חילוץ אווירי

 

 

שעות אחדות שהה ר’ בנימין אצל אביו בביקורו השבועי הקבוע במושב הזקנים. כשפנה ללכת אמרה לו האחות, כי המנהל מבקש שיכנס אליו למשרדו. כל מיני מחשבות וניחושים החלו להתרוצץ במוחו על הסיבה האפשרית להזמנה.

 

החששות הוסרו כאשר המנהל קיבל אותו בסבר פנים יפות ואמר לו: "רציתי לבקש את עזרתך. לפני כשבועיים ליווינו למנוחות את אחד הזקנים מהמוסד שלנו. שכנו לחדר שקע מאז בדיכאון עמוק, וכל מאמצי הצוות, ואף שיחות ארוכות של הפסיכולוג שלנו, לא הועילו. הבחנו שבביקורים קודמים שלך אצל אביך שוחחת עם הזקן הזה וקשרת איתו קשרי הבנה וידידות. חשבנו שאם תסכים לנסות, יתכן שאתה תוכל לעשות ולהצליח במקום שאחרים נכשלו".

המנהל סיים את דבריו שנשארו תלויים באוויר כסימן שאלה והמתין לתשובה. ר’ בנימין הסתכל בשעונו, ערך חישוב מהיר ואמר: "ננסה, ונקווה לה’ להצליח".

 

בשביעות רצון קם המנהל והוליך איתו את ר’ בנימין אל הגינה. "לפי הוראת הרופא מוציאים העובדים יום יום את הזקן אל הגינה כדי שלא יתנוון", אמר המנהל והצביע בשתיקה לעבר הספסל עליו ישב הזקן כפוף ומכונס בתוך עצמו.

 
המנהל הלך, ור’ בנימין התיישב על הספסל בסמוך לזקן והחל לדבר. הוא גייס את כל ניסיונו רב השנים בתחום החינוך כדי לדובב את הזקן השותק והמסוגר. הוא דיבר ודיבר, ורק בהתקרבו לקו הייאוש ועמד להרים ידיים ננער הזקן משתיקתו, הרים ראשו במקצת ואמר כמדבר אל עצמו:

 

"זה היה נורא. חמש שנים היינו שכנים לחדר. הכרתי אותו היטב. אהבתי אותו. כמו אחים. זה נורא, לקחו אותו, שמו אותו בבור, באדמה, וכיסו אותו. אני ראיתי את כל זה. זה עומד לי מול העיניים ביום ובלילה. אחר כך עזבו אותו כולם שם והלכו הביתה לאכול ולשכוח. לא! לא! אני לא יכול לשכוח. אין לי הרבה זמן עד שיעשו גם לי… גם לי…" הזקן השתנק ופרץ בבכי ממושך.

ר’ בנימין התקרב עוד יותר אל הזקן והניח ידו על כתפו. הוא המתין בשתיקה עד שיירגע. הוא הושיט לו ממחטת נייר בעוד הוא חושב בקדחתנות מה לומר. כאשר העריך שהזקן מסוגל לשמוע, פתח בשקט, כמשוחח עם חבר, והחל מספר:

"מטיילים שטו בסירה על פני נהר אדיב ורחב. מי הנהר זרמו קדימה והשיטו עימם את הסירה ונוסעיה. הטיול היה נעים והכל היה יפה, עד שהבחינו כי הנהר הולך ומתקרב במהלכו לתהום עמוקה ומי הנהר נופלים למעמקי התהום במפל אדיר. הם החלו מיד בניסיונות להשיט את הסירה אחורה כדי להתרחק מן התהום, אך כל מאמציהם הנואשים לא הצליחו להקטין אפילו במשהו את התקדמות הסירה באיטיות ובביטחון עם מי הנהר בו שטה. וכך הלכו ושטו לעבר הבלתי נמנע, אל הנפילה האיומה לתוך התהום".

ר’ בנימין הפסיק לרגע וראה לשמחתו שהזקן הזדקף במקצת, הרים ראשו והוא מקשיב לסיפור. מעודד מהשינוי המשיך בסיפורו:

"לרגע קרץ להם פיתוי להתעלם מן הסכנה שהיתה רחוקה עדיין וליהנות מן הנוף הנהדר שנשקף בשתי הגדות ובמעלה הנהר. אך הם זכרו באימה את הצד המאיים של הנהר אליו הם מתקדמים, ואת הבלתי נמנע הממתין להם שם במורד הזרם בוודאות שאין בטוחה ממנה. הם חיפשו בכל כוחם איזה מפלט ומנוס, השקיעו את כל מחשבתם במציאת איזו דרך הצלה מן הסוף המר אליו הם מובלים בכוח איתנים שאין לגבור עליו.

והנה, גילו כי בחלק אחר של הסירה, במקום נסתר מן העין, עומד מכוסה ביריעת ברזנט לא פחות מאשר הליקופטר. בידיים רועדות הסירו את הכיסוי ובדקו את המסוק והרי הוא שלם ותקין, ללא פגם. כל מה שדרוש הוא לעלות עליו, להפעיל את המנוע, ואז להמריא אל על ולהינתק מן הסירה ההולכת לאבדון.

