הבוקר של הקב”ה – צריך רק להקשיב

 

 

את יושבת מול ערימה של מחברות, ופנקס הציונים מארח לך חברה.

 

כועסת את הכעסים השגרתיים על חללים ריקים חסרי מובן, מתאוננת באוזני אף אחד כמה את עייפה, הרוגה. מדי פעם מאירה עליך איזו הארה עילאית שמימית ואת מעניקה ציון משותף לשבע תשובות זהות. ההברקה הגאונית המשומשת הזו משרה עליך מן שמחת עניים קצרת מועד.

 

מעבר לכתפך הלילה בהיר, עמוס כוכבים. את עסוקה בשלך. שום דבר לא מגלה לך שמשהו בחייך עומד להשתנות. את עדיין שייכת ליום שחלף, את עדיין שייכת לכת אנשי הלילה.

 

ופתאום, עוקף אותך מעדנות, מפציע מאחורי כתפך אור רך וחיוור, והשמים משנים גוונים.

 

האור מתגלה אליך מאחורי ההר, ופתאום את נמצאת נפעמת מול עולם גדול שקמטיו נפרשים לאט מול עיניך. את רואה בעצמך כמה הוא גדול. הבתים במרחק קטנים ממך, ובתוכם נמצאים אנשים קטנים עוד יותר. העמק נופל מן ההר כמו סינר משתפל שאוגר בתוכו את כל הצללים שטרם התבהרו. עוד מעט השמש תטפל בהם, אחד לאחד. היא תחפש אותם בין קפלי הסינר ותדגדג אותם מעדנות, והם ייעמדו להם איכשהו מטושטשים וטרוטי עיניים, רוטנים כלפי השמש – עוד מוקדם מכדי לקום. אבל היא תצביע על אחיהם שעל ראשי ההרים, ותראה לכם כמה הם זריזים וצייתנים וכבר עומדים על משמרתם זקופים וחדים ומשורטטים.

 

תרנגול קורא מאי שם, לא ידעת שיש תרנגול כאן במקום המיושב הזה, אבל הוא קורא. קריאה שלוחת רסן, ספוגה ביטחון עצמי מופרז. קרקור רועד בויברציות כמו מיתר שהכו עליו באצבע. כמעט אינך מבחינה בהן: להקות בנות ציפור אחת חולפות מעל העמק וצילן שט בעמק הצלול, והלאה במעלה ההר עד שהם נפגשים יחדיו על הפסגה, הציפור וצילה.

 

אבל אלה אינן שרות. הציפורים השרות את הבוקר עומדות מאחור, בלתי נראות, קרובות מאוד, על סורגי המרפסת של השכנים, ומשם הן נושאות את הנאומים לאומה. יש המצייצות קצרות וקצובות: קדימה לדרך. הרבה עבודה מחכה לנו היום. בתוך הקצב הזה מתערבבים הציוצים הליריים של אלו שזקוקות לשיר כדי להתחיל את יומן. כל אחת וההודיה שלה.

 

הכל מסביב רוחש גלים, שיוצרים יחד שקט מופלא ורך. באיזו עדינות ברא הקב"ה את הבוקר שלו, באיזו רכות יורד האור על העמק.

 

בני אדם מתחילים לכבוש אט אט את הדממה. גלגלים של אוטובוס חורשים בכביש וחולפים, השקט מטאטא את שאריות הטרטורים והציפורים מרככות אותם בציוצים מתוקים ולחים.

 

שש לפנות בוקר, יש אנשים שכבר יושבים באוטובוס ויש להם יעד. כמה שעות בוקר הם צברו, אני מהרהרת בקנאה, כמה שעות שתולות להם בתוך ליבם וזורחות להם שכשהם זקוקים לזריחה. כל המאחרים שבת, כמוני, אל תוך הלילות הארוכים מחמיצים בהתמדה את ברכת השלום של היום החדש.

 

השקט הברוך הזה, העמוק הזה. הוא מהדהד בתוכך, במקום הפנימי מאוד, כמו עין הסערה, כמו הנקודה האמצעית של עיגולי המים. זוהי ממלכתו היפה של הקב"ה. כשברא הקב"ה את העולם היתה דממה מבורכת, ואוטובוסים לאט חרשו בתוכו תלמים ארוכים של רעש מנוע. והוא פשוט ונטול מסתורין. החושך מפגיש את האדם עד סוף הדרך, עם עצמו על מערומיו. השקט של הבוקר מפגיש אותו עם מה שהוא היה רוצה להיות. בשקט הזה אדם טווה חלומות.

