אתה לא אלוקים!

 

 

כששב החכם מהשוטטות שלו בעולם, מצא שהבית שהורישו לו אבותיו נעשה כלה ונפסד ולא היה לו איפה לגור.

 

 

לעולם החכם לא ימצא דבר כרצונו, כי זו מידתו – למצוא חסרון בכל דבר. ואפילו אם הדבר שלם ביותר בעולם, ברגע שהוא לא יהיה בדיוק לפי דעתו והבנתו, כבר הוא יהיה ממורמר ומלא בייסורים.

 

 

מה שכתב רבינו "וישר בעיני החכם", זה מראה על רשעותו הגדולה. רשע מרושע! כיצד יתכן שישרה בעיניך עוולה שכזאת – שהתם העני יתכווץ בחדר אחד ויתן לך את ביתו? אתה עשיר כל כך ויכול להתאכסן במלון המשובח ביותר, להשכיר משרתים וכדומה, וכאשר התם, שהוא עני מרוד וחסר כל, מציע לך להתגורר אצלו ולהיות המשרת שלך, זה ישר בעיניך?! פתאום נעלמו כל החסרונות?! וכי אצל התם הכל יהיה מושלם? אלא, בודאי אין זו אלא התאווה שלך והקמצנות שלך שמצאת מקום בחינם, ועבד שישמש אותך חינם, לכן מובן שזה ישר בעינך!

 

כך כל אדם יראה איך לא לנצל את טוב ליבם של הזולת שמציעים לו עזרה, ולעיתים דבר זה הינו מעל יכולתם וגם הוא אינו נצרך לזה כל כך. כי לא כל מה שישר בעיניו של האדם הוא באמת ישר, וצריך שיתבונן אם זה לא מתוך ניצול או תאווה, כמו שכתוב: "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים", ואפילו שמשון הגיבור טעה בזה כשאמר על הפלשתית: "כי היא ישרה בעיני", ואמרו רבותינו ז"ל: שמשון שהלך אחר מראה עיניו – סופו שניקרו את עיניו…

 

 

ברגע שהאדם מתגאה ומחזיק מעצמו ש"הוא והוא והוא", מכאן מתחילות הצרות שלו, כי אפילו יהיה הגאון שבגאונים, אחרי הכל הוא בסך הכל בן אדם וברגע אחד הוא יכול לאבד הכל – את כל העושר, הכבוד והחכמה. כי מה הוא בסך הכל? בן אדם… הלא בעינינו ראינו כמה חכמים נכנסו לבית משוגעים, עשירים שהפכו לעניים, מלכים שנעשו סמרטוטים וכו’.

 

ההצלחה האמיתית של האדם היא רק כאשר הוא זוכה לרוח הענווה, ומרוח זו הוא שואב את חיותו ושמחתו. אולם ברגע שהאדם מתמלא ברוח הגאווה, כבר אין לו שום חיות והוא מלא ייסורים תמיד, כי עליו אמר הקדוש-ברוך-הוא: "אין אני והוא יכולים לדור", שפירושו – שה’ יתברך לא נמצא עם בעלי גאווה.

 

לכן מי שהוא גאוותן אין לו שום חיות. כי הקדוש-ברוך-הוא נקרא "חי החיים", ואף אחד – יהיה מי שיהיה – לא יכול לשמוח בלי ה’, ואפילו אם ה’ לא יפיל אותו – הוא ידעך לבד…

 

ישנן שתי אפשרויות בלבד: או אמונה – שפירושה ענווה, חיות, שמחה תמידית וכו’, או כפירה – שפירושה גאווה, שממה נפשית, עצבות תמידית וכו’. לכן החכם שחי בלי אמונה, כל הצלחתו אינה כלום ואין לו שום חיות ממנה, כי ברגע שניתק את עצמו מה’ הכל רק אויר נפוח, כולו חיצוניות בלי שום חיות ופנימיות.

 

 

והנה, החכם באמת עשה טבעת נפלאה מאוד, טבעת שבודאי כל מי שיראה אותה ישבח אותה ויתפעל מהאומנות ומלאכת המחשבת שבה, והוא בעצמו ידע היטב את מעלתה, אבל ברגע שזה לא ישר בעיני השר, כבר הוא מתמלא בייסורים גדולים מאוד, כמו המן הרשע שכולם השתחוו לו והיה לו כל הכבוד והיקר ורק מרדכי לא השתחווה, והוא אמר: כל זה אינו שווה לי…

 

 

ובמקרה הזה, השר כן היה מרוצה, והחכם קיבל את כל התשבחות מבעל הטבעת ובטח כולם ראו ושיבחו את עבודתו, אבל מכיוון שהזדמנה לו איזו שגיאה דקה מן הדקה, שאף אחד חוץ ממנו לא משגיח על כך, הוא מלא ייסורים מהשגיאה הזו.

 

החכם תמיד מוצא איזה דבר להצטער ממנו, שלא כמו התם ששמח במנעל המשולש, אפילו שהוא בעצמו ידע שהוא משולש, ובנוסף לכך גם הבריות לעגו לו, כי ידע שזה מה שה’ זיכה אותו לעשות ואמר תודה רבה על זה. ואילו החכם שמוצא צער בכל דבר, זה רק משום שהוא מנתק את מעשיו מה’, וממילא ה’ מזמן לו איזה חסרון – בין במעשה שלו, בין ביחס של הבריות, והכל כדי להזכיר לו שהוא בסך הכל בן אדם, והוא אינו מושלם.

 

כאן מרומזת המחלה הגדולה ביותר שחולים בה בדור הזה – מחלת הרדיפה העצמית.

 

מהיכן התחילה הרדיפה העצמית של החכם? כשחשב: עד היכן מגיעה חכמתי… הגאווה. הוא לא מוכן לסלוח לעצמו על שום טעות! כי הוא מחזיק מעצמו שהוא מסוגל לכל, והוא כל יכול, ויכול היה שלא לטעות, ואם הוא טעה זה באשמתו, הוא זה שטעה וכו’ וכו’, והוא מדוכא ועצוב וממורמר – איך יכול להיות שהוא לא הצליח? שלא הסתדר לו הכל בדיוק כמו שהוא רוצה? וכך החכם הנורא הזה נשאר בייסוריו – והכל מהסיבה שהוא מחזיק את עצמו לאדם מושלם.

 

והנה, ישנם כאלה שחולים במחלתו של החכם, והתוצאה היא שהם רודפים את עצמם, שהם לא שווים כלום ולא מסוגלים לכלום ונופלים בדעתם לגמרי, ולכן גם מגיעים לייאוש מוחלט. וישנם כאלה שממשיכים להילחם ולהחזיק בדמיון שהם אלוקים, והם מלאים ייסורים תמיד.

 

הכלל הוא, שכל החולים במחלת החכמות מנתקים את עצמם מהאמונה שהכל מהבורא, כלומר שחושבים שהם אלוקים. חלקם, בסופו של דבר מתייאשים מחייהם כשרואים שהם לא מצליחים להיות אלוקים, וחלקם ממשיכים להילחם על הדמיון הזה, ומי מהם יותר גרוע? קשה להחליט…

 

לעומת זאת, התם שיודע היטב שהוא עושה את הנעל הגרועה בעולם וגם כולם יודעים את זה ואף צוחקים עליו בגלוי – הוא שמח במעשה ידיו! ולמעשה הוא היחיד ששמח במנעל הזה… אבל זה לא מפריע לו, כי התם חי את האמונה שכל מה שאדם עושה זה מה שה’ רצה שיעשה, והכל הכי טוב בשבילו ומתאים במדויק לפי המסלול שלו כנ"ל, ולכן הוא נהנה ממעשי ידיו.

