יש לך שפע של אוצרות, תהנה מהם!

עצור קצת. תחיה. תשמח באוצרות שה' נתן לך. למה לך לדאוג? מתי תחיה אם אתה תמיד רק דואג להכין כל מיני הגנות ותוכניות חלופיות לעתיד?

5 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 25.12.07

עצור קצת. תחיה. תשמח באוצרות שה’
נתן לך. למה לך לדאוג? מתי תחיה אם
אתה תמיד רק דואג להכין כל מיני הגנות
ותוכניות חלופיות לעתיד?

 

 
אנו ממשיכים בתיאור דרכיו של החכם, הגורמות לו בסופו של דבר למאוס בחיים.
 
הָלַךְ בַּשּׁוּק וְרָאָה, שֶׁנּוֹסְעִים בַּעֲגָלָה גְּדוֹלָה סוֹחֲרִים וְשָׁאַל אוֹתָם: לְהֵיכָן אַתֶּם נוֹסְעִים? לְלַאגוֹרְנָא (שם של עיר). הֲתִקְחוּ אוֹתִי לְשָׁם? הֵן. וְקִבְּלוּ אוֹתוֹ לְשָׁם, וּמִשָּׁם הִפְלִיג לְאִטַלְיָא, מִשָּׁם-לִשְׁפַּאנְיָא (ספרד). בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ עָבְרוּ כַּמָּה שָׁנִים, וְעַל-יְדֵי זֶה נַעֲשָׂה עוֹד חָכָם יוֹתֵר מֵאַחַר שֶׁהָיָה בִּמְדִינוֹת רַבּוֹת…
 
מה שרבינו כותב שנעשה חכם מאחר והיה במדינות רבות הוא בלשון סגי נהור. וכי באמת אפשר להיות כך? אדם שמתבטל, לא לומד, לא משקיע, לא מתייגע, רק משוטט ומשביע עיניו וכו’ – וכי יכול להיות חכם על ידי זה? רק משום שראה בעיניו מקומות שונים? הוא רק יכול "להרגיש" שהוא חכם גדול, שהוא "כבר מכיר", "כבר יודע", וכמו שאומרים "ראה הכל".
 
אבל בודאי אין זו חכמה אמיתית כלל, כי חכמה אמיתית אפשר להשיג רק על ידי השקעה ויגיעה, כנראה בחוש, שעל ידי שיושבים ומתמידים בלימוד ומשתלמים ומתמחים, רק אז אפשר לקנות חכמה, וכמובא לעיל (במאמרים הקודמים): מרבה ישיבה מרבה חכמה. וכן אמרו חז"ל, שהתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים, ומונים והולכים כל מיני מידות ותנאים שעל ידם זוכים לתורה, ומידת השוטטות בארצות שונות אינה נמנית שם…
 
וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ: כָּעֵת רָאוּי לְהַבִּיט עַל הַתַּכְלִית. וְהִתְחִיל לַחֲשׁב עִם פִילוֹסוֹפְיָא שֶׁלּוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת…
 
רבינו מדגיש: פילוסופיה "שלו", דהיינו שאינו מסתכל בשכל טהור ופילוסופיה אובייקטיבית, אלא לפי התגלות ליבו. וזה כמו מה שאנשים אומרים:  ‘זו האמת "שלי"’.  זו טעות לחשוב כך. כי צריכים לחפש את האמת של הבריאה, את האמת האמיתית שישנה בודאי בעולם. כי אם לכל אחד תהיה את האמת שלו, מה נעשה אם יבוא איזה חולה נפש ויאמר שזו האמת שלו וישגע את כל העולם? כמו שאכן קורה הרבה…
 
וכן האדם עצמו – אם הוא לא חכם כל כך, אם הוא טיפש – איזה אמת ימצא? לאן יגיע עם האמת "שלו"? ואפילו אדם שהוא חכם גדול, סוף כל סוף, חכם ככל שיהיה הוא לא יכול לסמוך על עצמו ולהיות בטוח שמה שנראה לו אמת זו אכן האמת, כי האדם הוא קטן מאוד ומצומצם מאוד ביחס לכל הבריאה העצומה שסביבו, ואיך יוכל לבוא לחקר האמת. אפילו שלמה המלך ע"ה, שבאמת היה חכם מכל האדם וידע את רזי הבריאה, שיח עופות, מה נמצא בבטן האדמה, היכן טמונים אוצרות, כיצד עוברים עורקים נסתרים מארץ לארץ, והיה מלך על צבאות השדים, על עליונים ותחתונים וכו’, אף הוא אמר: אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני…
 
וכל מה שאמרנו הוא אפילו כאשר האדם באמת מחפש אמת. וכל שכן שכל אדם משוחד לתאוותיו, לחולשותיו, לדעות קדומות ודפוסי מחשבה וכו’, ומה שאנשים קוראים "האמת שלי" זו שטות גמורה, כי אותה "אמת" שיש להם זה רק תאוות שהם משוחדים אליהן, שהן המביאות אותם להחליט שאותו דבר שנוח להם או שנראה להם, הוא האמת, ובאותה מידה היו יכולים לומר "זו התאווה שלי"… והראיה לכך, שכל כמה זמן הם משנים את דעתם לפי התאווה של אותו זמן. כיצד זה יתכן? אם זו האמת כיצד היא השתנתה לפתע?
 
לכן מי שבאמת לא רוצה לרמות את עצמו צריך לחפש את האמת של הבורא, ולא את ה"אמת" שהיא לפי המוח המצומצם שלו ולפי התגלות ליבו, וצריך לבקש מה שביקש דוד המלך ע"ה: "הדריכני באמיתך…" שביקש מהבורא שידריך אותו באמת שלו, של הבורא, שלא ילך שולל אחר עיניו והתגלות ליבו.
 
וַיִּישַׁר בְּעֵינָיו לִלְמד מְלֶאכֶת צוֹרֵף (בְּזָהָב), שֶׁהִיא מְלָאכָה גְּדוֹלָה וְנָאָה, וְיֵשׁ בָּהּ חָכְמָה, וְגַם הִיא מְלָאכָה עֲשִׁירָה…
 
כאן ישנה דוגמא למה שכתבנו, כי החכם הנ"ל, שיישב עצמו בכזו פילוסופיה ועמקות לגבי התכלית, על מה הוא נשען בסוף? מה הדבר שמטה את הכף ומביא אותו להחלטתו? ויישר בעיניו…שמצא חן בעיניו, שזה נאה, שיש בזה עשירות וכו’. בקיצור – זה מושך אותו. וכי זו הדרך לרדת לחקר האמת? מה שמושך?
 
ומה שהבין שזו מלאכה עשירה. מי אמר? הלא אמרו חז"ל: אין העשירות מן האומנות וכו’. כמה צורפים ישנם שהם עניים וכמה בעלי מקצועות פשוטים, נגרים וכו’ שהם עשירים. מכאן רואים שאין ממש בחכמתו של החכם, ואין הוא עושה יישוב הדעת נכון כלל, אלא כל הפילוסופיה שלו היא רק כיסוי למידותיו הרעות, לעצלות, לחמדה, לתאווה וכו’.
 
וְהוּא הָיָה בַּר-הֲבָנָה וּפִילוֹסוֹף, וְלא הֻצְרַךְ לִלְמד הַמְּלָאכָה כַּמָּה שָׁנִים, רַק בְּרֶבַע שָׁנָה קִבֵּל אֶת הָאָמָּנוּת וְנַעֲשֶׂה אוּמָן גָּדוֹל מְאד, וְהָיָה בָּקִי בַּמְּלָאכָה יוֹתֵר מִן הָאוּמָן שֶׁלִּמְּדוֹ…
 
מה שהרבי כותב כאן שנעשה אומן גדול, כאן הוא מתכוון באמת. כי באמת החכם הזה היה מוכשר גדול ואם היה משכיל להשתמש בכישרונותיו והבנתו להשגת התכלית האמיתית, הוא היה מגיע להשגות עצומות, כמו שידועים צדיקים שהיו חכמים עצומים וגאונים ומוכשרים והגיעו על ידי זה למדרגות גבוהות, כי ניתבו את כוחותיהם אלו לטובה.
 
אַחַר-כָּךְ יִשֵּׁב עַצְמוֹ: אַף-עַל-פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי מְלָאכָה כָּזוֹ, אַף-עַל-פִּי-כֵן אֵין דַּי לִי בָּזֶה. הַיּוֹם חָשׁוּב זאת, פֶּן בִּזְמַן אַחֵר יֻחְשַׁב דָּבָר אַחֵר…
 
כאן מתגלה שוב אחת מתכונותיו הנוראות של החכם: הוא דאגן נורא! אחרי שראינו בתחילת מעשיו שהוא עצלן, עכשיו רואים שהוא גם חסר אמונה והוא דואג כל הזמן על העתיד. היום חשוב זאת, פן בזמן אחר יחשב דבר אחר…
 
החכם אינו נהנה מחייו ומהישגיו, כי הוא אף פעם לא חי את ההווה. במקום שיהנה מהמקצוע שרכש, מהכישרון הגדול שלו, מהבקיאות והאומנות שלו, שיחיה לו חיים מכובדים, הוא תיכף מתחיל לדאוג מה יהיה. עצור קצת. תחיה. תשמח באוצרות שה’ נתן לך. מה לך לחשוב על מה שיהיה אחרי כך? מתי תחיה אם אתה תמיד רק דואג להכין כל מיני הגנות ותוכניות חלופיות לעתיד? 
 
מה יש לחשוב עכשיו על מה יהיה בעתיד? קודם כל מנין לך מה יהיה? וגם אם תהיה איזו בעיה, כשתגיע תתמודד אתה, וכי אתה יכול לדעת מראש איזה כלים תצטרך כדי להתמודד עם הבעיות שיצוצו בעתיד? אולי תצטרך דווקא מקצוע אחר? אולי גם המקצוע שאתה לומד עכשיו לא יהיה חשוב?
 
כך בני אדם חיים עם דאגות: אולי זה יקרה? אולי זה? אולי ואולי וכו’. זה מיותר. מה שיהיה – כשיהיה, אז תתמודד עם זה, לפי הכלים שיעמדו לרשותך באותו הזמן.
 
מידה זו  מראה על חוסר אמונה, ובגללה האדם לעולם אינו שמח בחלקו, לעולם לא נהנה מיצירתו ומעשייתו. וזה בדיוק ההיפך הגמור מהתם, שנראה בהמשך שידע לשמוח במעשים שלו אפילו שהיו בהם חסרונות ברורים.                                
 
וְהָלַךְ וְהֶעֱמִיד עַצְמוֹ אֵצֶל שְׁטֵיין-שְׁנַיידֶער (חיתוך וליטוש אבנים טובות), וּמֵחֲמַת הֲבָנָה שֶׁלּוֹ, קִבֵּל אָמָּנוּת הַזּאת גַּם-כֵּן בִּזְמַן מֻעָט, בְּרֶבַע שָׁנָה…
 
הנה, החכם למד עוד מקצוע טוב והתמחה בו בבקיאות מופלאה. ועתה שיש לו שני מקצעות האם זה מספיק לו? האם הוא כבר יכול להתחיל לחיות? לא. גם זה לא מספיק לו והוא ממשיך לדאוג על העתיד.
 
