כל הזכויות שמורות

 

 

מהפיכת שמירת הלשון שאנו עדים לה בשנים האחרונות חרשה חריש עמוק בתוכנו. הציווי לדון לכף זכות ברור ומובן לכל דרדק מגיל הגן.

 

מי לא מכיר את סיפורו של הנוסע במטוס שהביא עמו חבילת עוגיות, וכשהחל לאכול ממנה שלח שכנו למסע את ידו לתוך חבילתו וכיבד את עצמו בחיוך בטוח. "חוצפה ועזות מצח", לא יכול להירגע בעל העוגיות שהחל בתחרות סמויה עם היריב הזללן, "והוא עוד מחייך, הא?" – היה ליבו מלא בכעס ופיו מלא עוגיות.

 

כשהגיעו אל קרקעית השקית ונותרה בה עוגייה בודדה אחת, חצה אותה השכן בלי קורטוב של בושה, הגיש לו חצי ואת המחצית הנותרת הכניס לתוך פיו… חמתו בערה בו עוד שעות ארוכות. עד שפתח את תיק-היד שלו וגילה שם למרבה המבוכה חבילת עוגיות שלמה וסגורה זהה בדיוק לזו של שכנו למסע…

 

אז זהו, זה סיפור יפה מאוד ואפילו עמוס במוסר השכל, אבל מה לעשות שברוב הפעמים שאנו נתקלים בשכנים/ חברים/ או אפילו קרובי משפחה – שדוחפים את היד שלהם לשקיות שלנו (על שלל הנמשלים שיש לעניין) שום הפתעה בדמות שקית זהה לא מתגלית באמתחתנו. לא, ממש לא.

 

השכנים שלא משלמים את התשלום של ועד-הבית עד שנפשנו יוצאת בתחנונים ובפתקים ובתזכורות – יכולים להיות מושא לכף זכות אם באמת הם היו עניים נורא, או שהיינו מגלים שהם פשטו רגל או שהיינו מגלים את ילדיהם פושטי יד ואז היינו דנים אותם לכף זכות. כן, רק אז ובשמחה.

 

החבר/ה שעברו על פנינו ואפילו שלום לא אמרו. ולא בגלל שהמשקפיים שלהם אצל האופטיקאי (אין להם בכלל משקפיים), ולא בגלל שעברו עשרים שנה מאז שהתראינו והם לא מזהים (עברו בסך הכל יומיים).

 

הגיסה שהזמינה את המשפחה ואותנו לא יכלה להזמין – היתה נידונה לכף זכות, אם היינו שומעים שהיתה לנו בעיה בקו והיא ניסתה כל היום וכל הלילה ופשוט לא תפסה אותנו, או שאבד לה המספר ונגנבו ממנה כל מדריכי הטלפון וגם לשכנים לא היה… אבל מכיוון שלא זה היה הסיפור ולקו הטלפון שלנו שלום וגם למדריכי הטלפון שלה, אז כף החובה הולכת ומתמלאת. בצדק, לא?

 

זו אולי הסיבה שמישהו צריך לדאוג שהסיפורים היפים על לדון לכף זכות יהיו פחות מיוחדים, פחות מסעירים, פחות מפתיעים ופחות בלעדיים.

 

מה למשל?

 

למשל הגיסה שלא הזמינה אותנו. כי להזמין משפחה עם ארבעה-חמישה ילדים זה קשה ומורכב, לעיתים, יותר מאשר להזמין זוג צעיר, או זוג פלוס תינוק. אחר כך התברר שהזוג השני בכלל הזמין את עצמו. ובכלל הם לא תכננו להזמין את כולם חוץ מאתנו. וכל זה פשוט יצא כך לגמרי בטעות.

 

כמה אנשים שלא אמרו לנו שלום כי הם ידעו שזה יגרור שיחה ארוכה והם מיהרו עד מאוד והיו בטוחים שלא שמנו לב שהם ראו אותנו. ראינו. לא נעים. אבל אפשרי. לנו זה אף פעם לא קרה?? אף פעם???

 

ושאר סובבים שהסיפור הגדול וההבנה העמוקה מאחורי מעשיהם המכעיסים לא חושפים שום סיפור חיים מדהים אלא שכחה אנושית, ואולי חוסר שימת לב (אנושית אף היא) ואולי אי נעימות (לנו זה לא קרה כי מרוב שלא היה לנו נעים, עשינו משהו שהיה עוד יותר לא נעים…).

 

יש כאלה שהתבלבלו ולא ידעו, יש שהתביישו, ויש שלא הבינו נכון. ואולי היו עייפים או כאב להם הראש או פשוט לא היה להם חשק. כן, סיבות פשוטות, לא מסעירות, לא סוחטות אנחות התפעלות. ממש כך!

 

האם הן אינן סיבות לדון לכף זכות?

 

אז זהו, שהן הסיבה העיקרית.

 

הנה לכם אחד כזה: צהריים אחד של יום חמישי לחוץ דפקו אצלי שלוש ילדות בנות השכנים ובידיהן מגשים מהקייטנה. הן החלו לדבר, ואני – התחלתי להריח ניחוח של בצק שהחמיץ, מקווה בכל ליבי שאין זו מתנה עבורי: "אמא שלנו ביקשה שתאפי את זה אצלך".

 

התקוות הפכו לחששות כבדים. "למה אצלי?" שאלתי בליבי בתרעומת למול גיבובי הבצק שהיו אמורים להיות חלות, ‘כי זה נראה לה לא מספיק נקי בשביל להיכנס לתנור שלה אז זה צריך להיות אצלי? כי היא לא סומכת על הכשרות של המדריכה בקייטנה ועל החומרים שהיא מכניסה אז היא מעדיפה להטריף את התנור שלי? אני פחות מחמירה ממנה? היא יותר צדיקה ממני? יותר נקייה? מה היא חושבת לעצמה?’

 

אפיתי. היתה לי ברירה?

 

כשבאו הילדות לקבל את המגשים החמים שאלתי אותם למה אמא לא אפתה את זה בבית. ‘ואיך היא לא מתביישת?’ – הוספתי בליבי.

 

"כי התנור שלנו מקולקל", ענתה לי בפשטות הגדולה. "המון זמן מקולקל…"