החנוכייה של דוד
"הגעתם בזמן נעים", אמרתי לאורחי, "בזמן החג היפה, חנוכה!" לא יכולתי לדעת שהמילים התמימות שלי, יחוללו במפקד דוד כזו סערת רגשות. "אכבה את נרות החנוכה...
לפני ימים מועטים קיבלתי מכתב מתל אביב.
החתימה של כותב המכתב לא היתה מוכרת לי. שם הכותב היה שם תנכ"י מובהק וברגע הראשון קשה היה לי לנחש מי ממכרי החליט, בסוף ימיו, לאמץ לעצמו שם חדש. רק לאחר מכן הבחנתי בראש העמוד באותיות בס"ד, ובפינת דף המכתבים תוספת ביידיש.
התוספת הזו היתה קצרה והכילה משפט אחד: "המפקד דוד ידליק השנה, בעזרת ה', את נרות החנוכה". משפט קצר זה הבהיר לי מי הוא בעל השם התנכ"י המצלצל, ונזכרתי מיד במפקד דוד, אותו דוד, שהגיע לחופי ארץ ישראל כמעפיל באחד מלילות החנוכה.
דוד הגיע עם חבריו באוניה קטנה, שיצאה באישון לילה מאחד מחופי איטליה. האוניה הקטנה הפליגה לים הגדול, על אף המעקב הקפדני של אוניות הצי הבריטי. למפקד דוד היה מזל. האוניה שלו היתה נקודה קטנה בים הרחב, והבריטים לא הבחינו בה.
וכך, נטלטלה האוניה בין גלי הים, ביום ובלילה, עד שבלילה חשוך אחד, הטילה עוגן בחופי תל אביב.
שם, על החוף, בחצות הלילה, המתינו לדוד ולחבריו הבחורים הארצישראליים. הם חיכו שם על מנת להביא את ה"דוידים" וה"יענקלים" – את כל אלה שהחליטו להפר את תוכניותיו של היטלר, אל חוף מבטחים. הם החליטו לעזור להם להגיע אל ארצם, אל ארץ זבת חלב ודבש.
גלים סוערים, שטפו באותם הימים את הארץ המובטחת, ואיימו להטביע את תושביה היהודים קשי העורף, שכבר הורגלו לפחד ולאימה. הפליטים שרידי השואה ובהם דוד המפקד, שאפו להגיע לחוף מבטחים, אך כאן חיכו להם הבריטים חמושים ברובים ובמכונות ירייה.
למפקד דוד היה, כמו שציינתי, מזל. גם המשמרות הבריטיים שפטרלו על החוף, לא הבחינו בו ובחבריו באותו ליל חשוך. המכונית שהמתינה להם בחוף, היתה מחופה בגגון מבד. בעת הנסיעה המהירה הציץ דוד החוצה דרך פתח צר, ותמה לדעת היכן הוא נמצא. המכונית טסה במהירות ברחובות הדוממים, בחשיכה המוחלטת, ודוד לא יכול היה לראות דבר. אך לפתע, כשהסתכל על השמים הכהים, הבחין מרחוק בשלהבת אור, שסנוורה את עיניו. לידו ישב אחד הבחורים ודוד פנה אליו: "אולי אתה יודע מה דולק כאן?"
הצעיר חייך חיוב רחב, קימט את מצחו וחיפש את המילים הבודדות ביידיש שידע, כדי להסביר לדוד מה מאיר כאן בחשיכה. "היום חנוכה", טפח הבחור על כתפו של דוד בידידות, "שם, בבית הכנסת על הגג, דולקים נרות החנוכה!"
"דבר גדול…נרות חנוכה…" הפליט דוד בלעג מר.
הפעם קלט הבחור שדוד כועס משום מה, אבל לא היה לו זמן לשוחח, כי צריך היה לפזר את "הסחורה האסורה" בין הבתים השונים ולהספיק להעלם עם האוטובוס האחרון, מתחת לעיניהם הקפדניות של השומרים הבריטיים.
