חשבת לאן אתה הולך?

 

 

אברהם אבינו, אבי האומה היהודית, הינו הסמל שבשמו נקרא כל יהודי ויהודי באשר הוא "בן אברהם", ולכן את הברכה הראשונה של תפילת "שמונה עשרה" מסיימים ב"מגן אברהם".

 

ייחודיותו של אברהם אבינו היתה ‘בדידותו’, על אף שכל העולם היה נגדו האמין בה’. לא חשש מפני כל הניסיונות והמאבקים שעבר יום יום שעה שעה, עשרה ניסיונות עבר ובכולם עמד בגבורה על אנושית, בזכות הזאת, זכה הוא להיות אבי האומה היהודית.

 

צועדים אנו בניו בדרכו של אברהם אבינו, ועוברים אנו יום יום ניסיונות וייסורים שונים, ועל כן כשקורה לאדם ניסיון או צרה ח"ו, ומרגיש שהוא לבד במערכה, אין מי שיבין ללבטיו וייסוריו, ילמד מאביו אברהם אבינו, שעל אף שהיה בודד לא היה מי שיבין לליבו, ידע והאמין שיש מי שיודע את ייסוריו, מאזין לתפילותיו, ויושיע אותו, אבינו אב הרחמן הקב"ה.

 

אל ישתומם האדם ויתהה, מדוע ולמה קרה לי הדבר הזה? האם ישנו עוד אדם בעולם שעבר מה שאני עובר ומסוגל לחוש את מה שאני חש, ויכול לתת לי עצה ישועה ונחמה במצבי זה?

 

אלא ידע, "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש", כך אמר החכם באדם, שלמה המלך ע"ה, בספרו קהלת (פ"א, פ"ט), ועל כן יש לכל אדם להתבונן וללמוד מדברי ימי אבותינו הקדושים ומדברי חז"ל. וכשיתבונן –  יראה שכולם עברו, וכולם עוברים כל מיני מצבים קשים, כל מיני ניסיונות, שעל ידם האדם עולה ומתעלה, ועל ידם מתקרב לבוראו.

 

במאמר זה נעסוק באחד מניסיונותיו של  אברהם אבינו, ניסיון "לך לך".

 

 

ניסיון "לך לך" היה הדרך להתעלותו של אברהם אבינו להתנתק מכל העבר ולהתחיל חיים חדשים לחלוטין, חוץ ממצוות מעשיות יש בהחלט גם ביהדות הכוונה לצמיחה רוחנית. נכון יותר יהיה לומר לא "חוץ" ממצוות מעשיות, אלא "בתוך" המצוות המעשיות, שכן צמיחה רוחנית ועבודה רוחנית וקיום מצוות, אינם שני דברים נפרדים אלא שני דברים נוגעים ומשולבים זה בזה.

 

כדי לקיים מצוות כהלכה צריך כל יהודי לעשות עבודה רוחנית כבירה של התגברות על טבעו ועל הרגליו הנמוכים והאנוכיים, וכדי לרומם את עצמו ואת חייו לגבהים רוחניים, עליו לעשות – תוך כדי שמירת המצוות בפועל – עבודה גדולה של כוונות וטהרת הלב. הרי לנו שהשניים שזורים זה בזה בלי הפרש כלל.

 

אך רוחניות זו מהי?

 

ישנו, אכן, קושי מסוים להגדיר את המושג "רוחניות". כל המציאות הרוחנית, הן נשמותינו והן מציאות האלוקים, הם דברים שאין ביכולתנו להתוודע אליהם לא באמצעות חושינו הגשמיים ולא באמצעות הכרתנו הרגילה, שהרי גם היא קולטת רק מושגים הקשורים לעולם החומר, לזמן ולמקום.

 

אילו היה העולם הרוחני מוחשי לנו כשם שעולם החומר מוחשי – לא היתה לנו בחירה את מי להעדיף. דווקא כך, כשהרוחני נעלם והחומרי שולט על חושינו, יש באפשרותנו לבחור, האם לחתור ולבקש אחר הנעלם, או להתפתות להאמין שהגלוי והמוחשי הוא לבדו קיים.

 

אמנם, אף שאינו מוחשי, שולח אלינו העולם הרוחני אותות וסימנים על קיומו. משנהיה מוכנים להטות אוזן ולהבחין בהם, נגלה שדווקא הרוחני, הוא העולם האמיתי, המציאותי, והעולם החומרי אינו אלא קליפתו בלבד.

 

ומה הם אותותיו?

 

כשאנחנו מתבוננים בחפץ חומרי, למשל, אנו קולטים באמצעות חושינו שהוא בעל צבע, משקל, גודל וצורה. הוא תופס מקום בעולם ומשפיע על סביבתו. אולם אותה תפיסה חומרית איננה מקיפה באופן מוחלט את מהותו של אותו חפץ. שהרי כבר נודע לנו שהמסה של כל חומר, למשל, איננה זהה למשקלו. אם נכווץ כביכול את החומר לגודלו האמיתי, למשקל הנקי שלו, תאבד צורתו והוא יקטן לאין שיעור. מדוע?

 

משום שהצורה בה מתגלה החומר לעינינו והמקום שהוא תופס בחלל (הנפח) הם תוצאה של איכותו המיוחדת ושל המרחקים שבין חלקיקיו. המרחקים הללו, שהם בעצם חלל, לא כלום, יוצרים אשליה של מציאות חומרית אך לא חדל הכוח הפועל על החלקיקים הללו מלשמר את קיומם במרחק מדויק זה, היתה צורתו של השולחן, המטוס או הבית – קורסת ונעלמת.

