האדם – נגזרת חברתית

 

 

מאמר זה הינו מבואה לנושא המכלכל ספרי פסיכולוגיה רבים. חשיבותו מרכזית ומכרעת תוצאות חיי-אדם לטוב או למוטב.

 

בהשקפה שכלית, נתמה. האמנם? הייתכן שצורך חיצוני לנפשנו, כה משפיע על התהלכותנו? זו שאלה במקומה שתקבל מענה והסבר, אך השפעתו מוכחת בעליל ללא צורך בעריכת מחקר מדעי. והצורך החיוני המדובר הוא – הקשר החברתי של האדם.

 

קשריו של האדם עם זולתו במסגרת המשפחתית, בהקשר הזוגי, בהשתייכות החברתית לאיגוד המקצועי, לכיתה, שכונה, כפר, חמולה, מקום עבודה, מדינה, לאום, גלובוס, וכל מותג שרק אפשר. השתייכויות כה חשובות לאדם עד שהוא נאחז בהן כאוויר לנשימה. שומר על מעמדו וקשריו החברתיים. יוותר על עצמאותו והרגליו – למען יכובד. יקדיש הון און וזמן רב, להשתלב בחברה במקום ובמעמד שליבו חפץ.

 

אדלר, תלמידו של פרויד, העמיד את הצורך בתשומת לב ושליטה חברתית בראש מעייניו של אדם. מעין צורך קטנוני ב"תשומת לב", המהווה תחליף לצורך התאוותני שפרויד החשיבו לממריץ העיקרי של האדם. בספרי הפסיכיאטריה מתוארת הבדידות האישית או הבדלות המשפחתית כאינדיקאטור מרכזי למשברי נפש, ומאידך, ההצטרפות לחברה כגורם מרפא מרכזי ביותר במעלתו.

 

 

הזדמנות אישית נאותה לחוש את הקסם והפלא שבחבירה היתה לי בחג הפורים בשנה שעברה. "ביליתי" את החג בין כותלי בית-החולים, בשהות ליד אבי שהתאושש מניתוח. שם, באווירה נטולת כל סממן חג אתה חש שהחג ממך והלאה. מעביר עוד יום של חול. החיים זורמים ואתה נשלחת לתחנה צדדית. בשעות הצהריים עבר במחלקה אברך בני-ברקי עם ילדיו בני העשר. הם נכנסו לכל חדר במחלקה, ברכו את כולם ב"פורים שמח" צוהל והעניקו ממתק פשוט לכל אחד. לפתע, פרץ מעומק ליבי "צונאמי" של חום ועטף אותי, ותחושת החג הציפה אותי בן רגע.

 

הרהרתי לעצמי. אני מכיר את האדם הזה מהיכן שהוא? לא. אפגוש אותו אי-פעם? לא. אז מדוע אני מתרגש ממפגש אקראי זה? זהו טעם החיבור לעם!

 

קראתי פעמים רבות בעיתונות על ארגוני חסד המשמחים חולים ולא האמנתי עד כמה משפיעה התרומה הצנועה הזו למורל השוהים כאן. חיוך. קליק של מספר שניות. תחושת שייכות. אתה לא לבד.

 

חז"ל נתנו דעתם על כך והעמידו את התרומה של היחס האישי ברום המעלה. בעוד אנו חושבים שהסעד הגשמי חשוב לנזקק יותר מאשר חיוך, מלמד אותנו רבי יוחנן ש"טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב"!

 

כיום יודעים גם מאמני קבוצות כדורגל שבנוסף למאמן הכושר ולמאמן הטאקטי צריך גם איש מקצוע לגיבוש קבוצתי המגדיל משמעותית את יכולת הניצחון של הקבוצה.

 

מה ה"רווח" שלנו מהקשר החברתי? האם זו רק "תשומת לב" של האלמנט הילדותי שבקרבנו או טמון כאן צורך מהותי?

 

בכדי להעשיר את תובנותינו על השפעת הכוח הנפשי, נמשיל את עצמנו לאטום, יחידת הבסיס של החומר, ונתייחס לכוח החברתי כ"כוח משיכה נפשי" המקביל ל"כוח המשיכה" הפועל על האטום, ומושך עצמים אחד לעבר השני ומסדיר את יחסיהם ומעמדם אחד לצד רעהו.

 

מהי תרומתו של "כוח המשיכה" הפיזי בין האטומים לחיינו? כיצד היתה נראית הבריאה לו נטל בורא עולמים את "כוח המשיכה" ממנה? התשובה: כל הבריאה היתה מתמוססת כהרף עין לכלום…

 

ההסבר לכך: כוח המשיכה משפיע על הכוכבים, על העצמים ועל האטומים וחלקיקיהם, המדענים זיהו עשרות חלקיקים הקשורים אחד לשני בכוחות משיכה ודחייה עדינים המעניקים שיווי משקל היוצר את מבנה גרעין האטום. הגרעין מתרכב עם האלקטרונים בכוח משיכה ליסוד כימי. האטום המגובש נצמד בכוחות משיכה לאטומים נוספים בכוח היסודות המתרכבים אחד עם השני נוצרות תרכובות, מולקולות, סגסוגות ואורגאניזם המרכיבים את הדומם הצומח והחי בבריאה לגופיו. כוח המשיכה של כדור הארץ מושך את המים, האדם והאוויר למערכת ביולוגית המאפשרת חיים, כדור הארץ נמשך לשמש המספקת לו אנרגיה (והתהליך ממשיך למרות שאין לנו נפקותא מדעית מדוע). לולא כוח המשיכה, היה בטל מבנה האטום וכל האטומים והחומר בבריאה היו מתפרקים וחדלים מלהתקיים.

 

 

נאמנים להשקפתנו, שכל הבריאה מושתתת על יחסיות קבועה, נוכל לקבוע שחיי הנפש יחדלו ללא כוח המשיכה. לא רק ביחסים החברתיים החיצוניים אלא כבאטום הנבנה מכוח המשיכה, אף בתוכנו פנימה, בתפקוד האישי שלנו.

 

הסבר: האדם מורכב ממספר כוחות נפש, שצירופם מעצב את אישיותו. כוחות אלו לא יתפקדו ללא "כוח משיכה נפשי" המאגדם ומסדיר את היחסים ושיתוף הפעולה ביניהם. קחו לדוגמא, אדם שהתברך במידת החסד. כולו שופע נתינה ודאגה לזולת. האם הוא יוכל להיות "איש חסד" נטו במאת האחוזים? הוא קם בבוקר ומטפל בילדיו, רץ למעבר-החצייה לעזור לילדי השכונה לעבור את הכביש וממהר לטפל בקשיש גלמוד. והנה מתקשרים אליו, שצריך לעזור ליתום וצריך אותו כאן ושם, וליבו מתפלץ והוא לא יודע להיכן עליו לרוץ. בכדי להסתדר הוא נאלץ להיות "אכזרי"!! ולסרב למספר מטלות.

 

וההורה שמתוך אהבה אינסופית יחסוך את שבטו (שבט המוסר) מבנו, אינו עוצרו אף בשעת הצורך ולא יציב לו גבולות בהתנהגותו. חסד וטובה הוא עושה לילדו? כה אומלל יגדל בנו, מפונק ואגוצנטרי, בלתי נסבל בחברה. חיי מרורים הוא משית עליו.

 

כך היה עם אותו פושע שנידון לתליה, ובקשתו האחרונה ללחוש לאימו דבר מה. משנגשה אליו, נגס בחוזקה באוזנה. לתמיהת הסובבים הסביר שלו היתה אימו מתייחסת לתלונות השכנים בהיותו ילד על הגנבות והפשעים הקטנים שעשה, ולא מוחלות ללא גבול, לא היה מדרדר להיכן שהגיע.

 

על איש החסד וכל הורה לדעת להגיד "לא" ‘אכזרי’ אך הכרחי, ואם הוא לא יעשה זאת, יכרע תחת הנטל. הוא חייב לשלב במידת החסד שלו את מידת האכזריות ההופכית כמאזנת ומסדרת את פעילות החסד הענפה שלו.

 

סך המידות שלנו, ערוך בצורה מאוזנת. כנגד כל מידה מתרחבת (חסד) יש את המידה המצמצמת (דין) המאזנת וכנגד מידת הצמצום (קפדנות וכו’) יש מידה מתרחבת (וותרנות). המיזוג יוצר איזון המפעיל כל מידה במידה הראויה.