 

כמה ילדים ייוולדו היום, את מחשבת לעצמך נוכח היום הנקי והמגוהץ שנפרש מולך, עשרות אלפי ילדים? ואור יזרח בעוד כמה עשרות אלפים של בתים. כמה אלפי אנשים ייפרדו מן העולם ביום זה, וכמה יאבדו ח"ו בתאונות דרכים את ידם או את רגלם, אולי את צלילות דעתם ואת שרידי חייהם. כמה אנשים יבנו בית, וכמה אנשים יעזבו אותו בטריקה – יש מקום לכל בעולם הגדול הזה, והוא מכיל את הכאב כמו את השמחות, את הטרדות הקטנות והתקריות הגדולות, את החוליים ואת ההחמצות, כמו את השגרה הברוכה.

 

ופתאום, את רואה, יש מקום להכל, ואת נעה בתוך המרחבים האלה, אלה המרחבים שלך, הנזלת האלרגית, והמטבח הצפוף, והמנהלת שכל הזמן מחפשת את הילדה שלך – שם מקומך.

 

וגם העמק הגדול המשתרע מתמקם שם בנוחות, וגם קו האופק שלעולם אין להגיע אליו, וכל החלומות הרחוקים שנחים מאחוריו. פעם היית סבורה שעם הכישורים שלך והפה הגדול, שבזכותם קיבלת תמיד את התפקיד הראשי, תצליחי להשיג כל מה שאדם עשוי לבקש מעצמו, אבל המרחבים הגדולים לימדו אותך כמה את קטנה.

 

אולי אין הגיון במציאות הזו, אבל יש בה אמת. יש בה הרבה כאב, לראות את החתול אורב לדרורים בקור רוח אכזרי. מלחמות הכנופיות של חתולי הרחוב שתולשים זה לזה את הפרווה. כל המראות הללו גם הם חלק מהדברים. יש בהם אמת, ויש – וזו הנחמה הגדולה מכל – מי שמשגיח על כל הדברים ודואג לאיזון העדין שלהם. הבוקר נוטל מן הדברים את המסתורין.

 

כי הלא הקב"ה שברא את הבוקר הזה ברא גם את כל השאר, ואת יודעת שהעניינים בשליטה מלאה. את מעדיפה להיות בחלק המואר, הזורם, המרוצה, עד עולם ועד בכלל, בלי ספק. אבל משהו בך משלים עם הידיעה שיש גם מציאות אחרת, והיא מציאות נכונה בדרכה שלה. יש פה הגיון בדר שאינה מובנת, אבל יש לה נוכחות.

 

כמו כוכב צדק המסוכך בגופו הגדול על הארץ, לספוג בעבורה את פגיעות המטאורים ולהגן עליה מחורבן, יש גם אנשים כאלה, שנפשם הגדולה נבחרה להגן על תבל ויושביה ולספוג בעבורם את הצדק האלוקי. והם אותם אלו שמביטים על העמק מצידו השני, דרך חלונות גדולים וסטריליים, או דרך חלונות קטנים של בתים אפלים. וגם להם זרח הבוקר הזה, גם אם ארוך היה הלילה שקדם לו. וגם הם מבינים בבוקר הזה דברים שטרם הבינו אתמול.

 

רק מי שחווה את הלילה, רק הוא יכול לראות בבוקר איך בורא הקב"ה את האור.

 

כי כשיושבים לנוכח שלולית האור שניגרה לתוך העמק, נוכח הצללים הארוכים והשלווים של העצים, שמטיחים את עצמם אחורנית אל דופן ההר בשלווה נטולת אמוציות, פתאום מבינים כל מיני דברים בקפיצת הדרך, דברים שאין להם הסבר או הגיון שמדבר בשפת המילון, ומשהו נהיה נכון פתאום. מישהו אומר יהי אור, גם על הצללים הכהים האפלים אצלנו פנימה, באיזה עמק קודר ושכוח, שעד כה לא ידע שלווה.

 

רק לאיבה אין מקום במקום היפה הזה, אולי היו לך פעם כעסים ישנים בלב, זה היה מזמן, מזמן מאוד, אולי אמש, לפני שזרח הבוקר על העולם, אבל פה, במציאות המוארת הזו, אין להם מקום. היכן תשב הטינה הזו? על איזה עץ, או פרח, או חלוק אבן תוכל לנחות מבלי לחבל בהרמוניה?

 

מי ששמע את הקב"ה אומר בבוקר יהי אור, ורואה את האור המופלא הזה מתהווה מול פניו, אז הבוקר ההוא זורח בליבו לאורך כל היום כולו, והוא זורח על הריו ועל עמקיו, על התקריות הקטנות ועל התזכורות הגדולות. על השקט ועל הרעש, על הדבש ועל העוקץ, על כל החלומות האבודים שרוחם חסרת המנוח משוטטת מעל העמק.

 

ומי שטרם למד הכל, הציפורים מלמדות אותו שיעורי עזר – שלווה והשלמה. אפשר להבין את שפת הציפורים. זה קל. צריך רק להקשיב.

 

 

(מתוך "משפחה")