החלום והחלון

מקום התצפית שאליו הגעתי, הוא המקום היחיד כמעט, שבו גיליתי חלון שנפתח ישר אל אחורי הקלעים. החלון הזה קרוע בתוך כל התפאורה המדהימה והאמיתית כל כך...

4 דק' קריאה

ל. רוזה

פורסם בתאריך 25.12.07

מקום התצפית שאליו הגעתי, הוא המקום
היחיד כמעט, שבו גיליתי חלון שנפתח ישר
אל אחורי הקלעים. החלון הזה קרוע בתוך כל
התפאורה המדהימה והאמיתית כל כך.
 
 
יש אנשים נורמאלים. רוב האנשים הם כאלו.
 
מיהו בן אדם נורמאלי? זאת שאלה טובה. כי בעצם, כל אחד מהנורמאלים – יגדיר זאת אחרת, לפי… עצמו.
 
אבל אם נצא מנקודת הנחה שבן אדם נורמאלי הוא בן אדם שאין לו קרניים ולא זנב, הוא לא מגדל שפם במקום גבות, ולא נובח בשביל לבקש קולה בקיוסק, ובקיצור: בן אדם שלא נוהג לעשות דברים מוזרים – אז רוב בני האדם, הם נורמאלים. ולרוב בני האדם חשוב מאוד מאוד להישאר כאלו.
 
רובם, אפילו בעבור אלף שקל, או אלף דולר, לא יסכימו לגדל שפם במקום גבות, וללכת בקביעות עם קרניים.
 
לא רק זה. אם הם יפגשו ברחוב בן אדם שמכשכש בזנבו, מסתבר שהם יעברו למדרכה שממול, להגיד: בינו וביני אין שום קשר, ואפילו מקרי. ועוד: אם הם יגלו שהם עומדים בטעות בתור בקופת חולים ממש מאחורי מישהו לא נורמאלי, זה די יבהיל אותם. לפעמים הם יעדיפו להפסיד את התור שבו חיכו שעה, וללכת לסוף. עצם הקרבה לאדם משונה, מטרידה את מנוחתם. ורובנו כאלו, אם אינני טועה.
 
אני מחשיבה את עצמי כאדם נורמאלי. אולי יהיה מי שיטיל ספק במידת האובייקטיביות שלי, אבל מכריי, והם לא מעטים, מחשיבים אותי כאדם מן השורה. אם יום אחד אחליט לגדל שפם באזור הגבות, או ללכת עם קקטוס על הראש, הדבר יגרום להם צער, ודאגה כנה ומידית.
 
לא מזמן הגעתי למקום שבו ראיתי אישה צעירה, כבת עשרים. במראה ראשון, היא נראתה נורמאלית לגמרי. היא נראתה כאישה שקטה ועדינה, בידיה תינוקת כבת שנה. עיניה של האישה היו בהירות וצלולות. היא עמדה והתפללה בשקט, דואגת שהתינוקת שלה לא תמשוך את דפי הסידור. השתהיתי שם זמן מה, וכשיצאתי, ראיתי את האישה בחוץ, ברחבה קטנה. היא עוד החזיקה את התינוקת שלה בידיה, אבל היא לא עמדה על מקומה. היא גם לא ישבה. היא דילגה במעגל בדילוגים קטנים, ושרה. לבד. בלי מוזיקה. היא שרה בשקט, והמשיכה לחוג בפסיעות מרקדות, ופניה היו מלאים שמחה, בלי כל סיבה ניכרת לעין.
 
הדבר היה בערך באחת עשרה בלילה, כשהכל מסביב קר מאוד, וחשוך. רוב האנשים היו חוששים שלמרות שאין לה קרניים ולא שפם, היא לא ממש נורמאלית. ואי אפשר היה להאשים אותם.
 
בהזדמנות אחרת ראיתי איש אחד, דתי כזה, עומד ומוחא כפיים. הוא לא שר, וגם בקרבתו, לא היו שום צלילי מוזיקה. הוא מחא כפיים. במשך דקות ארוכות. לפעמים לאט ולפעמים מהר. והוא לא הסתכל אם אנשים מסתכלים עליו. הוא מחא כפיים. ואז הוא דיבר. איש לא עמד שם להקשיב לו. אבל הוא דיבר. הוא הסביר משהו.
 
מתישהו הוא הפסיק למחוא כפיים, אבל היה נראה שזה בכלל בלי כוונה. הוא פשוט היה צריך אותן כדי להרים אותן כלפי מעלה. משהו בהסבר שלו לא היה מספיק ברור, עד שהוא הניף את זרועותיו ודרש שמישהו שם, יבין אותו כבר. היה נדמה לי שהוא חושב שזה לא עוזר, כי כאילו בשביל להעיר מישהו שנרדם, הוא שב באופן פתאומי למחוא כפיים.
 
לפעמים העיניים שלו היו עצומות, ולפעמים פקוחות. זה ארך לו כעשרים דקות, אם לא יותר. והוא לא היה באמצע מִדבר. זה היה במקום שאנשים היו עלולים לעבור ולראות אותו, גם אם לא היה זה מקום הומה. האיש לא הפסיק עד שנראה שהוא שבע.
 
רוב האנשים היו אומרים שהאיש הזה הוא לא נורמאלי, ובהחלט היה אפשר להבין אותם.
 
היה איש אחר, שנראה חילוני רגיל, שעמד בין העצים – וצעק. לא צעקה יפה כזאת ומובנת של כעס. אלא צעקה משונה, לא ברורה. אולי גם לו היא לא היתה מובנת, כי הוא שב וצעק. זעק, לשם דיוק. לא היה ברור על מי, כי הישות הקרובה אליו ביותר, היתה עץ. אבל הוא צעק מעומק הלב, כמי שברור לו שמקשיבים לו. הוא גם גנח, לא פעם. אולי הוא אפילו בכה. לא ראיתי את פניו. ראיתי את דמותו מאחור, ושמעתי אותו.
 
רוב האנשים היו אומרים שגם האיש הזה לא נורמאלי, או לכל הפחות – אומלל מאוד, בין אם משום הסיבה שגורמת לו לצעוק, ובין אם משום האופן והמקום שבו בחר לשחרר את זעקתו, או משום שניהם.
 
גם את מחשבתם של האנשים הללו, אפשר היה להבין, בהחלט. עד לא מזמן, אנשים שמתנהגים כך, היו מבהילים אותי. הייתי עוברת למדרכה השנייה ובודקת שאין עוד אחד כזה בדרך.
 
אבל, בינתיים, הגעתי למקום מסוים שנמצא בנקודת תצפית יוצאת דופן על העולם. מאותו מקום אפשר לראות שאזורים מסוימים שנקראים בפי יושבי כדור הארץ: מדינה, עיר ומרכז קניות, הם למעשה רק תפאורה. והתפאורה הזאת, כדרכן של תפאורות (בהצגות של אנשים נורמאלים) מסתירה את אחורי הקלעים.
 
מקום התצפית שאליו הגעתי, הוא המקום היחיד כמעט, שבו גיליתי חלון שנפתח ישר אל אחורי הקלעים. החלון הזה קרוע בתוך כל התפאורה המדהימה והאמיתית כל כך, לפי מראה עיניים.
 
כשעמדתי מול החלון הפתוח, ראיתי פתאום את האנשים, כפי שהם. רובם, נראו שונים מאוד מצורתם הרגילה, כפי שהיא נראית בצד הקדמי של התפאורה. חלקם היו יפים יותר, חלקם מכוערים. ורובם – פשוט שונים מאוד מאוד באופן שלא ייאמן. מעטים, ובהם האישה המחוללת, האיש שמחא כפיים והאיש הצועק, היו דומים מאוד לעצמם. הסתכלתי אחורה והסתכלתי שוב פנימה, לחלון. ופתאום, הרגשתי כאב. כאב שתופס אותך בקצות העצבים, מקיף אותך ומתמקד בתוכך. יותר משהיה זה כאב של קנאה, היה זה כאב של געגוע. פתאום חשתי שאני מתגעגעת – לעצמי. הבטתי שוב בחלון. חיפשתי אותי. ואז, כמו על פי בקשה, התגליתי שם.
 
פעם, חלמתי חלום. אצל אנשים נורמאלים, חלומות שרחוקים מהמציאות, נחשבים לבלתי ניתנים למימוש. אם מישהו יתעקש לממש חלום כזה – הוא ייחשב ללא נורמאלי. לכן, ביטלתי את החלום, והשתדלתי לשכוח אותו.
 
עכשיו, כשהסתכלתי בחלון, פתאום ראיתי את החלום שלי מולי. הוא היה אני, כמו שהייתי בחלום. ראיתי אותי, והיו לי כנפיים. אמיתיות. גדולות, חזקות וצחורות. ואני גם ידעתי להשתמש בהן. היה לי את הכוח – לעוף. הסתכלתי אחורנית, לעולם שבו רוב האנשים נורמאלים. ידעתי, שלו היתה לי אפשרות למשוך את עצמי מהחלום אלי, דרך החלון, אנשים היו מסתכלים על היצור הזה – ולא רק עוברים למדרכה השנייה, אלא מתחמקים דרך הסמטאות לרחוב הסמוך, ומשם לוקחים מונית, מהר, למחוז חפצם.
 
הסתכלתי שוב אל תוך החלון. עכשיו, עמדתי מולי. מולי הייתי, בעלת כנף. מחויכת. נושמת. וחופש בליבי. לא יכולתי לסרב. ניחוח החופש היה כה חריף, כה משכר, שלא יכולתי לדחות את מתיקותו. הושטתי יד, ומשכתי את עצמי החוצה, אלי, דרך החלון. וכשעמדתי מולי, פתאום הייתי אני, אחת. לידי, לא עמדה עוד אחת. הבטתי בשמשה שמולי, וראיתי שיש לי כנפיים. עכשיו, אני יכולה לעוף. לא היה אכפת לי שאנשים יעברו למדרכה השנייה. מה לעשות. רחמנות. הם נורמאלים.
 
נ.ב.: מי שזוכר במעורפל שהוא חלם פעם שיש לו כנפיים, ורוצה לברר את זה: המקום שבו מצאתי את החלון, נמצא על קברו של אדם בשם נחמן בן פיגא.
 
 
(מתוך אתר "לב הדברים") 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

הפגישה עם אבא מכוונת אותנו אל נקודת העוצמה הפנימית שלנו, שהיא מקור היצירתיות בכל תחום בחיינו. גילוי נקודה זו, שהיא מעיין סמוי ובלתי נדלה של השראה ועוצמה...

Featured Products