אמונת האויל – נוחות של רגע והרבה דמיון

ספקות, חוסר ביטחון, פרי הדמיון האנושי המציב זה מול זה, והמעדיף נוחות של רגע על כליון בטוח. האין זה משקף מציאות כל שהיא? האין דמות זו מוכרת לנו?

4 דק' קריאה

הרב שמואל חסידה

פורסם בתאריך 06.04.21

ספקות, חוסר ביטחון, פרי הדמיון האנושי
המציב זה מול זה, והמעדיף נוחות של רגע
על כליון בטוח. האין זה משקף מציאות כל
שהיא? האין דמות זו מוכרת לנו?
 
 
המסך כבר ירד מזמן.
 
אלו שהחמיצו את המחזה, מוזמנים לקרוא את הספר. סיפור עלילה מרתק. קטעי ביוגרפיה של גיבור אגדי, בעשר מערכות שכבשו כליל שלוש פרשיות מספר שמות.
 
בתפקיד הראשי, המושל של מעצמה עולמית. מדינה מפותחת עתירת משאבים, מתקדמת ומשכילה, ארץ בעלת עושר עצום, שנאגר במשך מאות שנים, בעמל כפיים, בתכנון מבריק ובחריצות.
 
אל תנופת הבניין חבר גם המזל. מימי היאור הגואים על האדמות הדשנות, ורבבות הפועלים החרוצים (כוח עבודה זול), העלו את מצרים למקום הראשון במשפחת העמים. העם המצרי היה לעם אדונים, יכול היה להסתפק בעבודות ניהול ושירות למיניהן, ובתנאים מצוינים להתנדב למשטרה.
 
עוצמת המדינה, אכן היתה לשליט מקור לגאווה. גאוות עם שניצל בכישרון את ההזדמנויות שבאו לו. גאווה לאומית המבוססת על הצלחה, המאמינה בעתידה וההופכת את כוחה לאלוהים. אלוהים, שאינו מטריד את מאמיניו, שאין לו עניין מיוחד בפילוסופיה, בחוקים ובמוסר, צנוע וחסר דרישות, נוח, ממוזג עם הרבה כיווני אוויר.
 
תוך שנה הקיץ הקץ.
 
משהו מסתורי שהחל כהטרדה נלעגת, הסתיים כטרגדיה לאומית.
 
ביקורם הראשון של שני הזקנים (משה ואהרן בני השמונים) בארמון, לא זכה להד רציני. פרעה הנדהם פטר עצמו בקריאה מלעיגה "מי ה’ אשר אשמע בקולו". איש לא חשב שבזאת נפתחה "השנה השחורה".
 
ענייננו עתה בגיבור המחזה – פרעה – הזכאי למלוא תשומת הלב, ולו רק בשל ההזדמנות לעקוב אחר מבנה נפשו של אדם, המייצג חתך די גדול של האנושות.
 
* * *
 
המזדמן לפרשיות התורה, בראשית ספר שמות, נדהם ממש מריבוי האינפורמציה על מעשי פרעה, דבריו והרהוריו, על לחימתו העקשנית, על כוח עמידתו ועל ההפכפכנות שהוא מגלה. התיאורים המפורטים, אפיינו בדקויות פסיכולוגיות, אותן הגדירו חכמינו, כדרכם, באמצעות פסוק מספר משלי (כ"ז): "כובד האבן ונטל החול, וכעס האויל קשה משניהם" (מדרש רבה).
 
יש טיפוס של אדם קישח כאבן, חכם הסומך על תבונתו, בעל עקרונות שקשה להזיזו. יתרונו הוא, שכאשר מעמידים אותו (במאמץ) על טעותו, הוא משתכנע, ומחזיק איתן בעמדה החדשה. לעומתו, יש טיפוס אחר, אדם רך וגמיש כתלולית עפר, המחליף את דעותיו חדשים לבקרים, בלתי יציב, אך באמצעות הדרכה מתמדת ניתן להפעילו כיאות.
 
קשה מבין שני הטיפוסים הוא השלישי – האויל. אדם עקשן ללא תקנה. קשה לשכנוע כאבן, אך פתוח לנסיגה בכל עת. זהו איש האולי (אויל-אולי, אותו שורש לפי המלבי"ם), אדם אכול ספקות ומסתתר בצילן. לעולם אינו משתכנע עד הסוף. תמיד יש לו פתח לנסיגה. חפץ ליהנות מכל היתרונות. אומן הפשרות והניסוחים המעורפלים. כאשר המכה נוחתת על ראשו, הוא ממהר להבטיח. רגע אחר כך, הוא נסוג, מציע פשרות, הוא ישלח רק את הגברים. ישלח רק את האנשים ללא רכוש. מסכים, לא מסכים, וחוזר חלילה.
 
אפילו מסקנות המומחים וחכמי החצר "שלח את האנשים…הטרם תדע כי אבדה מצרים", אינן מצליחות להזיזו לעמדה חד-משמעית. אילו שמע בקולם, אילו האזין להכרעתם "אצבע אלוקים היא" היה חוסך מעצמו ומעמו, במועד את שבט העברה.
 
אולם, היתה לו תיאוריה משלו. הוא אשר הכריז "מי ה’ אשר אשמע בקולו", תיאוריה שהפכה לאמונת אויל, לבריחה מן האמת באשר אין היא נוחה. אם יקבל את הפקודה, ויעתר לשלוח את העם לשלושה ימים במדבר, לא יהיה זה אסון לאומה המצרית, אך יהיה זה ניצחון לאלוקים. ניצחון, שעלול אולי לחייב הפקת מסקנות רחבות, ואולי שינוי אורחות החיים.
 
עשר המכות היו צפויות. בראשית הדרך נצטווה משה להדריך את פרעה, ולהורותו לאן תוליך הדרך אשר בחר. בטרם ניחתה המכה הראשונה "הקלה" יחסית, הוזהר כי בסוף השיירה ממתינה לו אישית "מכת בכורות", כנאמר: "ואמרת אל פרעה, כה אמר ה’: בני בכורי ישראל. ואומר אליך שלח את בני ויעבדני, ותמאן לשלחו. הנה אנוכי הורג את בנך בכורך" (שמות ד, כ"ד). כל מכה צפרה על התקרב הקרון האחרון ברכבת, על בואו של המוות (לפרעה הבכור). ואף על פי כן…ספקות.
 
ספקות, חוסר ביטחון, פרי הדמיון האנושי המציב זה מול זה, והמעדיף נוחות של רגע על כליון בטוח.
 
האין פרעה זה משקף מציאות כל שהיא? האין דמות זו מוכרת לנו?
 
* * *
 
המחזה הממושך הועלה על קרשי הבמה המצרית במשך שנה תמימה. ותיאורו בתורה, לא קטן, באריכותו ובדיוקו. למי שאינו מבין את הסיבה, תפרש זאת התורה עצמה: "למען תספר באזני בנך ובן בנך, את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה’" (שמות י, ב).
 
לבני הדור אשר חזה במחזה, היתה זו "חזרה" מעניינת ומאלפת לקראת "מתן תורה". על דרך השלילה, יכלו הם לדעת ולהכיר את ה’, בראותם מה עולה בגורלו של המתנכר, ולאיזה פחת הוא מתדרדר. גם פרעה זכה לדעת ולהכיר את ה’, אך באיזה מחיר…
 
אולם לכל הדורות הבאים, הוגש הסיפור להפקת לקחים ומסקנות. כי סיפורו של פרעה, הוא סיפור אנושי מאוד. סיפורה של האנושות.
 
הבכורה
 
ההתראה הראשונה שקיבל פרעה, בפסוק שציטטנו "בני בכורי ישראל", כוללת למעשה, את התכלית שלמענה התחוללה הטרגדיה המצרית. לא נבצר מיד ההשגחה לשחרר את ישראל בין לילה, גם לא להקדים את המכה האחרונה לראש התור. בכך, ניתנה לנו הזדמנות, להפיק לקחים רבים שאין להחמיצם.
 
נושא "הבכורה", הצימוק בתפריט המצרי, הוא אחד מיסודות העולם, התורה והיהדות. החדרתו של נושא זה, הצריכה מהפכה ממושכת ודרך חתחתים אותה עשתה מצרים.
 
בעולם "עגול", שבו הכל שווים, שאין בו הבדלי דורות, שהכל בו מובן מאליו, פשוט ומטריאליסטי, אין מקום למעמד הבכורה. בעולם כזה אין מקום לאלוקים. זהו עולם שאין לו ראשית ורק ההווה תופס בו מקום.
 
העולם ה"עגול", שאין בו ערכים, שאין בו סמלים, שאין לו "הורים", שאין בו זיכרון לדורות עברו, שאין לו מורשת – הוא העולם המתואר בפרוטרוט במשנה האחרונה של מסכת סוטה כמאפיין את ימי עקבות המשיח…עולם ללא ראשית, הוא עולם ללא שורש, הנידון לקמילה.
 
היהדות מציעה תמונת עולם שונה לחלוטין.
 
עולם בעל שורשים המתחקה וחוזר ומתרפק עליהם ללא הרף. עולם המחפש את הסיבה והגורם למוצאו, לראשיתו, להיותו. התורה מציינת את הבן הבכור במשפחה, ההופך את האישה לאם, והמבשר את היותו של הדור החדש. היא מקדשת את בכורי הבהמה, שגם הם "ראשית" של דור חדש, שלב נוסף בהתפתחות אמצעי הקיום של האדם. היא מייחדת את ביכורי פרי האדמה – הפרי הראשון של המאמץ המשותף לאדם, לרכושו ולברכת ה’.
 
ציון ויחוד ה"ראשית" הם אות כבוד לאדם, המכיר והחי בתוך שורשיו, היודע מהיכן הוא יונק ומי הוא אביו. הכבוד שהוא רוחש ל"ראשונות", הוא הערובה, כי אותו אדם ישא עיניו גם הלאה, אל מעבר מזה. כי האדם לא ישכח ולא יתנכר ל"ראשית" היצירה – לבורא העולם.
 
למטרה זו נבחר העם היהודי מכל העמים, להצביע על הראשית. לכן הם נקראים "בני בכורי ישראל", וזו היא בכורתם. מי שאינו חש כבוד ותודה לראשית, הוא אדם הניתק מן השורש ומתנוון.
 
אפשר לנסות ולהתעלם מן העבר, ולהציגו כפריט מוזיאוני, בדרך המולידה את הקריאה "מי ה’ אשר אשמע בקולו". אולם, המחיר הנדרש הוא יקר. דרך, המזמינה השתלמויות ממושכות או מזורזות במקצוע החיוני "למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ". דרך, המתחילה באטימות, נמשכת בייסורי גוף ומצפון ומסתיימת במצולות.
 
בדרכה של היהדות, נקרא האדם לקדש כל ראשית: "קדש לי כל בכור" (שמות יג). לכבד ולהוקיר את כל מבשרי ההתחדשות, שבהם מתגלה כוחו וגבורתו של הניצב מאחוריהם – של האלוקים, שהינו ראשית לכל יצירה.
 
מכאן גם יחס הכבוד שלנו לתורה ולאישי סגולה בכל הדורות. כך פירשו חכמינו את הפסוק "בראשית ברא אלוקים": "בשביל ראשית". בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" (משלי ח) ובשביל צדיקים (מורי הדרך של האנושות) שנקראו "ראשית תבואתה" (ירמיהו ב).
 
והעם שיוליך את האנושות להכרה ב"ראשית" – לו משפט הבכורה!
 

 

(מתוך "עת לחשוב")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה