בחירה או בכי רע?

את ה"בכי רע" שיש לנו בעולם הזה, את הקשיים והחסרונות, יכולים אנו על ידי "בחירה" טובה להפוך למנוף אדיר לצמיחה!

8 דק' קריאה

מ. רות

פורסם בתאריך 25.12.07

את ה"בכי רע" שיש לנו בעולם הזה, את
הקשיים והחסרונות, יכולים אנו על ידי "בחירה"
טובה להפוך למנוף אדיר לצמיחה!
 
 
"מחר מתחילים לשווק את "אַל-כָּבוֹד"!", אמר ד"ר גיא לאשתו שירה בעת שהתיישב לאכול ארוחת ערב, לאחר יום עבודה מייגע במעבדת המחקר.
 
"סוף סוף! אתה עובד על תרופה זו כבר כמעט שנה! נהדר, זה באמת מה שהיה חסר להשלמת הסדרה".
 
"כן, הסדרה הזו נחלה הצלחה כבירה. כעת, עם התרופה החדשה "אל-כבוד", נשאר לנו להתגבר רק על תכונת העצלנות, ו"סדרת המלאכים" מושלמת. בדיוק היום סיפר לי ד"ר שחר, שאתמול הם הצליחו לבודד את החומר הכימי במוח המשותף לעצלנים. ועכשיו הם יכולים להתחיל לעבוד על פיתוח החומר שיהווה נוגד לחומר זה, וליצור ממנו תרופה אנטי-עצלות. זו תהיה התרופה העשירית בסדרת המלאכים".
 
"זה באמת יהיה נפלא לקום בבוקר ולעבוד במרץ".
 
"את יודעת שמאז שיצאה לשוק התרופה האחרונה בסדרה, זו שמבטלת את הקנאה, נו, איך קוראים לה…"
 
"לא תחמוד"
 
"כן, "לא תחמוד". ובכן, מאז שהיא משֻווקת חינם במסגרת סל הבריאות, ירד אחוז הפשיעה ב-60%!"
 
"כן, קראתי בעיתון. וגם היה כתוב שעומדים להגיש הצעת חוק לפיה כל האזרחים יחויבו ליטול את סדרת התרופות שלכם נגד תכונות רעות, ואף יחול על זה פיקוח".
 
"…מעניין אם אקבל פרס נובל לשלום…"
 
"גיא, שכחת לקחת היום את "אל-כבוד"?"
 
* * *
 
עולם נפלא. לכל חסרון – תרופה נוגדת.
 
עולם של מלאכים.
 
שיא האושר.
 
האמנם?
 
מעניין הדבר, אך רוב האנשים מתנגדים באופן אינטואיטיבי למציאות ה"מלאכית" המתוארת לעיל, ומעדיפים לשמור על חסרונותיהם. מציעים להם תרופת פלא לביטול החסרונות, והם מסרבים!
 
מדוע זה כך?
 
על ידי תרופת פלא זו, האדם מרגיש שהוא מבטל את הבחירה החופשית שלו. אחד הדברים המהותיים ביותר בהוויה הפנימית של האדם, בהרגשת ה"אני" שלו, היא יכולתו לבחור. נאמר: "ובחרת בחיים" – הבחירה מקושרת לחיים. הבחירה החופשית היא המעניקה לאדם את חיותו, היא המעניקה משמעות לחייו. אדם אשר שללו ממנו את בחירתו החופשית אינו "חי", הוא פשוט "קיים". כמו בעל חיים.
 
אם האדם תמיד ירצה לעשות טוב מפני שמשהו מלאכותי (כמו תרופה) מכריחו לכך, אנו נראה זאת בשלילה. אך אם מדובר במישהו אחר העובד על מידותיו, ולאחר השקעה והעבודה עצמית הוא מצליח לתקן מידה מקולקלת, מתגבר על עצמו ובוחר בטוב, הרי זה מוערך בעינינו. וזאת אפילו אם בשני המקרים המתוארים לעיל בחרו בדיוק באותו מעשה טוב והגיעו לאותם הישגים.
 
הבחירה ניתנה לאדם להשגת תכליתו
 
אם כן, מכל האמור לעיל, אנו רואים כי באופן אינטואיטיבי, נטועה באדם ההבנה כי חסרונותיו ויכולת הבחירה להתגבר עליהם, לא ניתנו לו במקרה ללא סיבה.
 
הרמח"ל בספרו "דרך ה’" כותב: "כבר זכרנו היות האדם אותה הבריה הנבראת לידבק בו יתברך, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו. כי אילו היה מוכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים (כלומר: בכל מקרה) בשלמות, לא היה נקרא באמת בעל שלמותו, כי איננו בעליו, כיון שהוכרח מְאַחֵר לקנותו, והמקנהו הוא בעל שלמותו, ולא היתה הכוונה העליונה מתקיימת. על כן הוכרח שיונח הדבר לבחירתו, שתהיה נטייתו שקולה לשני הצדדין ולא מוכרחת לאחד מהם, ויהיה בו כוח הבחירה לבחור בדעת ובחפץ באיזה מהם שירצה. על כן נברא האדם ביצר טוב ויצר רע, והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה".
 
כלומר, הרמח"ל מציין פה שלמען השגת תכלית הבריאה והגעת האדם לשלמות, צריך האדם להיות הפועל והבוחר ברצונו להשגת שלמות זו. ומכיוון שהוא בחר, והתאמץ להשגת השלמות, הרי שהיא הופכת לקניינו האישי שהשיג על ידי יגיעתו, ולא קיבל מתנת חינם.
 
בלשון הזוהר הקדוש קבלת מתנת חינם זו נקראת: "נהמא דכיסופא" (נהמא=לחם, דכיסופא=של בושה) – פירושו: לחם של בושה. כלומר, לחם של חסד שאינו מגיע למקבלו, והאדם מתבייש לקבלו. אלוקים אשר רצה להטיב עם האדם הטבה שלמה, ללא שום הרגשת אי נוחות הנגרמת על ידי בושה זו, דאג לכך שבני האדם יזכו בטוב על ידי מעשיהם ביגיע כפיהם. ולכן ברא עולם עם חסרונות, עולם לא מושלם, על מנת שהנבראים ישלימו ויתקנו את החסר בעצמם, ואז, ירגיש האדם שהשכר שהוא מקבל על עבודתו בעולם הזה מגיע לו בשכר עבודתו, ולא יתבייש לקבלו.
 
אם תשאלו בחור צעיר האם הוא מתכונן לעבוד לפרנסתו או לקבץ נדבות, ודאי שיענה שיעדיף לעבוד, ואם תמשיכו להתעקש ולשאול: אבל למה? אם תקבץ נדבות תקבל כסף בלי להתאמץ, בלי לעבוד קשה! קרוב לודאי שהבחור יענה: נכון, אבל הבושה…
 
בדומה לכך נאמר בתלמוד הירושלמי (ערלה פרק א, הלכה ג) שמי שאוכל מה שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפניו של הנותן.
 
כך גם אלוקים, שהוא שלמות הטוב, ברא עולם עם ניסיונות, ואת האדם עם יצר טוב ויצר רע, והיכולת בידו לבחור בין טוב לרע. על ידי שנתגבר על יצר הרע, נתקן את חסרונותינו ונבחר בטוב, לא רק שלא נתבייש לקבל את כל הטוב אשר אלוקים יעניק לנו בשכר עבודתנו, אלא תהיה לנו שייכות אישית וקניין אישי בטוב.
 
כדי להבין זאת יותר טוב ניתן להמשיל זאת לאדם אשר רכש תמונה בכספו, לעומת אדם אחר אשר צייר את התמונה בעצמו. ברור הדבר שהאדם אשר צייר את התמונה, ועבד עליה ביגיע כפיו, יש לו שייכות וקשר אישי לתמונה יותר מאשר זה שקנה אותה, אפילו אם שילם עליה במיטב כספו, והתאמץ להשיגה. כך גם האדם בעולם הזה, על ידי שהוא יגע לבחור בטוב יש לו שייכות אישית לטוב, כיוון שהוא בעצמו יצר בתוכו מציאות של טוב.
 
הבחירה החופשית היא המייחדת את האדם משאר היצורים. הפרה אינה מתגברת על רצונה לאכול במטרה לוותר לפרה החברה על מנת החציר העסיסית האחרונה שנשארה. היא פשוט אוכלת.
 
כאשר האדם אינו מפעיל את כוח הבחירה שלו, ומעביר את חייו בלי להשתמש במתנה נפלאה זו שהעניק לנו הבורא, הרי שדרגת חיוּתו יורדת לדרגת החיוּת של בעלי החיים. הוא "קיים" כמו שבעל חיים "קיים", וכל יום שעובר אינו שונה ממשנהו. הוא לא התקדם, לא צמח, לא התגבר על עצמו, ופעל על פי מאווייו בלי לחשוב אם טוב לעשות כך או לא.
 
הבחירה – כוח עוצמתי לטוב או לרע
 
מאידך, הבחירה הינה כוח עצום אשר ניתן להשתמש בו גם לרעה ולהרוס את העולם. החלטה של אדם אחד, מנהיג של מדינה, לצאת למלחמה, יכולה לגרור אחריה מלחמת עולם, והתוצאות – מי ישורן.
 
אך המשמעות של הבחירות שלנו מרחיקה לכת אף יותר ממה שנראה לנו במובן הפשוט והנראה בחוש. כלומר, בחירה טובה או רעה של האדם בכוחה להשפיע אף על דברים כלליים בבריאה, שאין אנו מודעים להם, שהרי נאמר שהאדם נדון על פי מעשיו. כלומר, שבהתאם למעשי האדם משנה הבורא מהלכים בבריאה ומתאים אותם על פי מעשי האדם. דומה הדבר למשחק שחמט בו השחקן מכין תגובה מתאימה לכל מהלך של היריב, ובכל שלב של המשחק הוא משנה את הטקטיקה שלו ואת מהלכיו הבאים על פי כל מהלך ומהלך שהיריב עושה.
 
וכך כותב הרמח"ל: "ואמנם בהיות שנשתנה המין האנושי מכל שאר המינים, שניתנה לו הבחירה והיכולת, במה שהוא לו קניית שלמות או חסרון, ונמצא (שהאדם) בבחינה זו פועל ומניע ולא נפעל, גם ההשגחה עליו מוכרח שתשתנה מההשגחה על שאר המינים, הנה יצטרך (הקב"ה) להשגיח ולהשקיף על פרטי מעשיו (של האדם), להמציא לו כדרכיו וכפרי מעלליו. ונמצא שיושגחו מעשיו כולם ותולדותיהם, וישוב ויושגח עליו כפי הראוי לתולדות המעשים ההם בפרט, ומידה כנגד מידה, וכמו שביארתי לפנים" (דרך ה’).
 
כלומר, לאדם יש יכולת להניע מהלכים בבריאה על פי בחירתו ומעשיו.
 
מדוע נתן הבורא לבני האדם כוח כה עוצמתי? על כך תהו אף המלאכים. במסכת שבת (פ"ח ע"ב ב) מסופר שכאשר משה רבינו עלה למרום, שאלו המלאכים את הבורא "מה לילוד אישה בינינו"? כלומר, כיצד אפשר לתת את התורה הקדושה, האמת העליונה, "חמדה גנוזה", לבן אנוש אשר בידו כוח הבחירה, והוא יכול לבחור אם לקיימה או לא. כיצד זה יתכן לתת כזה דבר נעלה לרשות הבחירה האנושית? כפי שכתוב:
 
"בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה’ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה: החזר להן תשובה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה (תענה להם)…"
 
המלאכים טענו שהתורה מגיעה להם – "תנה הודך על השמים", תן את ההוד שלך – את התורה, על השמים – לנו למלאכים.
 