 

בעליל אנו רואים שישנו כוח (או אנרגיה) המקיים כל חומר וכל יצור במצבו המיוחד, השומר על איכותו ועל המרחקים שבין חלקיו, ומעל לכל – מזרים לתוכו אנרגיה המאפשרת לו לחיות ולנוע. מה ההבדל, בעצם, בין יצור חי ליצור מת? המצב החומרי של שניהם זהה, אלא שהאחד נותק, כביכול, ממקור חיותו, ואילו השני, ממשיך להיות מחובר אליה.

 

מקור אותה חיות הממלאת הכל – איננו ניתן למדידה או שקילה, אינו נראה לעין ואינו נשמע לאוזן, אולם קיומו איננו מוטל בספק. בהעדרו – אין קיום לדבר.

 

גם בתפישתנו את עצמנו, לא רק את עולם החומר שמחוץ לנו, ישנה איזו כפילות מטעה. אדם "לא רוחני" נוהג להגדיר את עצמו כגוף "בלבד", אולם נסו נא להגדיר לאדם זה את עצמו בהגדרה חומרית בלבד, כלומר: גובה, משקל, צבע עיניים, גיל ותו לא. האם לא יתקומם כנגד תאור כזה? "מה פירוש גובה, משקל ותו לא? וכי זה כל מה שאני? הלא יש לי גם אישיות!" ואם כן, מה שהוא מכנה אישיות אנו קוראים נשמה. שניהם, הרי, אינם מוחשיים!

 

למעשה, כל התפישה האנושית של טוב ורע, מוסר וערכים, משפט ויושר, נובעת מהכרה פנימית במהות הרוחנית, העליונה, של החיים, שהרי מי ששולל מן האדם ומן העולם את רוחניותו וטוען למציאות חומרית בלבד, כיצד יעלה על דעתו להשתמש במושגים כה לא חומריים כצדק, מוסר או יושר?

 

אלו הם מקצת אותותיו של עולם הרוח. אמנם כפי שציינו, בכדי לאפשר לאדם בחירה בין רוח לחומר, אין הם, על כל האמור, יותר מאותות. רק הבוחר להקשיב להם עשוי לגלותם ולהכיר בוודאות מציאותם. המאמין – הוא אדם הבוחר להאזין לאותות אלו, ובאמצעות קיום מצוות הבורא להפוך אותם ואת המציאות הרוחנית כולה למשהו חי וגלוי, הפועל ומתיר רושם על חייו ומציאותו כולה. וכמובא אודות מידת האמונה של מרן "החזון איש" זצ"ל, "אמונה ובטחון":

 

"מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט חופשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה"¹.

 

לך לך – אל נשמתך! אכן, זו דרכו של אברהם אבינו, ראשון המאמינים, שהאזין לחידת העולם החומרי ושמע את הדי העולם שמעבר.

 

אברהם אבינו לא הסתפק בהאזנה להדים הרחוקים, הוא קם ויצא למסע אמיץ של חיפוש רוחני. אותה קריאה שבורא עולמים קרא אליו, מהדהדת ונשמעת גם היום למטים אליה אוזן ולב, והיא המסר המיוחד שמעבירה לנו התורה בדמותו של מייסד האומה – אבינו אברהם.

 

"ויאמר ה’ אל אברהם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, מסביר שהוראה קדומה זו, זה פירושה:

 

"לך לך" – לך אל עצמך, צא וחפש את מהות ויעוד נשמתך.

 

"מארצך" – לשם כך עליך לצאת ולהשתחרר מארציותך וגשמיותך, כלומר מכל האחיזות שנאחזת במשיכה מופרזת לחומרנות ולתאוות גשמיות.

 

"וממולדתך" – אף על פי שמרגע הולדתך יש לך תכונות משלך, אופי וטבע מסוימים משלך, שלכאורה מגבילים את התפתחותך, גם את כל אלו אפשר לשנות. אופי איננו גזרת גורל בלתי ניתנת לשינוי! את הרע ניתן לדכא או לנתב לנתיבים מועילים, ואת הטוב ניתן לפתח.

 

"ומבית אביך" – שהם המשפחה, השכנים, הקרובים והמיודעים שגדלת ביניהם והקרובים לליבך, גם הם פעמים רבות, אפילו מתוך כוונה טובה, יכולים לעכב ולמנוע ממך את התפתחותך הרוחנית.

 

מכל האחיזות האלה – תכונות והרגלים, אופי, חינוך והשפעה סביבתית, מכולם עליך להשתחרר על מנת לצאת למסע המופלא מכולם – אל נשמתך.

 

"אל הארץ אשר אראך" – ואף שבתחילת המסע הסוף אינו גלוי וידוע, ולמרות שיש משהו מאיים ביציאה אל עתיד מעורפל כזה ולא נודע, אך אם בנו של אברהם אתה, האמן שיש מי שמסייע, יש מי שמבטיח שאם תצא למסע בודאי תגיע.

 

אם תלך, בודאי אראך…

 

 

(מתוך "עשרה נסיונות")

 

 

¹כמו שכתב הרמב"ם (פ"ב הלכות יסודי התורה ה"ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: "צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי".