעירים כחושים, חלקם עדיין בכותנות הפסים. בעיניהם יקדה אש, נחישות ורצון עז של רצון לחיות.
"מהיכן אתם?" שאלנו.
"מסלוניקי, יוון" השיבו פה אחד.
הארי התבונן בהם בחיבה, פנה אלי ואמר לי שהוא מניח את ידו על כתפי: "מה דעתך ר’ גבריאל, שניתן להם את ספר התורה, שנגאל זה עתה? עימם יעלה לארץ ישראל, שם יהיה בתוך עדה קדושה מישראל?"
לנגד עיניי עלו המתפללים שראיתי בחלומי, או אולי בחזיון הלילה הפלאי. התבוננתי שוב בקבוצת הפליטים המקיפה אותנו, המנשקת בדבקות את ספר התורה. הארי עודד אותי בדבריו ואמר: "הספר חיכה מאות בשנים לצאת מאפילה לאורה ולחוש שוב בנגיעת יהודים חיים, שילמדו ויקראו בו מידי שבוע, שבת ומועד. ניתן להם את הספר, שילך לפניהם בדרכה החדשה".
הוא סיפר לצעירים המשתאים את הסיפור המופלא של הספר, וכי אנו חפצים לתת להם אותו כדי שיעלו אותו לארץ ישראל.
ניצולי הזוועות בכו בכי מעורב של עצב ושמחה. עצב ושבר על הוריהם ואחיהם וקהילתם המעטירה שאבדו, ואושר גדול על שזימן להם ה’ ספר תורה מופלא זה על אם הדרך לארץ ישראל.
הם "חטפו" את ספר התורה מידי והחלו רוקדים עימו עד כלות הנשמה. הם זימרו ושרו בניגון מיוחד. לרגע נדמה היה לי שהצלילים הזכירו לי את זמרתם של המתפללים מהמרתף.
הספר עבר מיד ליד, והארי ואני רקדנו גם אנו לכבוד תחיית עם ישראל, עד שנשמעה צפירת האוניה, שזירזה את כל הנוסעים לעלות לסיפון.
אחינו הסלוניקאים עלו בכבש, כשהם חובקים את ספר התורה. הספינה החלה לצאת מן הרציף לעבר הים הפתוח, כשפניה אל המזרח, אל חופי ארץ ישראל.
נופפנו בידינו לאחים המתרחקים מאיתנו, שניצבו על סיפון האוניה וספר התורה בידם. הם הפריחו לעברנו נשיקות ונפנופי שלום, עד שנעלמו מעבר לאופק…
(הערה: לפי הידוע הובא ספר התורה לאחד מבתי הכנסת שבשכונות דרום תל אביב).
(מתוך "עת לחשוב")
ב' אייר התשס"ט
4/26/2009
בירור פרטים על הסיפור סיפור מדהים – סיפרתי אותו ביום השואה עם עוד כמה סיפורים על ספרי תורה שניצלו ע”י יהודים במסירות נפש בזמן השואה.
מעניינים אותי פרטי הסיפור ואבקש מהמחבר ישראל פלאי או כל אחד שמכיר את הסיפור, מקורותיו ופרטיו ליצור איתי קשר בדוא”ל. תודה, חנוך
ב' אייר התשס"ט
4/26/2009
סיפור מדהים – סיפרתי אותו ביום השואה עם עוד כמה סיפורים על ספרי תורה שניצלו ע”י יהודים במסירות נפש בזמן השואה.
מעניינים אותי פרטי הסיפור ואבקש מהמחבר ישראל פלאי או כל אחד שמכיר את הסיפור, מקורותיו ופרטיו ליצור איתי קשר בדוא”ל. תודה, חנוך