אמנות הכישלון

אחת המתנות החשובות ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו היא לרכוש את אומנות הכישלון, ללמוד איך נכשלים בצורה חכמה. לעיתים כישלון מוצלח שווה יותר מהצלחה, וה"לוזר" האמיתי...

6 דק' קריאה

הרב אליעזר איזיקוביץ

פורסם בתאריך 06.04.21

אחת המתנות החשובות ביותר שאדם יכול
להעניק לעצמו היא לרכוש את אומנות הכישלון,
ללמוד איך נכשלים בצורה חכמה. לעיתים כישלון
מוצלח שווה יותר מהצלחה, וה"לוזר" האמיתי
הוא זה שאינו יודע כיצד להיכשל נכון.
 
 
ספרי הפסיכולוגיה מונים עשרות רבות של פחדים, חרדות, פוביות ונוירוזות מהם סובלים בני אדם.
 
יש כאלו שפוחדים ממקומות גבוהים, ויש מי שנתקפים בחרדה בלתי נשלטת דווקא ממקומות סגורים. יש שאינם מעיזים לעלות על אווירון, ויש מי שלא יתיישב על כורסתו של רופא השיניים תמורת כל הון שבעולם. ישנם אפילו כאלו שהופעתו הפתאומית של עכברון קטנטן מטילה עליהם אימת מוות…
 
איש איש ופחדיו. איש איש וחרדותיו.
 
אולם מכל הפחדים והחרדות שירדו לעולם דומה כי השכיח ביותר הוא הפחד מפני הכישלון. לא סתם אומרים שהכישלון הוא יתום. בחברה המודרנית אחד מכינויי הגנאי החמורים ביותר שניתן להדביק לאדם הוא לומר שהוא "לוזר". אנשים יהפכו עולמות, ישקיעו מאמצים אדירים, יעבדו עד כדי אפיסת כוחות, ובלבד שלא יצטיירו כמפסידנים, חס וחלילה. התרבות הפופולארית מעצימה את הסטיגמה של המפסידן והמציגה אותו כמסכן, אומלל, מכוער, נלעג ודחוי. הכישלון נתפס כאיום על המעמד האישי והחברתי, כדבר מביש שיש להתרחק ממנו בכל מחיר.
 
מסע ההפחדה מתחיל מגיל צעיר. הורים משדרים לילד כי חובתו להצליח, ויהי מה. ההצלחה נמדדת בביצוע הנכון של מטלות לימודיות וחברתיות שונות. עליו להביא הבית ציונים טובים, להיות ספורטאי מצטיין, להיות מקובל בחברה. הילד מפנים את ההכרה כי ערכו האישי תלוי במידת הצלחתו. אם לא יצליח הוריו מאוכזבים ממנו. חרדת הכישלון גורמת לילד לפתח דפוסי התגוננות שונים. אדישות מדומה או שכחנות מכוונת ("מצטער, אמא, איבדתי את המחברת") מאפשרות לו לחמוק מסכנת הכישלון בלי שהדבר יפגע בערכו האישי.
 
באופן פרדוקסאלי הלחץ להצטיין עשוי להניב דווקא תוצאה הפוכה. הילד חותר מראש לבינוניות מתוך ידיעה כי כאן הצלחתו מובטחת. החתירה למצוינות כרורה בסכנת הכישלון.
 
דפוסי ההתנהגות ההרסניים הנובעים מחרדת הכישלון נמשכים גם בתקופת הבגרות. הפחד מפני הכישלון הוא כה גדול עד שישנם אנשים לא מעטים שיעדיפו להימנע מנקיטת יוזמה, למרות שיש להם את כל הסיכויים להצליח, ובלבד שלא יסתכנו באפשרות של כישלון.
 
פלוני, למשל, היה יכול לתפוס את מקומו כמרצה ידוע ומבוקש. יש לו כישרון רטורי מעולה, עושר לשוני מעורר התפעלות, ויכולת הסברה נהדרת. אבל חרף נתוני הפתיחה המבטיחים הללו אין סיכוי שתשמעו אותו מדבר בנוכחות קהל שמונה יותר משני מאזינים. אפילו בקשה צנועה לשאת דברים באירוע משפחתי קטן גורמת לו דפיקות לב מואצות וצמרמורת קרה. בחלומות הביעותים שלו הוא רואה את עצמו מתבלבל תוך כדי דיבור ומישהו מהקהל מעקם את חוטמו ולועג לו.
 
זה לא קרה, ואולי לעולם לא יקרה, אך די באפשרות שזה עלול לקרות כדי שיגזור על עצמו שתיקה מוחלטת. מבחינתו המחיר הפסיכולוגי של הכישלון כבד מנשוא. עדיף לו להימנע באופן מוחלט מכל עשייה ובלבד שלא יסתכן בתשלום המחיר היקר הזה.
 
אדם אחר הוא בעל כישרון מוסיקלי בלתי מבוטל. אילו היה מרהיב עוז בנפשו ומשקיע את המאמץ הנחוץ לכך, היה ממצה את הכישרון החבוי בו. למרות זאת לא תצליחו להוציא מגרונו ולו ציוץ קטן. שירת חייו לא תִשָׁמַע. הפחד הנורא מפני הכישלון משתק את מיתרי קולו ומונע ממנו להגשים את הפוטנציאל הטמון בו.
 
שלישית התברכה בכישרון כתיבה נפלא. יש לה רעיונות מקוריים וסגנון מעניין. אנשים היו נהנים לקרוא את יצירותיה אילו רק היתה ניתנת להם ההזדמנות. לרוע המזל נדונו כל כתביה לגניזת נצחים במגרה הקטנה שמתחת לשולחן הכתיבה. דף אחד לא ימלט משם, משפט אחד לא יתפרסם. החשש מפני תגובה ביקורתית כבד מנשוא.
 
אפשר להמשיך ולהכביר בדוגמאות – על אנשים שחוששים להיכנס למערכת יחסים מחייבת בגלל טראומה של כישלונות עבר, על כאלו שאינם מרוצים ממקום עבודתם אך לא יחפשו מקום מוצלח יותר מחשש לא יעמדו בציפיות שיתלה בהם המעביד החדש, על כאלו שמעדיפים לא לגשת למבחן מחשש שיכשלו בו.
 
העיקרון ברור: חרדת הכישלון מטילה את האדם לכלא אכזרי שבו הוא גם האסיר וגם הסוהר!
 
את רוב סוגי החרדות ניתן לעקוף (פרט למקרים קיצוניים שמחייבים טיפול מקצועי). מי שפוחד ממטוסים יכול ללכת ברגל, ומי שפוחד ממעליות פשוט יעלה במדרגות. אולם הפחד מפני הכישלון מלווה את האדם לכל מקום אשר יפנה. למעשה הדרך היחידה למנוע בוודאות אפשרות של כישלון הוא לשבת בחיבוק ידיים, אלא שגם זה סוג של כישלון, אולי הגדול מכולם.
 
האם קיימת דרך יעילה יותר להתמודד עם מוקשי הכישלון המקיפים אותנו מכל עבר?
 
סודו הנסתר של הצדיק
 
הכישלון הוא בלתי נמנע. לא נעים לשמוע, אך זאת המציאות.
 
במוקדם או במאוחר כולנו ניכשל. לפיכך השאלה איננה אם ניכשל אלא איך ניכשל. אחת המתנות החשובות ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו או לילדיו היא לרכוש את אומנות הכישלון, או במילים אחרות, ללמוד איך נכשלים בצורה חכמה. כי זאת יש לדעת – לעיתים כישלון מוצלח שווה יותר מהצלחה, וה"לוזר" האמיתי הוא זה שאינו יודע כיצד להיכשל נכון.
 
מסתבר שחרדת הכישלון איננה תופעה חדשה. ימיה כימי עולם. כבר לפני אלפי שנים נוכח שלמה המלך לדעת כי זוהי אחת מאבני הנגף המרכזיות הניצבות בדרכו של אדם החותר למצוינות ערכית ולצמיחה רוחנית. הבה נטה אוזן לדברים שכתב החכם מכל אדם בספר משלי (פרק כד, כו): "כי שבע יפול צדיק – וקם, ורשעים יכשלו ברעה".
 
שלוש תובנות מהפכניות מקופלות בפסוק הקצר הזה. ראשית כל, מחדש לנו שלמה המלך, גם הצדיק עשוי ליפול. יש הסבורים שצדיק הוא אדם שבא לעולם כשהוא מתוקן ומושלם, כזה שנולד כשבפיו כפית כסף של הצלחה רוחנית בלתי פוסקת, ומאז אין לו בעולמו אלא כיבוש שיאים רוחניים חדשים בזה אחר זה. די בכך שנעיף מבט קצר במראה כדי לדעת שאנו לא כאלה. ידענו גם ידענו נפילות וירידות, אכזבות ותסכולים. האם זה אומר שאין לנו סיכוי להצטרף למועדון הצדיקים? התשובה, אומר שלמה המלך, הוא שגם הצדיק עבר באותה הדרך. גם הוא התנסה באותו מסלול. יש עוד תקווה, אנחנו בחברה טובה.
 
אבל אם גם הצדיק חווה נפילות, במה נעוצה גדולתו המיוחדת? התשובה לכך טמונה בהבדל שבין תגובת הרשע לתגובת הצדיק. הצדיק נופל וקם, הרשע "נכשל ברעה". הכישלון האמיתי איננו בנפילה עצמה אלא במה שמתרחש בעקבותיה. בניגוד לרבים אחרים, כאשר הצדיק נופל הוא אינו מתייאש, אינו מרים ידיים, ואינו מניף דגל לבן. הוא קם, מנער את פירורי האבק שדבקו לבגדיו, וממשיך הלאה ביתר שאת וביתר עוז. הצדיק אינו פוחד להתנסות בכישלון נוסף. הוא דבק במטרה. הוא יודע שההצלחה אינה מובטחת, אך להשתדל מוכרחים. בליבו יש ענווה, והוא מבין ש"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" (גיטין מ"ג).
 
אולם קיימת תובנה נוספת, מדהימה ומהפכנית, הצפונה אף היא בפסוק הזה. שלמה המלך חושף בפנינו טפח ממה שמתחולל מאחורי הקלעים בנפשו של הצדיק. הוא מגלה לנו כי הקימה מהנפילות הוא הדבר שבנה את אישיותו של הצדיק. אלמלי נפל וקם – לא היה נעשה צדיק. מהות הקימה שלו היא דרך ה’שבע נפילות’ שעבר. מכל מעידה הפיק לקחים. כל נפילה לימדה אותו איזו גישה אינה נכונה וממה יש להימנע בעתיד. כל קימה חישלה אותו. כל התגברות הוסיפה נדבך בשיעור קומתו הרוחני. מנפילה לנפילה ומקימה לקימה כוחו הלך וגבר עד שהפך למה שהוא כעת.
 
במילים אחרות, הכישלונות אינם רק מטרדים שיש להתגבר עליהם. אלו הם השלבים היוצרים את סולם ההצלחה של הצדיק. הכישלון עצמו מכיל את זרעי ההצלחה.
 
מה פסול במעט שלווה?
 
דוגמא לצדיק שידע איך ליישם את אומנות הכישלון ניתן למצוא בסיפור חייו של אברהם אבינו. "עשרה ניסיונות התנסה אברהם אבינו" (אבות ה, ג). על תחילת דרכו של אברהם מספר הרמב"ם: "כיון שהכיר וידע [את קיום הבורא], התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך עימהם ולומר שאין זו דרך האמת…ואין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם" אחרי שהקים תנועה אמונית מפוארת והקהיל קהילות ברבים מצווה עליו הקב"ה – "לך לך מארצך". עזוב את הכל, וותר על המעמד שבנית, לך תתחיל הכל מהתחלה.
 
אולם גם בהגיעו לארץ כנען לא זוכה אברהם לנוח על זרי דפנה. תיכף לבואו פורץ רעב בארץ, ואברהם ומשפחתו נאלצים לרדת לממלכת מצרים הרוויה זימה וכישוף. שרה נלקחת לבית פרעה וניצלת רק בדרך נס. גם בשובם לארץ אין אברהם יודע מנוחה. ריב פורץ בינו לבין לוט, מלחמת עולם מקיפה את הארץ. וכך מתגלגל אברהם מניסיון לניסיון עד לעקידת יצחק ופטירת שרה.
 
לשם מה נגזר על אברהם להתנסות בכל הקשיים הללו? למה תוקעים לו מקלות בגלגלי ההצלחה? מדוע לא דאג הקב"ה להחליק את מסלול חייו כדי שיוכל לשבת בשלווה ולעסוק בנחת במעשי החסד הנפלאים שבהם קירב את הבריות לאמונה?
 
תשובה מסוימת לתמיהה זו אפשר למצוא במדרש הקובע כי "צדיקים מבקשים לישב בשלווה. אומר הקב"ה: ‘לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה גם בעולם הזה?’ אלא שמדרש זה עצמו מעצים את התמיהה – וכי מה רע בכך שהצדיק מבקש לתפוס מעט שלווה? אדרבא, חזקה עליו שינצל כראוי את המנוחה הניתנת לו לצורך קיום מעשים טובים. לא מגיע לו?
 
מטרת הניסיון
 
כדי להבין את התשובה לשאלות הללו עלינו להתעמק במשמעות המילה "ניסיון".
 
שורש הניסיון הוא במילה ‘נס’ היינו, דגל. תכליתו של הדגל הוא לחשוף בפומבי את הזהות הפנימית הנסתרת מן העין, להוציא אותה מהכוח אל הפועל. נניח שקבוצת אנשים מופיעה במרחקים, איננו יודעים מה טיבם ומה כוונותיהם. הדגל-הנס מאפשר לנו לתייג אותם לפי קבוצת השתייכות, לזהות את מניעיהם, להכיר אותם. זהו גם מובנו של הנס החושף ומגלה את הנוכחות האלוקית הנסתרת בעולם. הנס הוא זה שמאלץ את חרטומי מצרים להכיר בכך ש"אצבע אלוקים היא".
 
עניינו של הניסיון הוא לחשוף ולהוציא לפועל את הכוחות הגדולים הטמונים בנפשו של הצדיק. זהו חדר הכושר הרוחני בו הוא מחשל את שרירי הנשמה. ההתמודדות מול הכישלון מחייבת את האדם לפשפש בארגז הכלים האישי איתו הגיע לעולם, ולגלות בתוך עצמו כוחות נפש בלתי מוכרים שעל קיומם כלל לא ידע. כוחות אלו היו טמונים בו כל הזמן אך אלמלי הניסיון לא היה מוציא אותם מהכוח אל הפועל. אולי אף היה מתכחש לעצם קיומם.
 
האדם שהתמודד בהצלחה מול ניסיון, שהתרומם מתוך הכישלון, אינו אותו אדם שהיה לפני הכישלון. הוא גילה בתוך נפשו מצבורים חבויים של אומץ, התמדה, סבלנות, כישרון ואורך רוח. הוא חיזק את מידותיו הטובות. הוא גילה ששיטות העבודה בהם השתמש עד כה אינן מוצלחות. גם אחרי הכישלון אין הוא מתייאש מהשגת היעד אלא מבין שיש למצוא דרך יעילה ונכונה יותר כדי להגיע אליו.
 
הניסיונות שצצו לאורך מסלול חייו של אברהם אבינו לא נועדו להפריע לו במילוי תפקידו או להכשילו חלילה. אדרבא, הניסיונות הללו הם שבנו את אישיותו של אברהם אבינו והפכו אותו למה שהיה. כל ניסיון שבו עמד בהצלחה הוסיף נדבך לשיעור קומתו הרוחני. אפשר לומר כי אלמלי הניסיונות היה אברהם אבינו נשאר אברם, הקופאי מה"סופר-תרח" של ארם נהריים…
 
מדליקים את האור
 
מספרים על הממציא האמריקאי תומס אלווה אדיסון שפעם, בשעה ששקד על המצאת הנורה החשמלית, נתקל בבעיה קשה. חרף מיטב מאמציו לא עלה בידו לגלות מהו החומר ממנו יש להתקין את פתיל הליבון שבתוך הנורה. הוא ניסה חומרים שונים ומשונים והעלה חרס בידו. הנורה מיאנה להידלק.
 
אדם אחר היה מרים ידיים ועובר להמצאה אחרת ומבטיחה יותר, אך אדיסון לא אמר נואש. הוא חזר לשולחן העבודה, השחיל בנורה פתיל ליבון חדש, וניסה אותה שוב ושוב. לבסוף, אחרי 600 ניסיונות כושלים (!!!), עלה בידו לגלות את החומר הנכון, ויהי אור. הנורה החשמלית יצאה לדרכה.
 
לימים פגש אותו עיתונאי צעיר וביקש שיגלה לו את סוד הצלחתו: "אחרי כל כך הרבה כישלונות איך לא התייאשת? מה נתן לך את הכוח להתמיד במאמציך גם אחרי אכזבות כה רבות?"
 
נתן בו אדיסון את עיניו והשיב לו: "התשובה פשוטה מאוד. אני לא נכשלתי מעולם. הנורה היא זו שנכשלה…" ולפי גרסה אחרת השיב אדיסון: "בכל פעם למדתי דרך חדשה איך לא מדליקים נורה חשמלית…"
 
אכן, כישלון מוצלח שווה יותר מהצלחה וה"לוזר" האמיתי הוא מי שאינו יודע כיצד להיכשל נכון. אומנות הכישלון היא להבין כי הכישלון אינו אלא תמרור מוסווה המכוון אותנו בדרך להצלחה עמוקה ואמיתית יותר. אם נשכיל להפיק מהכישלון את הלקח הראוי נוכל גם אנו להדליק בתוך עצמנו את האור.
 
 
(מתוך "עת לחשוב") 

כתבו לנו מה דעתכם!

1. דוד

ט"ו שבט התשפ"ג

2/06/2023

ממש עמוק וטיפולי

2. אייל

י"ט כסלו התשס"ט

12/16/2008

נהדר מאמר יפה ומקסים

3. אייל

י"ט כסלו התשס"ט

12/16/2008

מאמר יפה ומקסים

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה