לכל סבל יש משמעות

אני מנסה להציג לפניך זוית ראיה אחרת על מה שעבר עליך. הסבל שלך אינו חסר ערך. עליך לחשוב שמיום בריאת העולם ועד קץ כל הדורות לא היה ולא יהיה עוד נברא שזהה לירון.

7 דק' קריאה

י. פרידל

פורסם בתאריך 25.12.07

ירון ישב בחדר ההמתנה של מיכאל פרימן – הפסיכולוג שעליו המליץ בחום חבר קרוב מן העבודה, ובחן את התמונה שהיתה תלויה על הקיר ממולו. היה זה איור גרפי המתאר ילד הניצב על פיסגת הר נישאה, ונושף בכל כוחו בעננים התלויים מעל ראשו, ומפזר אותם לכל עבר. הוא תהה בינו לבין עצמו אם יצליח הפסיכולוג להעניק לו את הכוח והיכולת לפזר את העננה האפורה שמכסה את חייו מזה שנים ארוכות… כשנכנס לחדר, התרווח בכורסא ממול הפסיכולוג, התפזרו מעט חששותיו – פרימן התגלה כאיש צעיר, בעל עיני תכלת רכות וחיוך סימפטי, המשדר רוגע ואמינות.
 
"שלום ירון", פתח, "שמי הוא, כידוע לך, מיכאל פרימן, אבל בוא נוותר על גינוני הכבוד, אתה יכול לקרוא לי בהחלט בשמי הפרטי מיכאל, וכך אולי נוכל לעבוד ביחד בלי מחיצות בינינו. ועכשיו תנסה לספר לי מה מביא אותך אלי?"
 
ירון היה מעט נבוך. הפסיכולוג הזה כנראה מאוד פרקטי, וניגש ישר לעניינים, חשב לעצמו. הוא ניסה לגבש סדר כלשהוא במחשבותיו, והמאמץ ארך לו כמה דקות עד שהתעשת, פתח וגולל את יריעת חייו.
 
"הייתי בן בכור במשפחה של אנשי אקדמיה. אבא היה כימאי מבריק באוניברסיטה העברית, והמעבדה בגבעת רם היתה כל עולמו. לאחר שהתפנה יום אחד לשאת את אמי, חזר למחרת החתונה למבחנות שלו, ושוב לא טרח להתעניין באשתו ובילדיו. למעשה, שימשה לו המעבדה בית שני, הוא בילה בה את מרבית ימיו ולילותיו בהצצה אובבססיבית במיקרוסקופ הענק שלו. אמא היתה בעצמה בעלת תואר במדעים, אבל משכשלו חיי הנישואים השלה, נכנסה לדיכאון, ועזבה את העולם האקדמי אותו שטמה. אחר כך הגיעו הגירושין, ובקול דממה דקה עזבה אמא אותנו, שני ילדיה, ושוב לא שמענו ממנה, מלבד חליפת מכתבים פה ושם. אבא עשה ניסיון לנהל את הבית בעצמו, ואנו הילדים היינו הקורבן. כשם שהיה נוגש אכזרי כלפי הלבורנטים, שעבדו אצלו במעבדה לתוך השעות הקטנות של הלילה, כך נהג כלפינו, והתוצאות לא אחרו לבוא – אחי הקטן נעשה מופרע והיפראקטיבי מיום ליום, ואני לעומת זאת התכנסתי בתוך עצמי, ובגיל תשע הייתי ילד עצוב ומופנם.
 
ככל שהמצב נעשה בלתי נסבל, נעשה אבי כעוס וזועם יותר. הוא ציפה מאיתנו שלא נפריע לקריירה המדעית שלו. הוא לא הבין מדוע איננו מתנהגים על פי חוקי הטבע כמו האמיבות והחיידקים שהתרוצצו למכביר במבחנות שלו.
 
לאבא היה מוניטין בעולם האקדמי, והוא לא התקשה לשאת אישה נוספת. מהר מאוד גילתה האישה החדשה, שמאחורי ההילה המדעית מסתתר אדם חסר לב, ולכן השקיעה את כל מירצה בבילוי במסיבות מטופשות עם חברותיה, תוך התעלמות מוחלטת מקיומנו. אני ואחי גדלנו כזוג חתולים עזובים ללא חום וללא יד אוהבת ומכוונת".
 
ירון עצר לאתנחתא קלה, ומיכאל נתן לו לזרום עם המחשבות.
 
"הצלקות האלו של הילדות לא נרפאו לעולם, ותמיד התקשיתי ביצירת קשר עם החברה ובני אדם בכלל. אחרי שירות צבאי עזבתי את הבית, ועברתי מסלול של נסיעות לחו"ל, מעט לימודים ועבודה. היום בגיל שלושים, חיי סובבים סביב ציר של ריקנות ללא עתיד. הייתי רוצה להקים בית משלי ולגדל ילדים, אבל הניסיון הכושל של הורי מרתיע אותי. אני, שלא חוויתי חיי נישואין ויחסי הורים וילדים נורמליים, כיצד אתמודד עם אתגרים שכאלה כשאין עומדים לרשותי כלים מינימליים?"
 
והשאלה הקשה עמדה בחלל החדר, וגרמה למועקה באוירה בין הפסיכולוג למטופלו.
 
תגובתו של מיכאל בוששה מלבוא. הוא ישב מהורהר, כמנסה להטמיע את הדברים הקשים ששמע מפיו של ירון. "אין ספק שעברת חוויות קשות בילדותך", ניכר היה שהוא בורר את המילים הנכונות לתגובה, "וצריך לעזור לך לצאת מסבך הרגשות, אבל תרשה לי לומר שמצבך אינו חסר תקווה כמו שנדמה לך!" עכשיו חייך לעבר ירון, והפשיר את האוירה הטעונה.
 
"ישנה נקודה שעלי להבהיר לפני שנתווה יחד את דרך הטיפול. למרות שאיני חובש כיפה, אני אדם מאמין, והטיפול שלי מבוסס גם על המקורות של המסורת היהודית. בקונספציה שלי, ישנן נקודות השקה בין הטיפול הפסיכולוגי והאמונה באלוקים, ואם הדבר מרתיע אותך, לא נוכל לעבוד יחדיו".
 
למרות שירון גדל ברקע אתאיסטי גמור, והיה רחוק ממוקדי המסורת המקובלים, דווקא הריק הרוחני שבו היה נתון שאפשר לו להתייחס באהדה מסויימת לחגים ולשבת. הם סימלו עבורו את ההוויה המשפחתית הנורמלית שכה היה משווע אליה, והוא הביע את הסכמתו להמשך הטיפול גם בתנאי זה.
 
מיכאל התרווח בכורסתו, עכשיו לאחר שהבהיר את עמדתו, היתה הדרך סלולה לפניו לבניית הקשר עם ירון נדבך אחר נדבך.
 
"בשלב הראשון של שיחותינו, אני רוצה להתמקד בסבל שעברת בילדותך, וננסה ביחד לבחון את הדרך להתייחסות אליו. פרופ' ויקטור פרנק הנודע – אבי תורת הלוגותרפיה, היה מנהלו היהודי של בית חולים פסיכיאטרי בווינה לפני מלחמת העולם השניה. הוא עבר את מוראות השואה, וייסד את האסכולה שלו הגורסת, ששומה על האדם למצוא משמעות לסבל על מנת להתמודד איתו. לפעמים המשמעות היא מלאכותית, ולמרות זאת טוען הפרופסור, השיטה עובדת.
 
אני רוצה להציע לך מהלך שבו המשמעות תתבסס על גישה של אמונה – יש מנהיג לעולם, ומאחורי הסבל יש חשיבה ותוכנית אלוקית עלומה מעינינו.
 
דוד המלך, הנקרא נעים זמירות ישראל, ששירתו צמחה על רקע הסבל שרדף אותו בחייו, נושא תחינה לבורא עולם באחד ממזמורי התהלים (מזמור צ') במילים האלו: "שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה". המשפט הקצר הזה מקפל בתוכו משמעות עמוקה. בראש ובראשונה מצהיר דוד המלך שהוא יודע להצביע על הגורם לו סבל ועינוי – האלוקים.
 
אין פה מקריות או טעות. מאחורי כל התרחשות יש יד מכוונת ומתכננת, גם אם לא מובנת לנו תמיד. הסבל מתחלק לשניים – הסבל הממשי שאותו אנו חשים על בשרנו, זהו הוא "ימות עיניתנו". אבל יש פן נוסף לצער – כשאדם נתון בתוך מהלך של יסורים, הוא אינו רואה מוצא וקץ, ונדמה לו שהסבל ימשך כך שנים, ולעולם לא יחלץ ממנו. זה – "שנות ראינו רעה", וזה הוא סבל נפשי קשה לפעמים יותר מן החלק המציאותי. על שני האפיונים הללו של היסורים מבקש דוד המלך פיצוי – על כל יום שסבלתי, תן לי אלוקים יום של שמחה, וגם על עגמת הנפש של "שנות ראינו רעה" מבקש הוא תמורה מלאה. כשדוד המלך מבקש זאת, סימן הוא שיש לך הצדקה מלאה, והמערכת האלוקית אכן מפצה אותנו על 'ימי החושך' שלנו.
 