 

ומחוצה לנו, ביחס לזולת? כמו באטום, פורץ "כוח המשיכה הנפשי" מעבר ל"אני" וקושר אותנו לכל המסגרות החברתיות. בתחילה ב"חוג המשפחתי" למספר אטומים, ואחריו יותר ויותר החוצה, לחומרים אחרים. וכפי שלאטום יש נטייה על פי מבנהו להיצמד לאטום מסוים, גם האדם בהתאם למבנה נפשו שואף להשתלב במסגרות החברתיות והמשפחתיות, באיכות באופי ובכמות המתאימים לו. לולא כוח זה, היה האדם אינדיבידואל, זאב בודד החי לעצמו. "כוח המשיכה הנפשי" הוא צורך פנימי וחיצוני כאחד הנחוץ להרכבת האישיות ובלעדיו לא תיכון אישיות וחברה.

 

 

ממה נובע הצורך בחברתיות? התשובה תלויה בדרך ההשקפתית בה נסביר את החברתיות.

 

אם בחרנו בגישה המטריאליסטית (כלומר, הגישה המדעית-פיזיקאלית המתייחסת רק לחומר בעולם), דרך קלה לפנינו. רק הנצפה והנמדד במעבדה הוא נכון, והמיקרוסקופ אינו מזהה מושגים ערטילאיים כ"תא משפחתי", "גיבוש חברתי", "שותפות רגשית" ועוד. האדם חופשי לעשות כל אשר יאבה. הוא נוטש מסגרת משפחתית ללא כל אחריות ונקיפות מצפון, מנתץ לבבות בעבור רווחתו. מעמדו ומשרתו האוניברסיטאית אינם מחייבים שום רמת תקשורת והתחשבות אנושית. לפי גישה זו ניתן להתעלם מהצורך החברתי, ועל האדם לעשות רק מה שטוב לו כעת. איש השכל כופר בעובדה שאנו חברתיים, ואם כחשנו בצורך החברתי, ודאי שלא נתור אחר ההסבר מדוע אנו זקוקים לחברה…

 

הגישה האידיאליסטית הקושרת את העולם החומרי בנפש במהודק, ערה לצורך החברתי ודורשת לספקו (עד גבול מסוים, ללא צורך להקרבה עבורו על חשבון האינטרס האיש). כשם שיש צורך גשמי, כך קיים צורך נפשי להשתייכות. צורך הפועל רבות על האדם וקובע את מידת שלוותו הנפשית. (מידת הצורך תלויה בתזה הפסיכולוגית אותה הינך מאמץ).

 

 

הגישה היהודית מתארת את עם ישראל כמקבילה זהה של גוף אחד. גוף בלתי נראה לעין, בו כל פרט מרגיש את צורך ודאגת הזולת כדאגתו האישית, כי זוהי האמת!!! המציאות הרוחנית היא שאנו גוף רוחני אחד. זהו מצבו הטבעי של האדם והיפוכו הוא החריג.

 

כאשר אשתו של רבי אריה לוין זצ"ל חשה ברגלה, והוא הלך עמה לרופא, הסביר לרופא ש"הרגל של אשתי כואבת לנו". והאדמו"ר מקוצק טבע ש"הגשמיות של השני היא הרוחנית שלי". יהודי, אך השתחרר מכבלי החומר, חָווה הוא את שמחת ואבל הזולת כבשלו.

 

גם הלכות נקבעו על בסיס זה. אם יכול לקיים חלק מהמצוות עבור חברו ולמלא את חובו הרוחני (מלבד מצוות שעל האדם לקיים בגופו אישית כמו תפילין, ציצית וכו’). ערבות זו גם מחייבת ונושאת אחריות. חטא היחיד עלול להשית עונש על הכלל שהיה צריך להוכיח את הפרט ולא עשה זאת וכלשון המדרש: "וכשלו איש באחיו, מלמד שכולם ערבים זה בזה" (סנהדרין כז, ע"ב).

 

בית המקדש השני שחרב, על עוון של שנאת חינם חרב. ואף שאין שנאת חינם אחת ממצוות החמורות שעליהן חייב יהודי להיהרג ולא לעבור גרמה לחורבן, כי השלום ואהבת הזולת הם חומרי הדבק הנפשי המקשר בין איש לרעהו ויוצר את "האדם הרוחני" המורכב מכל נשמות ישראל. שלמות בניינו של כלל ישראל היא גם תנאי לתכלית בניית בית המקדש, ובהיפרד כלל ישראל, לא יוכל בית המקדש, המיועד להעביר את השפע העליון לבריאה, לקיים את תכליתו.

 

"הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". למה הדבר דומה? לפלטין שהיתה בנויה על גבי ספינות. כל זמן שהספינות מחוברות – פלטין שעל גביהן עומדת. כך כביכול כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל עושים אגודה אחת. לכך נאמר הבונה בשמים מעלותיו. אימתי? בזמן ש"אגודתו על ארץ יסדה" (במדבר רבה טו). וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיעשו אגודה אחת (ילקוט עמוס, תקמ"ח). כל זמן שישראל עשויין אגודה אחת מלכות שמים במקומה (מדרש שמואל ה). אין השכינה שורה אלא בקהל (סדר עולם רבה טו). תני חזקיה: "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ). נמשלו ישראל לשה. מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין כך הן ישראל. אחד מהן חוטא וכולן מרגישין. "האיש אחד יחטא" – תני רשב"י משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה. נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה עושה? אמר להם: מה אכפת לכם,? לא תחתי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה (ויקרא רבה, פר’ ד’, ו).

 

 

מלבד הצורך שבקשר, הרווח מהשתייכויות אלו עצום. כאשר אני שייך, אני ממנף את ההישגים שלי. אם יש לי כישורם שכליים יוצאי דופן אך הידיים שמאליות, יבואו הפועלים עם הידיים הימניות, וישלימו את החסר. הפעולה המשותפת תיזקף לזכותי כמו לזכות כל חברי הקבוצה. אם קבוצת הכדורגל "שלי" תנצח את היריב מדרום-אמריקה גם אני ניצחתי, ואם המפלגה בה תמכתי תזכה בבחירות אני הופך לחלק מהשלטון והניצחון וגם הרווחתי חיזוק שהדעה שלי היא הנכונה שהרי הרוב סובר כמוני. כמו האטום ההופך מבלתי נראה לחומר, אף אני הופך ממעמד זניח למשפיע.

 

ולתיאור תרומת השתייכות לרובד הרגשי, כל מילה מיותרת. העולם הרגשי שזור בקשרים אנושיים. הקשר עם הזולת הוא האפיק הנעלה ביותר לחלוק רגש. למעשה, קל להיווכח שהחבירה לקבוצה מכוונת מאת הבורא שייעד את הבריאה מלכתחילה ל"עבודת צוות". האדם כפרט לא מסוגל לדברים רבים ומצומצם ביכולותיו. הוא מסוגל לשמר את קיומו ולדאוג לצרכיו האלמנטאריים. הוא מסוגל להתמקד בתחום מסוים בהתאם לכישרונותיו ולהשתכלל בו. בודדים יהיו מסוגלים לבצע בגפם הליך מושלם של פיתוח רעיון או מכשיר, לתכנן את המכונות והאמצעים לכך ואף לבנות אותם. רובנו נזקקים לעזרה הדדית נרחבת. הבנאי זקוק לאדריכל, והאדריכל למהנדס וכל אחד לשניים האחרים כי כישוריו של האחד שונה משל זולתו. "עבודת הצוות" היא תנאי הכרחי ליצירה מורכבת.

 

אמר רבא הינו דאמרי אינשי (=זהו שאומרים אנשים) או חברה כחברי דאיוב או מיתותא" (בבא בתרה טז, ע"ב). ופירש רש"י: "אם אין לו לאדם אוהבים נוח לו שימות" (רש"י שם).

 

* * *

 

ההקבלה בין האטום לנפש הולידה משל מעניין ביותר, יפה מאוד: הפחמן ((C,6, הוא יסוד המופיע בטבע כגז ולעיתים כחומר. ליתר דיוק – שני חומרים. החומר האחד הוא תערובת של אטומים רבים היוצרים את העופרת המוכרת. זו המציירת ציורי-פחם יפים אבל מזכירה לנו את הלכלוך על הידיים והבגדים. חומר שביר ורך.

 

כאשר הפחמן הופך לחומר גבישי, דהיינו, האטומים מסודרים במרחקים מוגדרים ובזוויות היוצרות חוסן ושילוב הדדי, אנו מקבלים חומר בעל ערך שונה לחלוטין. נוצר לעינינו – יהלום!!! החומר הנוצץ ומהקשים שקיימים בעולם. וזאת בזכות הגיבוש.

 

כפי שיודע המפקד בצבא ומאמן קבוצת הכדורגל, שלא די בכושר ולמידת הכללים להצליח במערכה, ויש לדאוג גם לגיבוש קבוצתי, זאת יודע גם החומר בטבע שבגיבוש נכון, ערכך עולה…

 

 

(מתוך "עת לחשוב")