לאחר יומיים הגיע דוד המפקד לביתי. הוא לא הגיע לבד. שניים מחבריו הגיעו יחד איתו. הם צחקו ופטפטו וסיפרו על האוניה הקטנה שלהם. כך למדתי בפעם הראשונה על הדרגה הגבוהה של דוד. אולם, כיצד זכה דוד, בינות כל הפרטיזנים ביער, לתואר "המפקד", זאת לא הצלחתי מעולם לפענח. הם לא דיברו ברצון על החיים ביער.
הערב ירד. היה זה ערב תל-אביבי קריר, באחד מימי החנוכה. בחלונות הבתים הלבנים ריצדו שלהבות אש קטנות וכאילו נופפו לשלום מחלון אחד למשנהו. "הגעתם בזמן נעים", אמרתי לאורחי, "בזמן החג היפה, חנוכה!"
לא יכולתי לדעת שהמילים התמימות שלי, יחוללו במפקד דוד כזו סערת רגשות. הוא קפץ ממקומו, כולו רועד מהתרגשות ומפיו בקעו מילים כעוסות ונרגשות: "מבית לבית אני אלך…וגם לגג בית הכנסת ברחוב אלנבי, ואכבה את נרות החנוכה…לילה אחר לילה…אכבה את השקר ההיסטורי!"
שתקתי. הרגשתי שכאב נוראי פורץ מליבו, שאיננו יכול לכבוש אותו יותר. דממה נפלה בחדר. שני הפרטיזנים האחרים, הפנו את פניהם הצידה. דוד התיישב בכבדות בכיסאו ובחיוך מתנצל אמר: "סלח לי, עודני "איש היער" ואינני יכול להתרגל עדיין לנימוסים טובים של בן עיר".
במשך זמן מה שררה בחדר דומיה כבדה, עד שדוד התעשת והתחיל לספר את סיפור החנוכה. הוא לא היה לבדו ביער. אחיו הצעיר מוישל'ה היה עמו. הם נשארו שניהם היחידים מכל משפחתם: אבא, אמא, שישה אחים וארבע אחיות עם ילדיהם…הם שניהם בלבד בחיים. אבל האש של צדקת הנקמה בערה בשניהם, נקמה על רצח האב והאם, האחים והאחיות וכל יהודי העיר.
מוישל'ה, האח הצעיר, האמין בנס. נער תמים, שלא איבד את התקווה ואת האמונה. בלילות, כאשר הוא ואחיו הבוגר שכבו באיזו מערה ללינת לילה וניסו לחמם את גופותיהם הקפואים מקור, היה מוישל'ה מעודד את דוד: "אתה תראה, דוד, אנחנו נתגבר עליהם, על המרצחים האלה. עוד יתקיים בנו, בעזרת ה', מה שכתוב: "מסרת רבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים".
הוא היה עדיין נער צעיר, מוישל'ה, נער שאש הנעורים בערה בו בכל עוזה. אנשי היער הקשוחים לגלגו עליו תמיד. כשהיה צורך לצאת למבצע, היה תמיד הראשון וכאשר היה הרעב מציק, היה מוישל'ה פוצח בשיר, והחיוניות שבו הדביקה את כולם. "הזמיר שלנו" – כך כינו אותו בחיבה.
היה זה מוישל'ה שהזכיר, שחג החנוכה הגיע וחייבים להדליק את נרות החנוכה. "צחקנו ממנו", סיפר דוד בכאב, "אמרתי לו: 'ילד טיפש, האם אתה באמת חושב שעל ידי הנרות שלך תוכל להדליק שוב את האור שכבה?!' אולם אחי התמים השיב בתקיפות: 'כן! אנחנו נדליק אותו שוב!'
כיצד ידע מוישל'ה מתי חנוכה, זאת לא הבין אף אחד. ביער שכחו את לוח הזמנים. לא ידעו מתי שבת ומתי חג. אבל מוישל'ה גילה באיזו שהיא דרך באיזה יום יחול חג החנוכה. כל הקבוצה שביער התכוננה להדלקת נרות החנוכה של מויש'לה, כמו שמתכוננים לאירוע חגיגי חשוב.
