נפש בריאה זה גוף בריא

 

 

בשנת התמחותו כסטודנט לרפואה, נתקל פרופסור דבלנקו, מנהל האגף לרפואה מונעת בבית החולים "בית שמואל" בבוסטון, במקרה רפואי מוזר:

 

אוסף הסימפטומים המחלתיים עליהם דיווחה החולה ואשר נמדדו ואומתו על ידי המכשירים הרפואיים, לא תאם שום מחלה מוגדרת. כל טיפול תרופתי שהוצע לה לא שיפר את מצבה. דבלנקו וחבריו הסטודנטים היו סקרנים לדעת האם הפרופסור המנחה, שאת כישוריו וידענותו העריצו עד מאוד, יצליח לאבחן אותה.

 

החולה נכנסה לחדר הרופא והסטודנט חיכו בחוץ. לאחר כרבע שעה יצאה החולה והם ציפו למוצא פיה לדעת איזו תרופה הוא רשם לה. היא סיפרה שהרופא התעניין אודות סדר יומה ונתן לה הוראה אחת: "קני מכונת כביסה חדשה במקום זו המקולקלת. סדר יומך עמוס ופוגע ביכולתך להיות בריאה".

 

והסוף היה שהיא אכן הבריאה.

 

סיפור זה ממחיש גישה של רופאים ולפיה אל לו לרופא לבחון רק את מצבו הגופני של הרופא, אלא מחובתו לברר גם את מצבי הרוח ואישיותו של החולה. ההנחה בבסיס גישה זו היא שמאחורי רוב המחלות הגופניות מסתתר גורם נפשי המאפשר למחלה לפלוש לגופנו, ומחליש את המערכת החיסונית האמורה לייצר חומרים המסוגלים לגבור על המחלה ולסלקה מהגוף.

 

קשה היה לרופאים ולמדענים לקבל דרך חשיבה שכזאת. המדע שואף למדוד ולשקול את כל הטבע. מה שלא יכול להיכנס תחת המיקרוסקופ לא ראוי להתייחסות (זהו אחד משורשי הגישה השלילית לדת), אך מחקרים רבים מוכיחים שקיים קשר אמיץ בין הנפש לגוף האדם. קשר היוצר תלות בין בריאותו הנפשית לזו הגופנית.

 

קשר זה מנוצל להכוונת החולה לטיפול במצבו הנפשי. אין מדובר בחולי נפש. אנו מדברים על כלל האוכלוסייה ועל ממד מנטאלי המתאר כל אחד מאיתנו: מידת חדוות החיים, הפעילות והשמחה, התקווה האופטימיות, האמונה ביכולת לצאת מהמחלה. המאפיינים הללו מעניקים פוטנציאל טוב להבראה. כנגדם מופיעות הבדידות, הפסימיות, ורגשות האשם המעכבות ומונעות יכולת שיקום.

 

כל אלו הינם רגשות הנובעים ונמצאים בכל נפש.

 

מחקרים רבים מראים שגורם מרכזי ביותר הוא מדד הבדידות או המעורבות החברתית של החולה. ככל שקשריו החברתיים והמשפחתיים מסועפים יותר, הוא מסוגל יותר להיאבק בחוליו ולהיפך!

 

היישומים של גישה זו על חולי הסרטן הפכו מזמן לנחלת עולם הרפואה. במקומות שונים בעולם ממוקמים מרכזים פסיכו-אונקולוגיים המלמדים את החולים טכניקות פסיכולוגיות להתגברות עם המחלה.

 

ד"ר קארל סימונטון, מנהל המרכז לייעוץ וחקר הסרטן שבדאלאס, מדריך את מטופליו לדמיין כיצד הם יושבים בחיק הטבע, מנהלים לוחמה עם התאים הפגועים ומצליחים לסלקם. התעניינותו בנושא החלה כאשר בעת עבודתו כמתמחה שם לב שתוחלת החיים של חוליו היתה תלויה באמונה ובחשיבות שהם ייחסו לחיים. אלה שהרגישו שהם חשובים למישהו, נחוצים בעבודתם ואין מי שיחליף אותם או שאומרים במפורש: "אני חייב לחתן קודם את בני הצעיר" – האריכו יותר ימים! לעומתם, גם אלה שהצהירו שהם רוצים לחיות אך רוחם היתה חסרת חיות ובפועל לא נהגו כך, המשיכו לעשן או לאכול אוכל מזיק, כבו מהר יותר.

 

היכולת הנפשית אינה מצטמצמת רק במחלה זו, והיא מתבטאת גם במחלות אחרות. פרופסור דין אורניש, מנהל המכון לחקר רפואה מונעת בבית הספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה הראה כיצד אפשר להפוך את שורש מחלת-הלב מהחמרה להקלה. ב – 82% מהמשתתפים בתוכניות שלו נרשמה ירידה בחסימת העורקים במקום ההיצרות שהלכה והחריפה. זרימת הדם השתפרה, וכאבי החזה פחתו. התפריט הטיפולי שלו לא ימצא חן בעיני יצרני התרופות. הוא כולל בסך הכל תזונה, התעמלות, תרגילי רגיעה ויציאה מהבדידות הרגשית. לפרופסור חשוב להדגיש שמדובר בבדידות רגשית ולא סתם בדידות, כי גם אלו שנראים חברותיים מאוד ונהנים להסתובב בחברה אינם בהכרח פתוחים רגשית. הם שומרים לעצמם ובליבם מטען כבד מאוד של מצוקות ואכזבות המכביד על ליבם ואינם מורגלים די בשיחות נפש מלב אל לב כאלו הפורקות מטען עצום הלוחץ על העורקים (תסמונת הליצן העצוב).

 

שתי מסקנות חשובות לפרופסור אורניש:

 

"כרופא הורגלתי לסלק את הכאב במהירות האפשרית, ולא להתמודד עם הסיבה לכאב". דווקא ההתמודדות עם הסיבה הנפשית יכולה לפתור אותה לתמיד ולהפחית בסיכויי הישנותה. בעוד הרופא הרגיל טיפל בהתקף הנוכחי ואחריו חוזר החולה לשגרת חייו ומתחיל תהליך נוסף שיגרום בהמשך החיים להתקף נוסף, טוען פרופ’ אורניש כי יש להתמודד עם יסודות המחלה.

 

לדעתו, ההנחה כי עבודה קשה גורמת להתקף לב אינה נכונה. לפי הבנתו, התהליך הפוך. הגורמים הפסיכולוגיים המניעים את האדם לעבוד כמו מטורף, הרצון להשיג הון רב או להראות לחברה את יכולתו האמיתית הם אלה שגורמים למחלה. (השווה לדברי המשנה במסכת אבות: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם") וכאשר הגוף נפגע, הנפש כבר פגועה מזמן.

 

כהמשך לדבריו, ראוי לציין שהשינוי התזונתי אותו מציע אורניש לא משמש רק כרפואה פיזית להצטברות החוסמת את העורק. השימוש בשינוי הזה נפוץ גם אצל רופאים נוספים המציעים לחולה לשנות את התפריט שלו. למרות שאפשר לשאול – מה עניין אחד לשני? מתברר שהמרשם עוזר לחולה לחוש שהוא פותח דף חדש ויוצא מהמצב לו הורגל בעת השבר הנפשי.

 

אפקט "פלאצבו" מלמד אף הוא שהיווצרות הסימפטומים והמחלות מקורם אינו רק בגוף. אפקט זה מתעד מקרים רבים בהם ניתנה תרופת-סרק לחולים מבלי לגלות להם עובדה זו והם החלימו! במקרה והתרופה לא השפיעה די הצורך, ניתן לחולה טיפול יותר "אינטנסיבי". הוזרקה לו זריקה של מים סטריליים. פעולה זו שכנעה 64% נוספים מהחולים שמותר להם להיות בריאים.

 

מה קרה כאן? כיצד לפתע החולה הבריא? עלינו להסיק שהמוח שוכנע שהגוף בריא היות והיו לו הוכחות לך. ההוכחות לא הגיעו בדרך המקובלת מכיוון האיבר הפגוע דרך מערכת העצבים. ההחלטה היא שכלית. השכל "ראה" במו עיניו כיצד האיש המקצועי עם החלוק הלבן והסטתוסקופ המשתלשל מהכיס, מזריק לו את החומר דרך המחט. ידיעה זו הפעילה את המערכות ששלחו את התוספות הכימיות הנחוצות לריפוי החולי. לאמור, המוח מייצר מציאות על סמך הנחה מחשבתית "מדומה".

 

מי מהקוראים שמנסה לדחות את ההנחה הזו, יתקשה להתמודד עם דוגמאות נוספות של האפקט, כמו מקרים בהם קיבלו חולים טבלית סוכר והוסבר להם שזוהי גלולה חדשנית המחליפה את הטיפול הכימותרפי. בקרב חולים רבים החלו להתפתח תופעות כמו נשירת שיער ובחילות! הוי אומר, הקשר בין הגוף לנפש עמוק מאוד ודי ישיר. יש בכוח הנפש לחולל תהפוכות פיזיות מרחיקות לכת.

 

המחקרים האלו, מצויים בספרות התורנית, החל מהתנ"ך ועד התלמוד ומפרשיו.

 

שלמה המלך קישר היטב בין הבריאות הנפשית לגופנית: "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה" (משלי יח, יד), ופירש רש"י: "רוח גבר שהוא איש גיבור ואינו נותן דאגה בליבו ומקבל כל הבא עליו בשמחה ובחיבה"!!!

 

וכעין זה כתב בלשונו היפה ה"מצודות דוד": "רוח איש. רוח השכלי אשר באיש יסבול ויחזיק חולי הגוף כי היא מנהגת את הגוף בבריאותו ואף כי בחוליו, אבל כשהרוח עצמה נכאה ושבורה בעצב ויגון: ומי ישאנה. כי אין הגוף נושא אותה להחזיק כי אם היא את הגוף".

 

 

הגמרא (במסכת בבא מציעא, דף ל) דורשת על הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה…" (שמות יח, כ). "והודעת להם" – זה בית חייהם (ללמד אומנות – רש"י). "את הדרך" – זו גמילות חסדים, "ילכו" – זה ביקור חולים. שואלת הגמרא, מדוע צריך מצוה מיוחדת לביקור חולים, הרי מצוה זו היא סוג של גמילות חסדים שנזכר כבר בפסוק? מסבירה בגמרא שהחידוש הוא ב"בן גילו הנוטל אחד משישים בחוליו". דהיינו, "בן גילו" של החולה מצליח לבצע את מצוות ביקור חולים בצורה מיוחדת, מעבר לחסד הכללי שבמצוה. זהו אירוע ערכי בעולמו של החולה מעבר לביקור רגיל.

 

מהו בן גילו? הר"ן (רבינו ניסים, אשר חי בשנת 900 לספירה בערך) אומר במסכת נדרים: "נולד המבקר במזלו של החולה". במדרש שוחר טוב (מא) מובא שהכוונה למי שאוהב את החולה אהבת נפש. דברי המדרש ברורים, וגם הר"ן התכוון לאותה מטרה. התנאי של "נולד במזלו של חולה" נועד ליצור "כימיה" בין החולה למבקר, היות ויש להם זהות נפשית מכוח לידתם באותו מזל.

 

הרעיון שבהנהגה הנפשית נכונה יש גם מרפא פיזי, מונח במשנתו של הרמב"ם, הפוסק הדגול והרופא המלכותי במצרים לפני כאלף שנה. באיגרתו לשולטן אל-מליך-אל-אפדהאל שסבל ככל הנראה ממלאכוריה והפרעות בעיכול, שילוב של תחושות נפש וגוף, וכלשון הרמב"ם באיגרת: "..אדוני מתרעם מקושי הטבע ויבשותו ברוב הזמנים. כמו כן זכר שנתחדשו לעיתים שיממון ומחשבה רעה ופחד מהמוות…"

 

הרמב"ם משיב באיגרת ארוכה ומפורטת המציגה את כל צדדי הבעיה, בשילוב דוגמאות להשפעת הנפש על הגוף. לצד פרקים נרחבים על חשיבות תזונה נכונה, מייחד הרמב"ם שער לתפקיד הנפש בחולי ובריפוי. על השפעת תחושות הנפש על התהליכים הפיזיים בגופנו, ומדגיש שטיפול זה קודם לטיפול הפיזי וצריך להינתן לכל חולה, גם לזה הבריא בנפשו.

 

* * *

 

למעשה, כל אחד מאיתנו יוכל למצוא תופעות הקורות לו או לסובביו, המשפיעות על הגוף ומקורן בנפש. כאבי בטן לפני בחינה חשובה או הופעה ציבורית. רגליים קרות בעת קבלת בשורה קשה. חולי מקיף כתוצאה מאכזבה רצינית. כל אלה חוויות אישיות המלמדות שלנפש תפקיד מרכזי בחולי ובבריאות.

 

לכן, ראוי לכל מי שיש לו קרוב או ידיד חולים להקדיש זמן ומחשבה לתמיכה נפשית ולסביבה אוהבת ודואגת לחולה. זהו תנאי חשוב ביכולת ההחלמה ושמירה על חוסנו ובריאותו של הגוף.

 

בברכת "והסירותי מחלה מקרבך", אמן.

 

 

(מתוך "עת לחשוב")