אני מנסה להציג לפניך זוית ראיה אחרת על מה שעבר עליך. הסבל שלך אינו חסר ערך. עליך לחשוב שמיום בריאת העולם ועד קץ כל הדורות לא היה ולא יהיה עוד נברא שזהה לירון. אתה יחיד ומיוחד, ובודאי יש לך תפקיד בעולם שאף אחד אחר לא יכול למלא. אני חושב שהמוטו של "שמחנו כימות עיניתנו" ראוי לאימוץ לכל מי שחווה סבל במהלך חייו".
 
מיכאל עשה אתנחתא קלה, ובחן את הרושם שהותירו דבריו על ירון.
 
"הדברים שאתה אומר מעניינים, והייתי רוצה לשמוע עוד, למרות שאני לא מורגל בסוג זה של דברים", עודד אותו ירון להמשיך.
 
"אנשים שחווים ילדות קשה, נוטים להגיב בצורות שונות. ישנם כאלה שנעשים אכזריים כלפי סביבתם, מתוך השקפה: 'כשם שהתאכזרו אלי, כך אנהג כלפי אחרים'. לפעמים הדבר גובל במפלצתיות – ראה ערך סאדם חוסיין, שהתעללו בו בהיותו ילד. אחרים נוקטים בגישה הפוכה – ככל שסבלו יותר, הם מעניקים לילדיהם את כל אשר חסרו בילדותם. לפעמים, הדבר מתבטא במנות מוגזמות של פינוק. אלו ואלו אינם מצליחים לעולם למלא את החסר הרגשי שהותיר בהם 'חור שחור' בנפשם. חלקם מחפשים נואשות את דמות האב או האם החסרה להם כל כך ב'פאזל הנפשי' שלהם".
 
"אני באמת מרגיש משיכה לאנשים מבוגרים בעלי הופעה אבהית טיפוסית. אולי גם אני מחפש את דמות האב האבודה?" התפרץ ירון לתוך דבריו של מיכאל.
 
"יתכן מאוד, זה מתאים לתיאוריה", אישר מיכאל, "לכאורה, נראה שאת העבר לא ניתן לשנות, וחיסרון ילווה אותך כל ימי חייך, אבל ישנה דרך מהפכנית שיכולה אולי לעזור לך גם לתקן את העבר".
 
ירון הזדקף והיטה אוזן. נראה היה שהדברים מרתקים אותו.
 
"ובכן", המשיך מיכאל, "השיטה הזו מציעה לחוות את הילדות מחדש דרך העיניים של הילדים שלנו. זה דורש הרבה דמיון, אבל המשימה היא בהחלט אפשרית. הרעיון הוא שאנחנו ההורים, ננסה להכנס לנקודת המבט של הילד שלנו, ולחוות ביחד איתו את הילדות, כשבמקביל אנחנו משמשים לו (ולעצמנו) את דמות ההורה האידיאלי, כפי שהיינו שואפים שיהיה לנו. לצורך זה צריך לעורר מתרדמתו את 'הילד הקטן' שיש בתוך כל מבוגר, ולעודד אותו להנות להשתתף בכל חוויות הילדות שאנו מעניקים לילדינו. נשמע מסובך, אבל בפרקטיקה זה עובד. כל מה שנדרש זה להיות אב נפלא וסימולטנית גם ילד. אתה עובר את כל המסלול של הגדילה של הילד שלך, ובעצם גדל איתו ומשלים את כל החסר לנפשך. נשמע דמיוני, אבל אם תרצה, אין זו אגדה".
 
"אני צריך לעכל את הדברים ולחשוב על כך ביני לבין עצמי. הדברים הם מורכבים, ואני זקוק להקדיש להם הרבה מחשבה", סיכם ירון את הפגישה.
 
"יש לך את כל הזמן שבעולם", הרגיע אותו מיכאל, ונפרד ממנו בלבביות.
 
ירון יצא לרחוב הסואן. "שמחנו כימות עיניתנו", חזר הפסוק והדהד בראשו. הרעיון שמאחורי הפסוק נגע לליבו בנקודה רגישה, והוא חלחל בקרבו, כשהוא מעורר בו תקוות. "אולי יש בכל זאת אור בקצה המנהרה?"
 
ירון לא חזר לפסיכולוג.
 
לפני שנתיים וחצי הגיח לפתע משום מקום, וביקש לזמן לו פגישה עם מיכאל פרימן. הוא הספיק להתחתן, ועכשיו נולד בן, והוא רוצה ללמוד את השיטה שלו – "לחוות את הילדות מחדש" הלכה למעשה כדי ליישם אותה עם בנו הטרי.
 
מיכאל כמעט שכח מקיומו של ירון, אבל הביע את נכונותו לעזור לו.  צעד אחר צעד הדריך אותו מיכאל לטפח את "הילד הקטן" שבו, לעודד את השובבות שלו. "הילד הזה יעזור לך להשתתף בשמחה בכל הפעולות המשותפות שלך עם בנך, ולהנות ממשחקים ומטיולים משותפים. תנסה לראות כל הרפתקה וחוויה שתעברו ביחד, דרך העיניים של ילדך, ובו בזמן תהיה לו האבא הכי טוב בעולם – בדיוק כפי שרצית לעצמך – בהיותך ילד. כך תעבור את כל שלבי הגדילה שלו עד שתמונת הילדות המשוחזרת שלך תהיה שלמה".
 
וירון אכן היה תלמיד מוצלח…
 
"לך בכוחך זה, והיית לאב", כך היתה ברכת הדרך של מיכאל. ובאמת ירון פעל בכל כוחו ומעייניו להגשמת היעד, וביחד עם בנו בכורו אלון, עבר את כל מסלול גדילתו כשהאהבה ביניהם הולכת ופורחת. אחר כך נולדה בתו אורית, ואחרון חביב יאיר הקטן. גם איתם פסע במשעולי הילדות עד הלום, כשקשר האהבה בינו ובינם צומח וגדל מיום ליום…
 
יום הבר-מצוה של אלון
 
קומץ חברים ובני משפחה הגיעו לכותל לחוג עם הבן הבכור אלון את שמחתו. כשנשאל ירון מדוע בכותל, השיב כי כולם עושים שם, אבל כשהביט בבנו העטור בטלית ותפילין עולה לתורה, ופניו נוהרות במין הילה שלא ידע להגדירה, שמח שערך את הטקס דווקא במקום המקודש הזה.
 
מבטו נדד לעזרת הנשים, שם ניצבו אשתו ובתו אורית בת העשר, וחייכו אליו באושר. הדבר חימם את ליבו. לצידו נצמד אליו בנו הקטן, יאיר, שכף ידו הזעירה נתונה בידו האבהית.
 
ירון היה נרגש כפי שלא היה מימיו. הוא לא ידע אם זה המקום או המעמד שגרם לו למטען כל כך רגשי, אבל תחושה של אושר הציפה אותו. היתה לו סיבה טובה להרגיש כך. הנה, למרות שגדל בבית הרוס, הצליח להקים תא משפחתי חם ואוהב, ולגדל שלושה ילדים מקסימים שלהם העניק את הילדות הנפלאה ביותר שיכל לדמיין. מנקודת פרספקטיבה זו לא חש הזדהות עם מראות הילדות הקשה שחווה. הוא הרגיש שאולי סוף סוף, הצליח להתנתק מן העבר.
 
כשהביט אל האבנים הגדולות של הכותל והפתקים המבצבצים מבין סדקיהן, חש באותו רגע צורך לקחת פתק, ולכתוב בו מילות תודה. "מודה לך על הימים השמחים שאתה מעניק לי, ממני ירון", ולטמון אותו עמוק עמוק בין האבנים העתיקות ונוצרות הסוד הללו.
 
המחשבה הזו גרמה לו משום מה לפרץ דמעות לא צפוי, ובנו יאיר בן החמש חש בכך ומשך בידו.
 
"אבא אתה עצוב שאלון נהיה בר מצוה?"
 
"לא", הכחיש.
 
"אז למה אתה בוכה?"
 
הוא מחה את דמעותיו, וליטף את ראשו של הקטן: "לפעמים בוכים דווקא כששמחים", השיב לו…

כתבו לנו מה דעתכם!

1. עינת

כ"ז אב התשע"ו

8/31/2016

ממש מרגש

אהבתי את הרעיון של לעבור את הילדות שוב עם הילדים.

2. עינת

כ"ז אב התשע"ו

8/31/2016

אהבתי את הרעיון של לעבור את הילדות שוב עם הילדים.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

"עכשיו ניסיתי לנתח את המהפך שחל בהתייחסות שלי לחיים. ביני לבין עצמי תהיתי, אולי בכל זאת, חיים אומללים ככל שיהיו עדיפים על החידלון של המוות.

Featured Products