"שמונה תפוחי אדמה חסכנו מפינו", המשיך דוד את סיפורו העצוב, "ושמונה תפוחי אדמה לא היו דבר של מה בכך ביער. אולם אף אחד לא התנגד. שמונת תפוחי האדמה האלה ישמשו למנורת החנוכה של מוישל'ה".
בערב התאספה כל החבורה מסביב למוישל'ה והתבוננה כיצד הוא חותך את פנים תפוח האדמה ויוצק לתוך החלל שנוצר שמן, ולתוכו הכניס פתילות משאריות צמר. כך היתה ה"חנוכיה" מונחת על קרש – מנורת החנוכה של יהודי היער!
מוישל'ה אמנם היה צעיר מכולם, אבל הכל הבינו שהוא זה שידליק את נר החנוכה הראשון. "וכאשר מוישלה, ביד רועדת מהתרגשות, הדליק את הנר הראשון", המשיך דוד ועיניו נוצצות, "בקע מפיו השיר המוכר והשמח אודות הפלא והנס, שכולנו רצינו להאמין שיקרה גם לנו…שמעטים ינצחו את הרבים…" קולו של דוד נשבר.
למחרת בבוקר נתקלה קבוצת הפרטיזנים בחיילים גרמנים. כולם הצליחו לצאת מן התקרית הזו ללא פגע, חוץ ממנו…ממוישל'ה. עוד באותו יום הביא אותו אחיו לקבורה ביער. באותו ערב כבר לא היה מי שידאג להדלקת נרות חנוכה…
"זרקתי את שמונת תפוחי האדמה לאשפה", סיפר דוד המפקד בקול כבד, "עכשיו אין לנו יותר אור של נרות חנוכה, וכאשר אני רואה את החנוכיה דולקת, אני מרגיש צורך לצעוק על האור שהיה, על כך שהרבים אף פעם לא יפלו בידי המעטים והרעים בידי הטובים. תמיד תמיד הרשעים מנצחים…" דוד השתתק ואף אחד מאיתנו לא העז לשבור את השקט.
לפני שנתיים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום שמש נעים, עמדתי בעמדת תצפית בגבול המחלק את יפו ותל אביב לשתי ערים עוינות. נער תימני אמר לי בעברית העסיסית שלו: "הנה הוא הולך, דוד המפקד!"
ניגשתי אל דוד והזכרתי לו את פגישתנו מלפני שנתיים. הוא הכיר אותי מיד והושיט לי את ידו בחביבות. "גם עבור התימנים אתה "דוד המפקד", אמרתי לו בחיוך. דוד המפקד כבר הפך לשם דבר במחתרת, וגם ילידי הארץ היו גאים בו והיו מעירים בהערצה: "אפשר לסמוך עליו! הוא כבר יגמור עם הבריטים!"
דוד הסביר לי במילים יבשות ופשוטות על תפקידה של המחתרת שהוא חבר בה. כאשר סיים, שאלתי אותו בשקט: "החנוכיה, דוד, האם היא דולקת שוב?" דוד שתק זמן ממושך ואחר כך השיב: "אני ממלא את תפקידי, אבל אינני יכול להאמין שהמעטים ינצחו אי פעם את הרבים. החנוכיה שלי לא יכולה לדלוק שוב…"
לא ראיתי אותו שנית ולא שמעתי אודותיו דבר. והנה עתה, לאחר שנים, אני מחזיק את המכתב שלו בידי וקורא את המשפט רב-המשמעות, המספר לי ש"דוד המפקד" ידליק שוב את נרות החנוכה.
בחלונות, בחוצות תל אביב, מרצדות עכשיו שלהבות נרות החנוכה, המשפחה מברכת "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" ומזמרת את "מעוז צור ישועתי". שלהבות נרות החנוכה מנופפות לשלום אחת לשנייה, וביניהם מאירה גם השלהבת של דוד המפקד.
(באדיבות מגזין "עת לחשוב")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור