מישהו שומע אותי

הכל מבינים את מעלתה של ההקשבה. אך בפועל, לא רק לקרובים אלינו ביותר קשה לנו להקשיב. לעיתים קשה לנו להקשיב אפילו לאדם הקרוב אלינו מכל – אנחנו בעצמנו. מה מפריע להקשבה הפנימית שלנו?

6 דק' קריאה

מלכה וגנר

פורסם בתאריך 06.04.21

הכל מבינים את מעלתה של ההקשבה. אך בפועל,
לא רק לקרובים אלינו ביותר קשה לנו להקשיב. לעיתים
קשה לנו להקשיב אפילו לאדם הקרוב אלינו מכל – אנחנו
בעצמנו. מה מפריע להקשבה הפנימית שלנו?
 
 
"העולם סבור שמעלה גדולה היא לאדם שניחן בכושר הדיבור, ואילו אני סבור שגדולה מכך מעלת האדם שניחן בכושר השמיעה".
 
את הדברים האלה אמר רבי נפתלי מרופשיץ זצ"ל. אין ספק שלא להשוואה בין שתי פעולות טכניות, מורכבות ככל שתהיינה, התכוון רבי נפתלי, אלא למרכיב האנושי הנלווה אליהן. שמיעה גרידא היא קליטת צלילים באיבר השמע – האוזן והאפרכסת שבתוכה. ודאי שבעצם פעולת השמיעה אין גדלות לאדם, שהלוא, להבדיל, בעלי חיים רבים ניחנו בשמיעה חדה פי כמה מזו של האדם.
 
כוונתו של רבי נפתלי בשבחו את כושר השמיעה היתה להקשבה, לשמיעת הלב והמוח, לתשומת הלב לקולות הנשמעים ולמי שמשמיע אותם. הקשבה היא שיתוף הצד הרגשי והמנטלי בפעולה הפיזית של השמיעה. רק שמיעה כזו – מעלה גדולה היא לאדם.
 
הכל מבינים את מעלתה של ההקשבה הנכונה. כל אחד שהיה אי פעם (ומי לא?) בצד המספר, המייחל לאוזניים קשובות, וגילה כי על אף שהוא משמיע את דבריו לבן אדם, הוא, בעצם, מדבר לעצמו, יודע לספר עד כמה חשובה אוזן קשובה, ועד כמה נחוץ להאזין לזולת.
 
ובכל זאת, כמה פעמים משוחחים איתנו, ואנו, מתוך חוסר עניין או מתוך שאנו עסוקים בעצמנו, נותנים למילים לחלוף ליד אוזנינו בלי לאפשר להן להיכנס? כמה פעמים אפשר לומר על הדברים שנאמרו לנו כי הם נכנסו מאוזן אחת ויצאו מן השנייה?
 
למה קשה לנו להקשיב?
 
מדוע זה קורה לנו? מדוע על אף שאנו מבקשים שיקשיבו לנו במלוא תשומת הלב, אנו מתקשים להקשיב לאחרים?
 
משום שכדי להקשיב, לא די בזוג אוזניים שומעות. כדי להקשיב יש צורך במוח מבין ובלב מרגיש ועליהם צריך לעמול. אדם שמרוכז בעצמו – לא יוכל להפנות את ליבו ולהקשיב לזולתו. רק מי שיכול לשים את עצמו בצד מסוגל להקשיב לאחרים. נוסף על כך יש כמה מפריעים קלאסיים להקשבה. חשוב שנכיר אותם, בבחינת ‘דע את האויב’. אם נדע מה מפריע לנו להקשיב, נוכל לזהות את המפריעים ולצמצם אותם ואת השפעתם.
 
הגורמים המפריעים:
 
תנאים פיזיים
 
כאמור, כדי לשמוע די לנו בחוש שמיעה תקין, אולם כדי להקשיב יש צורך ביותר מזה. תנאים פיזיים עלולים להקשות את מלאכת ההקשבה. הם מסיחים את דעתנו מן המשוחח אלינו, וטורדים את תשומת הלב, בשל האי נוחות שהם מסבים לנו. כך היא ישיבה ביום חם בחדר שאינו מאוורר או ממוזג, וכן להיפך – שיחה במקום קר מאוד. רעב, כאב ראש או עייפות. שיחת טלפון בקו שאיכותו פגומה, אף היא מקשה מאוד על ההקשבה, ובמקום להתמקד בנאמר אנו מוצאים את עצמנו רוטנים על איכותו הירודה של הקו. כל אי נוחות פיזית עשויה להיות מתורגמת לחוסר הקשבה, ולכן, כאשר חשוב לנו להקשיב או שיקשיבו לנו, כדאי לנטרל ככל האפשר מסיחי דעת כגון אלה.
 
