הסגולה המושלמת במילה אחת

 

 

 

ההודאה היא נושא שככל שמדברים ממנו, זה אף פעם לא מספיק, תמיד נשארת מניעה וכבדות על העבודה הנפלאה הזאת.

 

הגיעה אלי אישה שבמשך שנים רבות אינה מצליחה להביא ילדים לעולם וסיפרה לי, שאין דבר שהיא לא ניסתה: תפילה, תשובה, צדקה, סגולות שונות, קבלת קבלות, פדיונות, טיפולים, תזונה נכונה וכו’ וכו’, והיא ובעלה כבר ממוטטים נפשית ונמצאים על סף ייאוש, האם לעולם לא תבוא הישועה? האם באמת לא יזכו לחבוק ילד משלהם?

 

אמרתי לאותה אישה: עזבי את כל הסגולות, וגם אל תתפללי כלל, אלא עמדי כל יום שעה לפני ה’, ובמשך כל השעה תאמרי רק תודה רבה: תודה רבה לך בורא עולם על כך שעד היום לא נתת לי ילדים, כי בודאי זה הטוב ביותר בשבילי שעד היום לא נתת לי ילדים, ורק כך אני אגיע לתיקון שלי וכו’. וכן תודי לה’ על כל חברה שנולדו לה ילדים, ותעבדי על מידת עין טובה, שתשמחי באמת בכל פעם שאת שומעת שנולד תינוק לאחת מחברותיך  – ואני מבטיח לך שיהיו לך ילדים!

 

שאלה אותי: במה זה יותר טוב ממה שכבר עשיתי – התפללתי, בכיתי, התחננתי, עשיתי תשובה וכו’?

 

עניתי לה: ההבדל הוא, שעל ידי התודה תזכי להגיע לאמונה, כי התודה פירושה שאת מאמינה שהכל לטובה, ואת מאמינה שהכל מדויק ואין שום טעות במה שאין לך ילדים עד לשניה זו, ואת מאמינה שהכל בידיים של השם, ושהסיבה היחידה שאין לך ילדים הוא אך ורק בגלל שככה ה’ רוצה – כל זה מתבטא בתודה שאת אומרת.

 

בלא התודה, אזי גם כשאת מתפללת ומתחננת, עושה תשובה וכו’, בודאי בתוך ליבך עדיין ישנה איזו הרגשה שזה לא תלוי רק בה’, ובודאי את תולה את העיכוב בטבע, בסבבות, יש לך האשמות עצמיות או כלפי אחרים, או כלפי הקדוש ברוך הוא וכדומה, אולם על ידי התודה תגיעי לאמונה שלמה שאין עוד מלבדו והכל תלוי רק בו יתברך, ועל ידי זה כל התפילות שכבר התפללת עד היום, ושהתפללו אחרים עליך – יתקבלו, כי הסיבה לכך שהתפילה לא מתקבלת היא משום שחסרה לאדם אמונה, ואמונה פירושה – שמה שהיה עד עכשיו זה הכי טוב!

 

ועוד, כשאדם לא מצליח להגיד תודה רבה על מה שחסר לו, בודאי זה בגלל שאין אמונתו שלמה, וקרוב לודאי שנופל בתפילתו לבכיה של חינם, ואזי לא רק שתפילתו אינה מתקבלת, אלא היא אף מעוררת עליו דינים יותר מאשר אילו לא היה מתפלל כלל.

 

 

להבין עניין זה צריכים לדעת, שמאחר וההודאה היא העבודה העיקרית של האדם, והיא תכליתו בעולם הזה ובעולם הבא, ועל ידה עיקר התקרבות האדם לאמונה האמיתית, לכן היא גם העבודה שממתיקה דינים יותר מכל דבר אחר, ובה תלויה כל הגאולה, הן הפרטית – של כל אדם ואדם מצרותיו, והן הכללית – של כל העולם כולו. כמובא בליקוטי הלכות (ה’ טוען ונטען ד’):

 

"כי באמת אם היו הכל שומעים לקול הצדיקי אמת לילך בדרך זה להאמין תמיד בהשם יתברך שהכל לטובה וליתן שבח והודיה תמיד להשם יתברך בין בטוב בין ברע, כמו שכתוב: "בה’ אהלל דבר בא-להים אהלל דבר", בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגליות לגמרי, וכבר היתה גאולה שלמה"!

 

ומה שכתב שצריכים לתת תודה לה’ בין בטוב בין ברע, פירושו שצריכים להודות לה’ הן על הטובות הגלויות, והן על כל מה שנקרא רע בעיני העולם. למשל, אדם צריך לומר תודה על כך שהוא חולה, תודה רבה שחסר לי דבר מסוים, תודה רבה שאני לא מצליח, שלא הולך לי וכו’.

 

כדי לבאר זאת עוד יותר צריכים, אנו לעיין בדברי רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן (ס"ה):

 

"כִּי הַתַּכְלִית הוּא כֻּלּוֹ טוֹב, כִּי אֲפִלּוּ כָּל הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִין וְהָרָעוֹת הָעוֹבְרִין עַל הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, בְּוַדַּאי אֵינָם רָעוֹת כְּלָל, רַק טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי בְּוַדַּאי כָּל הַיִּסּוּרִין בָּאִים בְּכַוָּנָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְטוֹבָתוֹ, אִם לְהַזְכִּירוֹ שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, אִם לְמָרֵק עֲווֹנוֹתָיו, וְאִם כֵּן הַיִּסּוּרִין הֵם טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא בְּוַדַּאי רַק לְטוֹבָה. נִמְצָא, שֶׁבְּכָל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, הַיְנוּ כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לא יִהְיֶה לוֹ יִסּוּרִין כְּלָל רַק אַדְּרַבָּא יִתְמַלֵּא שִׂמְחָה, מִגּדֶל רב הַטּוֹבָה שֶׁיִּסְתַּכֵּל בְּתַכְלִית הַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ כִּי הַתַּכְלִית הוּא כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ אֶחָד כַּנַּ"ל וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם, רַק כֻּלּוֹ טוֹב".

 

מדבריו הקדושים של רבינו אנו לומדים מהו השכל העומד מאחורי דברי רבי נתן הנ"ל, שכתב להודות לה’ על הרעות, ואנו למדים מה צריך האדם לומר לה’: תודה רבה לך ה’ יתברך על החסרונות שיש לי, תודה לך על הייסורים שיש לי, בודאי כל היסורים הללו הם לטובה, ואתה מכפר על עוונותי, ומעורר אותי לתשובה וכו’, שאין טובה גדולה מזה. וכך יתמלא בשמחה ויוכל להתפלל באמת.

 

 

ניתן להבין מדוע ההודאה גבוהה כל כך, מהדבר ההפוך לה – הבכיה של חינם. דהיינו, כשאדם מתלונן, לא מרוצה וכו’, שזהו הפגם והחסרון העיקרי של כל בני האדם, והוא עיקר הביטוי לכפירה של האדם, והוא הדבר שמרחיק את האדם מן התכלית יותר מכל דבר אחר, לכן זה גם הדבר שמעורר רוגז ודינים יותר מכל דבר, ועונשים בלי גבול, ובגללו כל הגלות המרה והארוכה.

 

ומניין אנו למדים זאת? מחטא המרגלים ועם ישראל, שבכו במדבר בכיה של חינם, והקדוש-ברוך-הוא העניש אותם בעונש שאין לו גבול! בגלויות מרות שאינן נגמרות, ואמר לעם ישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם – אני אקבע לכם בכיה לדורות! והבכיה הזאת נמשכת עד היום ומי יודע עוד כמה זמן תמשך, ה’ ירחם עלינו ויביא את המשיח עוד היום.

 

וזה דבר שכל מי שמתבונן בו משתומם ומתפלא – איזה דבר נורא עשו אבותינו שבגללו נגזר עלינו עונש גדול כל כך? עונש שפשוט לא רוצה להיגמר? הם לא עבדו עבודה זרה, לא חטאו בעריות, לא עברו על שפיכות דמים, ששלוש עבירות אלו הן העבירות החמורות ביותר בתורה, בסך הכל הם בכו קצת… וגם אפשר להבין אותם, ולדונם לכף זכות על בכייתם, שהרי נבהלו מהתיאור שהמרגלים תיארו את הענקים וכו’, והיו עייפים מהנדודים במדבר, מדוע נענשו כך?

 

מכאן אנו לומדים שהבכיה לחינם וחוסר האמונה שהיא מבטאת – זהו העוון החמור ביותר שישנו בתורה!

 

ומאחר וישנו כלל בתורה, שמידה טובה מרובה, אם כן נלמד אנו לעניין ההודאה: ומה אם הבכיה של חינם, התלונות, ומה שהאדם לא מרוצה וכו’, גוררים אחריהם עונשים כל כך מרים בלי גבול, אם כן מידה טובה מרובה, וההודאה לה’ בודאי ממתיקה כל דין בעולם, קשה ככל שיהיה, וגוררת אחריה ברכה עד בלי די, ללא שום גבול כלל.

 

למעשה יוצא לנו, שאם אדם רואה שיש לו ייסורים, או איזה חסרון גדול, דהיינו שיש עליו דין, אזי הפעולה הטובה ביותר שיכול הוא לנקוט על מנת להמתיק את הדין, היא להודות ולהודות ולהודות…

 

והעיקר – להודות על החסרון עצמו! מאחר וההודאה על החסרון היא הביטוי הגדול ביותר לאמונה השלמה והאמיתית, שזה מראה שהאדם המודה מאמין שהכל מאתו יתברך והכל לטובה, ואם כן גם החסרון הזה הוא מאת ה’, בהשגחה פרטית ומדויקת – וניתן לו לטובתו הנצחית, כי הבורא – שיודע הכל – ראה, שהמציאות של החסרון הזה היא הדבר הטוב ביותר לתיקון של אדם זה, ובלי החסרון הזה הוא לא יוכל להגיע לתיקונו, ולא יוכל להתקרב אליו יתברך, לכן הוא נתן לו את החסרון הזה ברחמים גדולים, אך ורק כדי להיטיב אתו הטבה גמורה ונצחית.

 

לכן ההוראה היוצאת מדברינו, הלכה למעשה, היא, שכל זמן שהאדם אינו יכול להודות לה’ בלב שלם על המציאות שלו – כולה – כולל החסרונות והייסורים שלו, אזי הוא לא יכול לבקש ולהתפלל על שום דבר, אלא צריך הוא רק להודות. ואם אינו מסוגל להודות בלב שלם, ישלב בתוך ההודאה שלו תפילה על האמונה, ויבקש מהבורא שייתן לו אמונה שלמה שהכל לטובה, וגם החסרונות שיש לו הם לטובתו הנצחית, רק יזהר שלא יפול גם עתה לבכיה על כך שחסרה לו אמונה, אלא יאמין, שגם החסרון שיש לו באמונתו – זה מאת ה’! לטובתו הנצחית, על מנת שיתפלל ויכסוף ויבקש את האמונה ויקבל אותה בתפילה.

 

נמצא, שההודאה היא הסגולה הטובה ביותר להיוושע בכל הישועות! ה’ יתברך יזכנו להרבות בהודאה והלל, בין בטוב בין ברע, ונזכה להשלים את כל החסרונות ולצאת מכל הגלויות, אמן כן יהי רצון.