 

כך כל אדם צריך להאמין שה’ הוא הקובע את ההצלחה שלו ושל כל אחד, והנברא צריך רק לעשות את מה שהוא יכול, ואחר כך מה שיוצא – לשמוח בזה וליהנות מזה. ובפרט שאף אם יהיה עצוב אלף פעמים, עליו לדעת שהוא לא ישפר בזה את המצב אלא רק יזיק לעצמו יותר ויותר.

 

אדם רוצה ועושה את כל ההשתדלות ובסוף יוצאת נעל משולשת – זה המבחן שלו אם הוא רוצה באמת לעבוד את ה’, או שרוצה רק לראות את ההצלחה של עצמו, כמובא בספר המידות (תשובה עו):

 

הַמַּתְחִיל לַעֲבד אֶת ה’, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אוֹמֵר לוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי, שֶׁחֶפְצְךָ וּרְצוֹנְךָ לַעֲבד אוֹתִי, אֲבָל מַה הוּא הַבְּטוּחוֹת שֶׁמָּא לְמָחָר תַּעֲזב אוֹתִי, אִם כֵּן אֵיךְ אֲקָרֵב אוֹתְךָ בִּשְׁבִיל הָרָצוֹן שֶׁרָצִיתָ, וְאֵיךְ אֲגַלֶּה לְךָ תֵּכֶף דְּבָרִים נִסְתָּרִים, אֶלָּא כֵּן תַּעֲשֶׂה: בִּתְחִלָּה אֱהַב אוֹתִי כָּךְ וְתַעֲשֶׂה מִצְווֹתַי, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַמִּצְוָה, וַעֲבד אוֹתִי פָּשׁוּט בְּלא חָכְמוֹת, וּכְשֶׁתַּעֲבד אוֹתִי כַּמָּה זְמַנִּים, אֲזַי אַאֲמִין לְךָ וַאֲגַּלֶּה לְךָ טַעַם וְשֵׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר וְדָבָר וַאֲקָרֵב אוֹתְךָ בְּכָל מִינֵי הִתְקָרְבוּת, כִּי הַזְּמַן הָרַב שֶׁעָבַדְתָּ אוֹתִי מִקּדֶם הוּא בְּטוּחוֹת, שֶׁלּא תַּעֲזב אוֹתִי [הֵן אֱמֶת].

 

מכאן מובן, שאדם הרוצה לעבוד את ה’, חייב לעשות את כל ההשתדלויות שלו ולעשות את הטוב ביותר, אבל אחרי שעשה ויצא מה שיצא, צריך לשמוח במה שיצא ולהגיד תודה רבה לה’ שנתן לו את מה שנתן. וזה אפשרי רק כשמאמין שכל מה שהוא עשה – זה משום שה’ נתן לו להצליח, בדיוק ברמה זו ובכמות זו של הצלחה וממילא הוא מודה על כך, והוא שמח. אבל כשאינו שמח על מעשיו, זה מראה שאינו מאמין שה’ הוא שקובע אותם ואת הצלחתו בהם, וזה מוכיח בוודאות מוחלטת, שאם היה מצליח בהם היה מתגאה מכיוון שהיה תולה זאת בעצמו.

 

רק אם אדם שמח במעשה שלו – גרוע ככל שיהיה – זה מוכיח שאילו היה מצליח לא היה מתגאה, לכן בזה בוחנים את האדם. אם יהיה שמח בכל מה שעובר עליו כמה וכמה זמנים, אז יתנו לו הצלחה, כמו שנתנו לתם בסופו של דבר, כי הזמנים הללו שעבד את ה’ ושמח במה שיצא, זה הביטוח שבזכותו אפשר לתת לו הצלחה והוא לא יתגאה ויעזוב את ה’ על ידי זה.

 

ה’ יתברך יזכנו לעובדו בלבב שלם, אמן.