קושי טכני
 
קושי טכני לשמוע את דברי המספר, כמו קול חלש, או דיבור מונוטוני מקשים עלינו להאזין. לפעמים הבעיה איננה בקול אלא בדברים: דובר המאריך יותר על המידה, מרבה בפרטים שאינם רלוונטיים, קופץ מעניין לעניין או מתנסח בצורה מסורבלת – מקשה עלינו להאזין לדבריו.
 
חוסר עניין
 
כאשר נושא השיחה מעניין אותנו, סיכוי רב שנצליח להתעלות מעל הקשיים ולהקשיב למרות ההפרעות, אולם כאשר, מכל סיבה שהיא, נושא השיחה אינו מעניין אותנו, קשה עד מאוד להקשיב, אף אם אין גורמים מפריעים נוספים.
 
התנשאות
 
מי שמתנשא ומחשיב את עצמו יותר מן האחרים, יתקשה מאוד להאזין לזולת. שהרי, מה לו להאזין לפטפוטיהם של אנשים שאינם נחשבים בעיניו? לא לשווא אמרו חכמים "איזהו חכם – הלומד מכל אדם" (אבות ד, א). רק החכם מתיר לעצמו להאזין לאחרים, וממילא הוא גם לומד מהם.
 
דעות קדומות ותיוג
 
באוצר הזיכרונות של כל אחד מאיתנו יש מגוון של דעות קדומות על אנשים. דומה כי על כל מכרינו תלינו תגי זיהוי, ובהתאם להם אנו מאזינים לדבריהם. זה שלדעתנו (הקדומה) חכם – ראוי להאזין לו, אך ההוא שלדעתנו (גם כן הקדומה) שוטה – מה לנו להאזין לדבריו? אחד, לדעתנו, גאוותן, השני – מתוסבך, השלישי – סתם אוהב להתלונן על כל דבר. הרביעי – מה כבר יש לו לחדש? והם – בכלל משפחה מוזרה. כל אלו בעינינו אינם ראויים לזכות בהקשבתנו. רק אם ננטרל את דעותינו הקדומות, או לפחות נתעלם מהן, נוכל להקשיב כראוי לזולתנו.
 
שמיעה סלקטיבית
 
דעות קדומות שיש לנו על אדם או על עניין כלשהו גורמות לנו לשמיעה סלקטיבית שגם היא מקשה עלינו להאזין כראוי. מתוך סיפור מורכב, כל אדם שומע רק חלקים הנוגעים אליו, ואילו לחלקים האחרים הוא מתקשה להאזין.
 
שיפוטיות
 
נטיה לשפוט את הזולת ואת מעשיו גורמת לא פעם לקטיעת דבריו, וממילא מקשה להאזין להם. אך פותח אדם את ליבו ומתחיל לספר, מיד חובש רעהו את כובע השופט, קוטע את דבריו בטון חמור ואומר: ‘למה עשית כך? עשית מעצמך צחוק!’ או: ‘ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך!’ מובן שלא פעם לאחר משפטים כגון אלו, מחליט המספר לחדול מלשתף, או שהוא מחליט לדלג בסיפורו על מידע שעלול ‘להפלילו’ בעיני השומע, וממילא – איך אפשר להאזין לו?
 
רבים הם הגורמים המפריעים להקשבה, ובכל זאת עלינו להשתדל להתגבר עליהם ולהתעלות מעליהם בעת שאנו מבקשים להעניק לזולת אוזן קשבת. לא קל לעשות זאת, ולכן אנו מוצאים שעל אף ההכרה בחשיבותה הרבה של ההקשבה לזולת, רבים מתקשים לעשות זאת, ורבים עוד יותר – אינם יודעים הקשבה נכונה מהי.
 
מישהו שומע אותי?
 
הקשבה לדברי הזולת יוצרת אצלו תחושת ערך. אם מאזינים לי  – אות הוא שדבריי ראויים, ואם דבריי ראויים להתייחסות, אף אני ראוי להתייחסות. כאשר אין מקשיבים לאדם, והדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, הוא מסיק את המסקנה ההפוכה: דבריי אינם ראויים להתייחסות ואף אני כן. מכאן ועד לאיבוד הביטחון העצמי – הדרך קצרה.
 
כשם שאי הקשבה פוגעת בנפשו של האדם, כך עשויה הקשבה נכונה אפילו לרפא נפש חולה, כפי שמסופר על רבי אריה לוין זצ"ל, שפעמים רבות הצליח לרפא חולי נפש שהרופאים לא הצליחו לרפאם. אחד הרופאים שהיה שולח חולי נפש לרבי אריה לוין היה פרופסור הלפרין. פעם אחת ביקש הפרופסור מרבי אריה שיגלה לו את סודו ויסביר לו כיצד הוא מצליח במקום שבו נכשלו המומחים:
 
"מה אתה אומר להם?" חקר הפרופסור.
"אני מקשיב להם בסבלנות", השיב רבי אריה.
"אכן, הקשבה היא כלל גדול בתורת הנפש", הגיב הפרופסור, אך רבי אריה הוסיף: "איני מסתפק בהקשבה, אלא מוסיף לה גם קורטוב של השתתפות, והחולים מרגישים בכך".
 
כל אדם, אפילו תינוק, חש בהבדל שבין שמיעה להקשבה. ילד שמספר לאימו סיפור מצפה שהיא תקשיב לו, אך אם ניסיונו ילמד אותו שסיפוריו אינם מעניינים את אימו, והיא מעדיפה לשוחח בטלפון או לעסוק בענייניה – הוא יחדל מלספר ולשתף אותה בעובר עליו, צעד שעלולים לנבוע ממנו נזקים רבים.
 
הידיעה כי עלינו ללמוד להקשיב אינה באה לרפות את ידינו ולמלא את הלב בנקיפות מצפון, אלא להיפך – לחזק את ידינו ולהפוך את ליבנו ללב מאזין. מודעות לחשיבות ההקשבה הנכונה ולימוד כיצד לעשות זאת, יאפשרו לנו להקשיב למרות העומס המוטל על שכמנו. האזנה נכונה תנקה את הלב מנקיפות מצפון על אי האזנה, ותפנה בו מקום נוסף – להאזנה נכונה.
 
דבר, אני מקשיב!
 
כדי ללמוד איך להקשיב, נסו להיזכר בפעם אחת שבה שפכתם את ליבכם באוזני מישהו ולאחר מכן הרגשתם טוב, חשתם שאבן נגולה מעל ליבכם. עתה נסו לשחזר את בן שיחתכם: איך הוא הקשיב לכם? איך היו נראים פניו? מה הוא עשה? מה הוא אמר? אם הצלחתם – יש בידכם המתכון להקשבה נכונה, אם לא הרי הוא לפניכם:
 
התבוננו בפניו של המדבר. הישירו אליו מבט רך. קשר עין מביע הקשבה ואומר בלי מילים: ‘אני איתך’. אין להשוות הקשבה שהעיניים שותפות בה להקשבה שקשר עין נעדר ממנה. זו הסיבה שבשלה קשה יותר להיות קשובים באמת בשיחת טלפון. שיחות הטלפון יעילות למטרת החלפת מידע או קשר קליל, אך לא להקשבה.
 
לא רק עיניים. שפת הגוף כולו יכולה לשדר ‘אני איתך’, או להיפך: ‘אינך מעניין אותי’. לא חייבים לדבר. אפשר לשתוק כל הזמן, אבל שפת הגוף ‘מדברת’ התעניינות והתחברות.
 
חזרו על הדברים הנאמרים במעין פרפרזה שיש בה מיקוד להרגשתו של הזולת: ‘אתה מתוסכל מאוד…’, ‘ציער אותך מאוד לשמוע ש…’, ‘הצליחו לרגש אותך בצורה מדהימה!’ וכו’. תגובות מעין אלו יסייעו למספר לברר לעצמו מה הוא מרגיש. הוא יסכים או לא יסכים עם הרגש שתיארנו, והדבר יעודד אותו להרחיב את הדברים, למקד אותם ובסופו של תהליך – לחוש שהמאזין מבין אותו, וגם הוא מבין את עצמו טוב יותר.
 
אל תחפשו הגיון וצדק, אלא התחברו להרגשתו של המספר. רק לאחר שההרגשה מיצתה את עצמה יש מקום לניתוח הגיוני וענייני. הקשבה נכונה היא כמו קרקע פורייה המאפשרת לזרעים לנבוט, להתפתח ולמצות את הפוטנציאל הטמון בהם. ההקשבה האמפתית יוצרת אוירה שמעודדת התפתחות. היא מעודדת ניסוח נכון של הדברים ובירור עצמי. אין צורך לפתור את בעיותיו של הזולת אלא לאפשר לו לפתח את מהלך חשיבתו – דבר שפעמים רבות יביא אותו לגלות בעצמו את הפתרון.
 
הקשבת? הרווחת!
 
הקשבה נכונה היא הבסיס לקשר עמוק בין בני אדם. קשר שטחי אפשרי גם בלא הקשבה. שיחות מזדמנות של ‘היי’ ו’ביי’ בטלפונים ניידים, שליחת דואר אלקטרוני במשפטים מחוסרי כל מבנה תחבירי ושמיעת החדשות האחרונות בחצי אוזן הן חלק מן המאפיינים של דורנו הלחוץ שמסתפק בקשרים שטחיים. כל אלו לא יצלחו לבנייה נכונה של קשר חשוב, כמו קשרי משפחה או ידידות אמיצה. רק האזנה הדדית שבה המדבר הוא מרכז ההתעניינות, מאפשרת פיתוח קשרים משמעותיים. כל אחד מאזין לשני בריכוז ומגיב באמפתיה, מתוך ידיעה ברורה שכאשר הוא ידבר – יקשיבו ויגיבו לדבריו באותה הצורה – בריכוז ובאמפתיה.
 
פגישה עם עצמכם
 
לא רק לקרובים אלינו ביותר קשה לנו להקשיב. לעיתים קשה לנו להקשיב אפילו לאדם הקרוב אלינו מכל – אנחנו בעצמנו.
 
מה מפריע להקשבה הפנימית שלנו? במהלך חייו קשוב האדם מאוד למתרחש בחוץ – מה חושבים עלי? מה אומרים עלי? מה מצפים ממני לעשות? כבר מגיל צעיר מאוד מתמקד מרכז הכובד בצורך להשביע רצון, להתקבל ולהיות מוערך, וכדי להשיג זאת מופנית ההקשבה החוצה, בעוד המסרים הפנימיים נותרים זנוחים.
 
בעולם רווי תקשורת, רבים הם הבורחים מעצמם, פוחדים להקשיב לקולם הפנימי ולגלות מה טמון עמוק בתוכם, ולכן אם מזדמן להם להיות לבד הם חשים בדידות. במפגש השטחי עם עצמם הם אינם מוצאים שום דבר, ומשום כך הם נמלטים ממפגש זה. בשל כך כותב הרב וולבה זצ"ל: "הקשה בעבודת ההתבוננות היא – ההתבוננות בעצמנו. אולי, אחר שהקדמנו להתלמד להתבונן בזולת, יקל עלינו לפנות אל עצמנו…גם את התנאי הראשון לכל התבוננות בעצמנו קשה לקיים, והוא – שעה של התבודדות. הרי רוב בני האדם בורחים מהבדידות, וכאשר פעם המצב כופה עליהם שעה כזאת – הם מרגישים שעמום. אבל זאת נדע: המשתעמם בשעה של בדידות הוא לגמרי רחוק מעצמו"! (עלי שור, חלק שני רע"ו).
 
אין ספק שהקשבה דורשת לימוד. ההקשבה לעצמנו היא החשובה ביותר, אך גם הקשה לביצוע, לכן נצלו כל הזדמנות להקשיב לכל אחד, וכך תשפרו את המיומנות החשובה הזו. אולי יקל עלינו לעשות זאת אם נבין ונזכור שבלשון הקודש המילה פָּנִים נובעת מן המילה פְּנִים – רק כאשר האדם קשוב לעצמו ומחובר לפנים שלו, הוא יכול להעניק את פניו ואת פנימיותו לזולת ולהקשיב גם לו.
 
 
(מתוך "משפחה" – השבועון לבית היהודי)

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה