החופש להשתעבד

יש אפשרות אחרת והיא שפשוט רצינו את

הדברים הלא נכונים. אולי היינו משועבדים

לחלומות שלנו והמציאות פשוט לא הרגישה

שום מחויבות כלפי חלומות אלה?

 

 

רק דבר אחד לא ברור. איך ייתכן שדווקא אלה, אנשי השבט הפרימיטיבי ההוא, שמתגורר או בפרוור הנידח שבהררי ירושלים הקרוי מאה שערים או במובלעת החוף הקרויה בני ברק, ילמדו מישהו איזה שהוא משהו על המושג חופש???

 

הרי כל חייהם מושתתים על המילה אסור. אסור לעשות שום דבר בשבת ואסור בשר בחלב ואסור לשחות בבריכה גברים ונשים ביחד ואסור בגדים קצרים, גם לא בקיץ, ואסור טלוויזיה והכל אסור ואסור ואסור…(וזה שמותר לנשום זה בטח רק בגלל שמישהו התעייף ולא שם לב, ואיך שהוא זה הפך להיות מיותר…)

 

אז איך הם יכולים לחשוב שהם יכולים ללמד מישהו בעולם החופשי משהו על חופש? הרי העולם החופשי, חופשי באמת. איזה יופי. רק בעולם החופשי יכול אדם באמצע הלילה, אפילו בשבת, להיכנס לסופרמרקט, לעמוד מול מדף הגבינות, עיניו מתרוצצות בחוריהן, איזה מבחר! גבינה 5% או 9% על מה נלך הפעם? ואולי בטעם זיתים, ואולי בטעם פפריקה? אפשר לבחור מה שרוצים. עולם חופשי.

 

זהו? זה מה שעושה אדם חופשי, בעולם החופשי? לא. ודאי שלא. זו רק דוגמא. אדם חופשי יכול, באמת ובתמים, להיות מה שהוא רוצה להיות. הוא יכול להיות ליצן בקרקס, ספן באוניה, זמר חתונות, אסטרונאוט, מוסכניק מורשה, עורך דין מדופלם. מה שהוא רוצה. וזה שהוא בחר להיות תקוע בסופרמרקט באמצע הלילה בין הגבינה הצהובה לחלב, זה הוא שבחר. פה נמצא החופש.

 

אבל איזה מין חופש זה? זה נקרא חופש? הרי אי אפשר להיות כל הדברים האלה ביחד. במקרה הטוב, אפשר להיות דבר אחד, זאת אומרת שממילא תשעים ושמונה אחוז מהחלומות והרצונות לא מתגשמים. אם כל החופש הוא החופש לחלום אזי גם אסיר פוליטי שנמצא עמוק במרתפים הקרים של איזה בית-סוהר, גם הוא חופשי לפי אותה הגדרה. גם הוא יכול לחלום, ואולי אפילו נאמר שהוא יותר חופשי, יש לו פשוט יותר זמן לחלום…

 

אז לא יכול ששם החופש. אלא מה? אולי החופש האמיתי הוא ביכולת להגשים. בעולם החופשי אפשר לחלום מה שרוצים ויש את כל האפשרויות להגשים אותם. זהו, מצאנו. זה החופש האמיתי. אם יש לך את כל האפשרויות להיות מה שאתה רוצה, אתה חופשי, ואם מונעים ממך את האפשרויות, אתה לא חופשי. אבל לפי זה יוצא שילד בן חמש שחולם להיות שחקן כדורגל, הוא חופשי, הרי יש לו את האפשרות להיות כזה, אבל אחד שהוא בן ארבעים, מה יעשה? נאמר לו שהוא לא חופשי, כי אין לו את האפשרות להגשים כמעט שום חלום? הרי אם הוא עדיין חולם להיות שחקן כדורגל, הוא לא חופשי, הוא סתם סהרורי.

 

אנחנו לא מדברים כאן על אלה שכל חייהם מפחדים לבחור ונשאר להם רק החלום. אנחנו לא מדברים על אלה שלא רוצים להתבגר, שרוצים להמשיך ולחלום שיום אחד זה יקרה, שהחלום יתגשם. עליהם אין טעם לדבר. הם לא חיים את החיים. הם צופים בהם. חושבים שהחיים הם קניות בקניון שכל הזמן מסתובבים ומסתכלים על חלונות ראווה של אנשים אחרים, לא רוצים להבין שהחיים האמיתיים הם בעצם שתהיה לך חנות שלך, החיים שלך! שתתרכז בהם, ולא בחיים של אחרים. אותם אנשים בעצם לא חיים. הם אמנם נושמים ואוכלים ושותים כמונו, אבל הם מן חיים-מתים. הגוף איתנו, אבל הראש לא חי. הוא מדמיין.

 

אז מכאן יוצא שאנשים אמיתיים, בעולם החופשי, שכבר עברו את גיל ההתבגרות וכבר לא יכולים כמעט לחלום כי אפשרויות ההגשמה הצטמצמו מאוד, אם כך, הם אינם חופשיים. פעם, בגיל חמש, הם באמת היו חופשיים, אבל עכשיו לא.

 

איך זה יכול להיות? כלום יכול להיות שהעולם הוא מאוד חופשי רק האנשים שבתוכו לא כל כך? ואולי החופש הוא ביכולת לעצור את הכל, להתפטר מהעבודה, לעזוב את כל מה שיש, ולנסוע לשנה להוואי או להונלולו, סתם ככה? גם זה ייתכן.

 

כאמור, אנחנו לא מהמדמיינים ואת גיל הנעורים עברנו, ועכשיו יש עבודה, משפחה, תוכניות, לימודים, התחייבויות. איך ייתכן שחופשיים כמונו משועבדים לכל כך הרבה דברים שאין לנו כמעט שליטה עליהם, ולא רק שאנחנו משועבדים לרצונות שלנו, אנחנו עוד משועבדים לרצונות של אחרים. איך זה קרה? איך העולם כל כך חופשי רק האנשים שבתוכו משועבדים?

 

ואולי החופש הוא איזה דמיון ענק שכל כך מסנוור שזה גורם לנו להיות משועבדים לדמיון עצמו? הרי רק בדמיון אנחנו יכולים להיות באמת ליצן בקרקס או ספן באוניה. במציאות אנחנו קמים כל בוקר, מקווים שלא נאחר לעבודה, לא נרגיז את הבוס, משתדלים להיות נחמדים לסביבה, להגיע הבית, לדאוג למשפחה, ולעמוד במשימות היום בכבוד. ובין מציאות למציאות מדמיינים את הנופש ההוא שניקח לשלושה שבועות ביוון. שם נהיה כבר חופשיים כמו שאנחנו רוצים.

 

הרי רק פעם, מזמן, לא ידענו שצריכים לרצות באמת. כשהיינו תמימים ויפים והעולם עדיין היה צעיר, לא רצינו לרצות. חשבנו שמספיק לדמיין את הדברים הנכונים, את הדברים שאנחנו רוצים, והם כבר לא יקרו מאליהם, רק מכוח הרצון הדמיוני הזה. אבל מאז התבגרנו וגילינו שאם מסתדרים אז מה טוב, אבל אם לא, צריך להשיג אותם, להתאמץ עבורם, לרצות אותם באמת. וטוב שזה קרה, כי כך גילינו שיש דבר כזה שנקרא מציאות, כמו שיהודי חכם אחד אמר: "מסכן מי שחי את דמיונותיו, מסכן יותר זה שדמיונותיו מתגשמים, הרי הוא לעולם לא יידע שיש דבר כזה שנקרא מציאות".

 

כמה פעמים רצינו, חלמנו, וזה לא התגשם? אז מה? נאמר שהרצון הוא שקר בגלל שלא התגשם? ועכשיו שהתעוררנו הצטרפנו גם אנחנו למכבש הלחצים הזה הקרוי מצוקות החיים שמורכב מהשתעבדות לרצונות של אחרים ולדברים שאין לנו כמעט שליטה עליהם, כך שהרצון האישי שלנו נשחק עד דק ולא נותר בידינו אלא הרצון הדל והמסכן בגבינה וכעת נותר לנו רק לבחור בין גבינה 5% ל – 9%?

 

אבל אולי יש אפשרות אחרת והיא שפשוט רצינו את הדברים הלא נכונים. אולי היינו משועבדים לחלומות שלנו והמציאות פשוט לא הרגישה שום מחייבות לאותם חלומות, והמשיכה להתנהל מבלי להתחשב בהם. אולי אם היינו רוצים את הדברים הנכונים, האמיתיים, שבאים מתוכנו…

 

"רגע, רגע, תעצור!" אתם צועקים, "מה קרה לך? למה הדיבורים הלא יפים האלה שמכניסים לנו מחשבות עצובות לראש? זה אנחנו שבחרנו להיות משועבדים לאותם דברים. אנחנו בחרנו להתחתן, אנחנו בחרנו בעבודה, ואנחנו בחרנו באורח החיים שבחרנו, ואנחנו בחרנו לגור במקום שבו אנו חיים. היינו חופשיים לבחור, אף אחד לא הכריח אותנו".

 

ודאי. זה אנחנו שבחרנו בכל אותן בחירות. אבל מרגע שבחרנו, מאותו רגע ואילך, אנחנו משועבדים לאותה בחירה. כך שהחופש האמיתי נמצא רק בבחירה. אחר כך, כאמור, אנחנו משועבדים לה. כי הרצון שלנו להשתעבד הוא צורך מולד. הוא קיים בנו כמו הצורך לנשום אויר ולשתות מים, כמו הצורך להיות בחברת אנשים. השאלה היא רק למה להיות משועבדים? הרי כל בחירה והחלטה שנעשה, אם אנחנו רוצים אותה באמת, כדי לעמוד בה, להשיג אותה, נצטרך להתאמץ בשבילה, לשעבד את כל כוחותינו, את כל זמננו, יום ולילה, את כל כוחנו ומאודנו. רק כך אנחנו בנויים. כל אדם רציני הוא כזה (ועל הלא רציניים כבר סיכמנו שאנחנו לא מדברים).

 

בגלל זה כל כך חשוב לנו להיות חופשיים, כי אנחנו רוצים להיות משועבדים רק למה שאנחנו באמת רוצים, ולא שמישהו או משהו אחר יקבעו לנו לְמַה להיות משועבדים. שנוכל לבחור בחירה אמיתית, בחירה של בני חורין. ומאחר שאנו משועבדים לאותה בחירה, לא נותר לנו לקוות אלא שבחרנו את הבחירה הנכונה, את מה שרצינו באמת.

 

אבל איך נדע מה רצינו באמת? בשביל זה צריך לברר עניינים פעוטים כמו מי אנחנו, מאיפה באנו ולאן אנחנו רוצים להגיע, אתם יודעים, דברים קטנים כאלה שחייבים לברר קודם בכדי לדעת שהרצון אמיתי, שהבחירה חופשית, בכדי שלא נגלה בערוב ימינו שאת כל חיינו העברנו באשליה שאנחנו חופשיים ולמעשה היינו עסוקים בלספק רצונות של אחרים.

 

* * *

 

בפסח יצאנו ממצרים מבית עבדים וניתנה לנו תורתנו, תורת אמת. כל יהודי מחויב להזכיר פעמיים ביום, בכל יום, את הנס המופלא, שבו הפכנו להיות בני חורין. אנחנו מזכירים זאת בתפילת שחרית וערבית. בתפילת ערבית אנחנו אומרים בין היתר "ויוצא את עמו מתוכם (הכוונה ממצרים) לחרות עולם".

 

"חרות עולם"? איך זה יכול להיות? הרי יצאנו לפני 3300 שנה משם ומאז כמעט לא ידענו רגע אחד של שקט. אין כמעט אומה בעולם שלא שעבדה את עם ישראל לאורך הדורות. גלויות, רציחות, אינקוויזיציות, רדיפות, עלילות דם ושואה. איך שייך לומר על היסטוריה כזו של עם "חרות עולם"?!

 

אלא שאנחנו יצאנו ממצרים, מבית עבדים, וניתנה לו תורה, תורת אמת, וכך נפרצה בפנינו הדרך שנוכל לצעוד בה כדי שנוכל להיות בני חורין באמת, כדי שלא נהיה משועבדים יותר לבשר ודם. שלא נהיה משועבדים יותר לתאוות, ליצרים, לכעסים, לשנאה, לקנאה, לרצונות של אחרים. זכינו מעתה להיות משועבדים אך ורק לאמת האלוקית, הזכה, הטהורה הרוחנית, הטבועה בלב כל אחד ואחד מאיתנו.

 

אדם שזכה בחופש כזה, שוב לא יסכים להשתעבד לשום דבר אחר!

 

למה הדבר דומה? לאדם ההולך במדבר, והוא צמא ויגע וגרונו ניחר ושפתיו סדוקות ולפתע נתקל בנווה מדבר, במקור מים חיים, הרי שום פיתוי בעולם לא יצליח לשכנע אותו לחזור למדבר הלוהט. לכן אנו מודים על כך בכל יום, על שזכינו בחרות העולם, למרות כל מה שעברנו, למרות כל הסבל.

 

כי מה זה חשוב מה עובר עלינו? הרי מה שעושה אותנו למה שאנחנו זה לא מה שעובר עלינו, זה הרי בא לבד. מה שעושה אותנו למה שאנחנו זה איך אנחנו מגיבים לזה. ואנחנו, עם ישראל, מגיבים לזה כבני חורין, מאחר ואנחנו מחויבים רק לעצמנו ולאמת הטבועה בנו.

 

אנחנו חופשיים.

 

    

(מתוך "עת לחשוב")