וכך אומנם עשו, הם טיפלו במסוק, תידלקו אותו, ניקו את חלקיו והכינו את כל הדרוש להמראה. בהגיע הרגע הנכון הם נכנסו למסוק, הפעילו אותו והמריאו כלפי מעלה. ממרומים יכלו להשקיף ולראות כמעט בשוויון נפש איך גולשת לה הסירה שלהם כלפי מטה אל התהום הנוראה, מתרסקת בסלעי המגור אל קיר המצוק התלול, חודרת את ענני הקצף של מי המפל ונעלמת שברים שברים אל תוך המים שמתחתם".

"האדם", המשיך מיד ר’ בנימין ברצותו לסמוך זה לזה משל לנמשל, "האדם גם הוא בנוי ומורכב משני חלקים. חלק אחד הוא החלק החומרי, הבשר ודם שלנו, עליו אנו שטים בים החיים הסוער, והוא הכלי באמצעותו אנו פועלים בעולם. החלק השני הוא החלק הרוחני שבנו, הנשמה, שהיא חלק א-לוק ממעל. שני החלקים צמודים זה לזה ונוסעים יחד את מסע החיים עד סיומו. עם סיומו של המסע נפרדת החבילה. החומר חוזר אל האדמה ממנה לוקח, והנשמה חוזרת אל האלוקים אשר נתנה. לנשמה הממריאה אל על לא קורה דבר ממקרי החומר, כי היא אינה חומרית ואינה כפופה כלל לחוקי הבליה והכיליון של החומר".

הזקן ישב כבר זקוף על הספסל כשפניו מופנים לעבר ר’ בנימין והוא עוקב בהתעניינות אחר דבריו. הוא פתח את פיו ושאל: ”ומי זה ”אני”? ה”אני” זה החומר, או הנשמה?"

ר’ בנימין התאפק מלהביע בגלוי את שמחתו לערנותו של הזקן, וענה בטון שקול: "השאלה שלך היא שאלה גדולה. זו בעצם הגדולה שבשאלות בחיי האדם. שהרי אם האני של האדם הוא נשמתו, כי אז אין הוא פוחד כלל מן הסוף, מן המוות. מה בכלל מטריד אותו מה יעשו בגופה שלו ומה יקרה לה. הגוף החומרי אינו אלא לבוש של הנשמה. בסוף החיים, בבוא היום בו חוזרת הנשמה אל מקורה, היא רק פושטת את הלבוש ששימש אותה לאורך המסע ויוצאת לדרכה חזרה.

אני נזכר בבדיחה ששמעתי בילדותי כיצד השוטה של העיירה רוצה לברך ברכת הגומל. כששואלים אותו מהו הנס שקרה לו המחייב אותו בברכה, מספר השוטה שראה כיצד הכובסת תופסת את כותונתו, משפשפת אותה, חובטת אותה, חובטת בה ודנה אותה ברותחין. תארו לעצמכם, הסביר, איזה נס קרה לי שאני לא הייתי בתוכה…

התשובה לשאלה החשובה שלך מי משני החלקים הוא ה”אני” של האדם, תשובה זו נתונה ביד האדם עצמו. הוא זה שמחליט אם הוא רוצה, כמו שוטה העיירה, לזהות את עצמו עם גופו-לבושו, עם הבשר ודם שלו, עם החומר. או שבוחר הוא לזהות את עצמו עם נשמתו. ההבדל בין שתי הבחירות הוא תהומי לכל אורכו של המסע, אבל לידי ביטוי ברור ובולט ביותר הוא מגיע עם סיום המסע. אז קל לראות מה ההבדל בין סירה שאינה יכולה להינתק אפילו טפח מפני המים וסופה התרסקות במפל, לבין מסוק קל כנפיים החולף לו מעל המפל, ושום דבר ממה שמתרחש למטה במפל אינו יכול לפגוע בו כלל".

העננה הקודרת ששכנה על פניו של הזקן עדיין לא סרה. בשקט השמיע את השאלה הגורלית: "ועד מתי אפשר לעלות על המסוק? האם בגילי זה לא מאוחר מדי?"

"אף פעם לא מאוחר מדי!" ענה ר’ בנימין בטון פסקני. "אמנם תחזוקה רבת שנים של המסוק וטיפול מתמיד בו משפרים את הטיסה לאין ערוך, אך לא קיים מצב שבו אפשר להגיד לאדם: איחרת את המועד! אין דבר כזה. אף פעם לא מאוחר מדי.

 

גם מי שקופץ ברגע האחרון ועולה על המסוק, גם אם אין לו מקום ישיבה, וגם אם הוא נאלץ לתפוס ולאחוז בכל כוחו בסולם החבלים המשתלשל מן המסוק, כבר הציל את עצמו מסופה המר של הסירה המתנפצת אל הסלעים וטובעת. כל מחשבה שאתה חושב וכל מעשה שאתה עושה מתוך מודעות וכוונה לזהות את עצמך עם החלק הנשמתי שבך, הם טיפול ותחזוקה של המסוק. כל מצווה, כל תפילה, כל מחשבה טובה, כל חשיבה נכונה עם עצמך ועל חייך, כל אלה הם תדלוק המסוק ומילויו בצידה לדרך. אני מאחל לך עוד שנים רבות וטובות של טיפול יעיל במסוק שלך".

הזקן הושיט ידו ללחיצת יד חמה, ופניו המאושרות היו תגמולו המלא של ר’ בנימין שהודה בליבו לקב”ה על שסייע בידו להרנין לב יהודי ולהאיר את עיניו.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")