בהקשר לפסוק זה מביא הרמח"ל בספרו "דרך עץ חיים" את השאלה – מי עיקר הבריאה: "…תתחיל לדרוש בנבראים מי הוא העיקרי. הדומם והצומח והחי הם אינם העיקרים ודאי, כי אין להם תועלת במעשיהם, ואין להם שכל והבנה. נמצא, שנשארים בני האדם והמלאכים. וכשתדרוש ענייניהם, תמצא היות בן האדם העיקר, והמלאכים טפלים להם. וזה הסוד פרשו המשורר (תהלים ח, ב): "ה’ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים". כי הוא ידע העניין על אמיתו, איך שהקב"ה מקבל כוח, כביכול, ממעשה בני האדם לפעול טובה עימהם ועם הבריות. וזה סוד (תהלים ס"ה, ל"ה): "תנו עוז לאלוקים". וידעו מזה כי מעשי ישראל מוסיפים כוח בגבורה שלמעלה וזה סדר ההתעוררות לפי החוק אשר שם המאציל (הבורא) יתברך שמו: ישראל פועלים למטה בארץ ומחזקים כוחו של הקב"ה ואז הכוח שנתחזק מראה הודו במשרתים העומדים על פקודת המעשים לעשותם (במלאכים), כפי שהוא מתעורר לעשות…"
 
הרמח"ל מסביר שהסוד המופיע בפסוק זה הוא התשובה לשאלה מי עיקר הבריאה. "מה אדיר שמך בכל הארץ…אשר תנה הודך על השמים" – כלומר: האדם הוא הפועל ומניע את כוחות הבריאה על ידי מעשיו ובחירתו פה על פני הארץ, והוא הנותן את ההוד והכוח לנעשה בשמים, כנאמר: "תנו עוז לאלוקים" – תנו כוח לאלוקים*, האדם על ידי מעשיו נותן כביכול, את הכוח לאלוקים להפעיל את הכוחות השונים בבריאה. המלאכים הם הפקידים המופעלים על כוחות הבריאה השונים, כגון מלאך המופקד על הגשמים. אם בזכות מעשינו מגיע לנו שירד גשם, הרי שאנו, בני האדם, הפעלנו את המלאכים בכבודם ובעצמם על ידי מעשינו ובחירותינו על פני הארץ.
 
*יש להבהיר כי נתינת הכוח לבורא אינה לו לעצמו, אלא הוא בחר צורת הנהגה כזו, אשר בה בני האדם נותנים כוח לדברים לפעול בבריאה. הקב"ה מצד עצמו אינו חסר דבר, ואינו צריך שהברואים יתנו לו כוח.
 
ומה ענה משה למלאכים? ממשיכה הגמרא במסכת שבת: "מה כתיב בה "אנכי ה’ א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להן (משה למלאכים): למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?…מה כתיב בה? "כבד את אביך ואת אמך". אב ואם יש לכם? שוב – מה כתיב בה? "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב". קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?" מיד הודו לו להקב"ה…וכו’".
 
דווקא לנו, לבני האנוש, אשר להם כוח הבחירה, ניתנה התורה.
 
אז מה בעצם רצו המלאכים? האם אינם יודעים שכתוב בתורה "לא תרצח, לא תגנוב, כבד את אביך ואת אמך"? האם אינם יודעים שכל המצוות לא מתאימות להם? ובכן, הם רצו "חמדה גנוזה". הם חפצו במה שגנוז בתורה, סודות התורה, ומעלת לימוד התורה, שיש בה הארה עליונה מאוד גבוהה.
 
כפי המובא בגמרא, פחד משה שישרפוהו המלאכים בהבל פיהם, כלומר, הוא לא יכל לעמוד בפני מדרגתם הרוחנית הגבוהה, ועל כך אמר לו הקב"ה: "אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה". הקב"ה נתן למשה את המפתח לתשובה. אתה אוחז בכסא כבודי – נשמתך, נשמת אנוש, חצובה מתחת לכסא הכבוד שהוא המקום הגבוה ביותר, דרגת הרוחניות הכי גבוהה, ואפילו יותר מדרגת המלאכים. אך בד בבד, אתה אנושי, עשוי מחומריות, מארציות, מהמקום הנמוך ביותר. אדם – גם מלשון "אדמָה" וגם מלשון "אדמֶה לעליון". ולכן דווקא לך, האדם, ניתנה התורה. יש בך יצר הרע, קנאה, תאווה ורדיפת כבוד, תכונות ארציות, חומריות, אך בכוחך, בעזרת השלטת הנשמה הרוחנית הגבוהה, שנלקחה מתחת כסא הכבוד, יש לך אפשרות להתגבר על כך, להתעלות ולגדול, ולבחור בטוב.
 
ולא זאת בלבד, אלא שהאדם, על אף היותו בשר ודם, מכיוון שנשמתו לקוחה ממקום רוחני גבוה יותר מהמלאכים, יכול הוא להתעלות לדרגת הבנת סודות התורה ברמה שאין המלאכים יכולים להבין.
 
וזו השאלה הראשונה ששאל משה את המלאכים: למצרים ירדתם? ורצה לרמוז להם שמי שהוציא את עם ישראל ממצרים היה הקב"ה בכבודו ובעצמו, כפי שנאמר בהגדה של פסח: "אני ולא מלאך, אני ולא שרף", וזאת למרות שדרכו של הקב"ה הינה לשלוח מלאכים לבצע את שליחויותיו. ומדוע לא נשלח הפעם מלאך לגאול את עם ישראל ממצרים? משום שנאמר שדרגת הטומאה במצרים היתה כה גדולה שאפילו מלאך היה ניזוק.
 
משה אומר פה למלאכים – אנחנו, שלא כמוכם, גם ירדנו למצרים וגם הצלחנו לצאת ממנה. כלומר, בידי האדם כוח כביר. בעזרת השלטת נשמתו על חומריותו, בעזרת בחירה ברוחניות, יכול הוא להתעלות למדרגות אדירות, ולהפוך את חסרונותיו, את תכונותיו הארציות, למנוף לצמיחה אדירה. דווקא מתוך הקשיים והמכשולים בדרכו, יכול הוא לגדול!
 
שיעור הפרפר מלמד אותנו שדווקא מתוך החסרונות והקשיים הספציפיים שהעניק לנו הבורא, דווקא מתוכם אנו נגדל, שהרי לא במקרה ניתנו דווקא לנו. הקב"ה ברא אותנו עם מערכת החסרונות והקשיים שלנו, כי זה בדיוק התיקון שלנו, ולא של אף אחד אחר.
 
נאמר בספר דברים: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע…ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".
 
"נתתי" – בלשון עבר, הכלים והחסרונות שלך נתונים. זה "נתון", זה המצב, ועם זה תעבוד.
 
"ובחרת בחיים" – ביחד עם החסרונות נתתי לך כלים להתמודד. אם האדם יבחן את עצמו, יראה כי כנגד חסרונותיו וקשייו, יש לו גם תכונות ונתונים חיוביים היכולים לעזור לו להתמודד. ודווקא הכלים האלו מותאמים לחסרונות הספציפיים שלו.
 
מעניין הדבר שאנו מרגישים שייכות מיוחדת לחבילת הקשיים המסוימים אותה קיבלנו מהבורא. ובעצם, אם יאפשרו לנו, לא נרצה לחליפה בחבילת ייסוריו של אדם אחר. מדוע? משום שעל ידי התגברות על המכשולים הספציפיים הללו מגיעים אנו לתיקון שלנו בעולם הזה, יש לנו שייכות פנימית טבעית לדבר. כי זה התיקון המיועד דווקא לנו, והגילוי הפרטי שלנו בבריאה, התפקיד הייחודי של כל אחד ואחד, שאף אדם אחר לא יכול לבצע.
 
את ה"בכי רע" שיש לנו בעולם הזה, את הקשיים והחסרונות, יכולים אנו על ידי "בחירה" טובה להפוך למנוף אדיר לצמיחה!
 
 
 
(מתוך "עת לחשוב") 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

כולם דומים לכולם: מרוכזים בעצמם, שועטים אל השקל הבא. חזקים, קולניים ולא עוצרים באדום. הופכים כל גיחה אקראית אל העולם ליציאה אל שדה קרב. ובכן, אינני סולחת!