אַחַר-כָּךְ יִשֵּׁב עַצְמוֹ עִם הַפִילוֹסוֹפְיָא שֶׁלּוֹ: גַּם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי שְׁתֵּי הָאֻמָּנוּת, מִי יוֹדֵעַ פֶּן לא יֻחְשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם; טוֹב לִי לִלְמד אֻמָּנוּת, שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה לְעוֹלָם וְחָקַר בַּהֲבָנָה וּפִילוֹסוֹפְיָא שֶׁלּוֹ לִלְמד דָּאקְטִירַייא (מקצוע רפואה), שֶׁהוּא דָּבָר הַצָּרִיךְ וְחָשׁוּב תָּמִיד….
 
רואים שהחכם הזה הוא כישרוני מאוד, אבל הוא לא חכם בכלל. אם הוא כזה חכם, מדוע לא עשה מההתחלה את יישוב הדעת הזה? שהרפואה היא מקצוע טוב הנצרך תמיד? זה מראה שאין לו יישוב הדעת בכלל. אדרבה, הוא עושה את כל מעשיו בפזיזות לפי תאוותו, שרואה איזה דבר שמוצא חן בעיניו, משהו נוצץ וכו’ והוא חייב לספק את תאוותו והוא ‘קופץ’ על זה.
 
זה מראה שלחכם יש עוד תכונה רעה – שאין לו כוח להתמודד עם התאוות והרצונות שלו, בדיוק כמו אותם צעירים הנודדים ממקום למקום ומעיסוק זה לאחר, הכל מחמת חוסר כוח להתמודד עם תאוותיהם, ומתוך כך עושים הכל בפזיזות וקופצים מדבר לדבר.
 
אילו היה לחכם יישוב הדעת, היה צריך לשקול בדעתו היטב את כל הדברים שיודע – והרי הוא יודע הרבה מכיוון שהיה בכל העולם – וכל מה שחשב אחר כך היה צריך לחשוב לפני כן, שהרפואה היא חשובה וכדומה.
 
וְדֶרֶךְ לִמּוּד דָּאקְטִירַיי- שֶׁצְּרִיכִין לִלְמד מִקּדֶם לָשׁוֹן לִטֵיין (לטינית) וְהַכְּתָב וְלִלְמד חָכְמוֹת פִילוֹסוֹפְיָא וְהוּא מֵחֲמַת הֲבָנָתוֹ לָמַד גַּם זאת בִּזְמַן מֻעָט, בְּרֶבַע שָׁנָה וְנַעֲשָׂה דָאקְטִיר גָּדוֹל וּפִילוֹסוֹף וְחָכָם בְּכָל הַחָכְמוֹת…
 
רבינו כתב שהוא היה ‘חכם בכל החכמות’. וכי אפשר להיות חכם בכל החכמות רק משום שלומדים פילוסופיה ולטינית וכו’? אלא התואר הזה ‘חכם בכל החכמות’ זה בעצם תיאור של בעיה נפשית, מחלת נפש שיש לאותו חכם, שהוא חושב שזהו זה – הוא כבר יודע הכל, דהיינו גאווה, ומחשיב עצמו יותר ממה שהוא. וזה ההיפך הגמור ממידת הענווה, שפירושה גם כשבאמת אדם משיג הרבה הוא מחשיב את עצמו פחות ממה שהוא ומבין וכל מה שהוא השיג זה לא בזכותו, וגם יודע הוא שאחרי הכל הוא עוד לא השיג כלום, כי יש עוד אינסוף מדרגות שהוא עדיין לא השיג.
 
ה’ יתברך יזכנו לדעת היטב שעדיין לא השגנו כלום, וגם מה שזכינו הכל ממנו יתברך, אמן.   

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

הכלל הוא, שאין לערבב בין הרצוי למצוי. אלא צריכים בכל פעם להשתדל לעשות את הטוב ביותר ולשאוף לטוב ביותר, ואם בכל זאת יצאה "נעל משולשת" – צריכים לשמוח בה!

Featured Products